בית א-ל א לו

זאת כשנים ובזה א"ש מה שהקשה הלח"מ דלמסקנא דחותך בבכך עד שמגיע לעצם אמאי הזיד בי ממה דס"ד מעקרא דחתיך ואח"כ שחט ואמאי נייד משחיטה לקבלה ולפמ"ש א"ש דלמסקנא דעדיין לא חסר כל העצם הדרא קשיא לדוכתה הא בעינן והביאום לד' שתהא כולה בפנים דהא איתא כולה ודו"ק כי נכון הוא ועיין בכסף משנה הלכה ט"ו שכתב ליישב השגת הראב"ד על מה שכתב הרמב"ם שבשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה לפני זריקה כשר הא אפילו אחר זריקה כשר דהא נאכל בכל ירושלים וכתב הכסף משנה ועוד י"ל דה"ק אע"ג דדם האיברים לאו דם הוא לענין שנאמר דאם הזה ממנו כשר מ"מ כיון דאית ביה שמנונית לא חשבינין לי' כמיא בעלמא דלא ליחול עליו פסול יוצא כו' והוא בלתי מובן דמה ענין דם האיברים לכאן וכבר תמה עליו הלחם משנה ע"ש. ונראה לבאר דברי מארן זיל דהנה התוס' כתבו שם בד"ה ש"מ דעל הדם לא שייך לומר שסופו לצאת ע"ש ואמנם בש"ס מסיק משום שמנונית ופירש הכסף משנה דקאי על הדם עצמו שמעורב בו שמנונית ולא חשיב כמיא בעלמא וחל עליו פסול יוצא וסופו לצאת לא שייך לומר בו שהרי הדם אין נאכל בכל העיר וא"כ הוי כיצא חוץ למחיצתו ולכך כתב הרמב"ם שבשר קדשים קלים שיצא לפני זריקה כשר שהזריקה מועלת ליוצא כן נלע"ד ליישב דברי מארן הכ"מ וק"ל

(יב) כתב הרמב"ם פרק א' מהלכות פהמ"ק הלכה כ"ז דם שהוליכו הפסול לעבודה והחזירו לכשר והוליכו כו' נפסל הזבח שהרי א"א לתקן דבר זה וכתב הכסף משנה דפסק א"א לתקוני משום דרבי יוחנן קאי כוותי' ופסק נמי כרבא עכ"ל הכ"מ ותמהו עליו דהאי דרבי יוחנן אינו ענין לכאן דהתם לית הלכתא כוותי' דאמר הולכה שלא ברגל אינו יכול לעשות ברגל ובהא איתותב עולא ולית הלכתא כוותי' וכן כתב רבינו בפי"ג מהלכות אלו אלא הכא הוא ההולכה של פסול דזה א"א לתקן ודברים חלוקים הן עכ"ל הלח"מ ובמשנה למלך חתר ליישב דברי הכסף משנה ודבריו במח"כ דחוקים דמה ענין ההוא דר' יוחנן להכא כיון דבהולכה שלא ברגל לא קיי"ל כר' יוחנן אפשר דגם בהולכת פסול אפשר לתקן ואף דיש לחלק דהולכה שלא ברגל לאו שמיי הולכה כלל והוי בעומד במקומו אבל הוליך הפסול כבר עשה הולכה גמורה בפסול וא"א לתקן עוד אבל לא משמע כן כוונת מארן הכ"מ בקצורו. לכן נראה ביאור דברי הרמב"ם ז"ל דאדרבא הרמב"ם פסק כמאן דאמר הוליכו זר והחזירו כהן וחזר והוליכו כשר כיון דקיי"ל הולכה שלא ברגל אפשר לתקוני ה"ה בהוליכו הפסול והרמב"ם מילתא אחרית' קאמר דהא יש לדקדק עה דכתב רבינו הואיל והוליכו הפסול בין בתחלה בין בסוף שהרי אי אפשר לתקן דבר זה מלת שהר"י אינו מדוקדק דמשמע דזה פשוט דאי אפשר לתקן זה ומאי פשיטותא היא הא ליכא מ"ד בש"ס דאיכא לתקוני ולכן נראה לפע"ד דהנה יש להבין דפריך בש"ס אמאן דאמר דלא אפשר לתקוני מהא דתנן קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר ונהי נמי דיחזור הכשר ויקבלנו אי ס"ד דאי אפשר לתקוני הא אפסלא לה והאי נהי נמי הוא תמוה וע' פירש"י דפירש ונהי נמי דיחזיר הכשר הראשון ויקבלנו כו' ושמע מינה דהולכת כשר קמא הולכה הוא והולכה שלא ברגל הולכה הוא וכשרה כו' והוא תמוה דהא מזה מוכח דהולכה שלא ברגל כשרה והש"ס כאן רצה להוכיח דאף דפסולה הוא מ"מ אפשר לתקוני לכן נראה דהנה לעיל בעי הולכה שלא ברגל שמה הולכה או לא ורצה לפשוט מהא דתנן קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר ופירש"י ואשמעינן בהא דהולכה זו שעשה הכשר שלא ברגל שהושיטה לפסול שעומד בצד המזבח לא נעשית כהכשר ולא שמה הולכה דקתני יחזירנה למי שנתנה לו ואי הולכה שלא ברגל שמה הולכה אמאי יחזירנה לאחור יבא הכשר ויקבלנה ממנו לצד המזבח וזה לא יושיטנה לו אלא דמעשה אצטבא בעלמא עביד ע"ש והנה גם זה אינה ראיה ברורה דמה לי אם יחזירנה לכשר קמא או דיבוא הכשר אצלו ולכן נראה דהנה לקמן אמרינן הוליכו זר והחזירו כהן וחזר והוליכו פליגי בה בני ר"ח ור' ינאי חד אמר כשר וחד אמר פסול מר סבר אפשר לתקוני ומ"ס א"א לתקוני ע"ש ויש לדקדק אמאי נקט והחזירו כהן הא החזרה יכול להיות על ידי ישראל אך נראה דאם נימא הולכה שלא ברגל לא הוי הולכה וצריך לתקוני וא"כ ה"ה אם הוליכו זר ברגל וצריך להחזירו למקום שהיה נמצא דאם החזירו זר פסול דהא זה הילוך הצריך להלך וכדאיתא לקמן בשילהי פרקין ודבר זה א"א לתקן דאפילו אם יחזיר ויוליכנו כהן ויחזירנו ויחזיר ויוליכנו מ"מ הזר שהחזירו פעם ראשונה כבר עשה פעולתו דהא על כרחך היה צריך להחזירו למקום שהיה ולכך נקט והחזירו כהן וזה ברור ושוב אחר זמן בא לידי ספר טהרת הקדש ומצאתי סברא זו ע"ש ומעתה י"ל דהכי פשיט קש"ס מדתני יחזיר לכשר משמע דהפסול יחזירו להכשר למקום שהוא שם וא"כ מוכח דהולכה ראשונה שעשה הכשר שלא ברגל הוי הולכה דאי לא הוי הולכה וצריך לתקוני וצריך לקמשורו א"כ כשהפסול אחזירו הוי הילוך הצריך להלך ועשה הפסול פעולתו וא"כ נפסל ואין לתקן זה כמו שביארתי לעיל ולפ"ז פשיט ליה דהולכה שלא ברגל הוי הולכה והתרצן שני ליה דתני יחזיר הכשר ויקבלנו מיד הפסול והכשר יחזירנו למקום אשר עמד שם בתחלה ויוליכנו שנית אל המזבח ולעולם דהולכה שלא ברגל לא הוי הולכה ודו"ק ומעתה אתי שפיר הוכחת הש"ס דאפשר לתקוני דלא מבעיא אי נימא דתני יחזיר לכשר א"כ מוכח דהולכה שלא ברגל שמי' הולכה ולא צריך אפילו לתקוני ולהחזירה אלא בהי נמי דהני יחזיר הכשר ויקבלנו דאז אינו מוכח דהולכה שלא ברגל שמי' הולכה מ"מ מוכח עכ"פ דאפשר לתקוני וזה ברור למעיין ודו"ק ומעתה י"ל דהרמב"ם פסק בהוליכה זר דאפשר לתקוני וכמו שכתוב לעיל רק זה דוקא אם החזירו כהן כדאיתא בש"ס אבל רבינו לא כתב והחזירו כהן אלא כתב הוליכו זר והחזירו לכשר והוליכו ע"ש וכיון שהחזירו הזר לכשר שפיר נפסל וכמ"ש לעיל וזה שסיים רבינו שהרי אי אפשר לתקן דבר זה והיינו כע"ש דהפסול כבר עשה פעולתו במה שהחזיר ואי אפשר לתקן דבר זה לעולם ולכך פסול ושפתי רבינו ז"ל ברור מללו ודו"ק היטב כי נכון הוא בס"ד

(י"ג) והנה בש"ס דף ט"ו אתמר הולכה שלא ברגל פלוגתא דרבי שמעון ורבנן בהולכה רבתי כולי עלמא לא פליגי דפסלה כו' ע"ש בפירש"י וע' משנה למלך שהאריך לפרש פירושים שונים בזה ולפלפל בסוגיא זו ולע"ד אפשר לפרש דבהולכה רבתי היינו ששחט רחוק מן המזבח שאי אפשר להשיטו שלא ברגל והלך ברגליו עד קרוב למזבח למקום שיכול להשיטו משם למזבח בלא רגל והושיטו משם למזבח שלא ברגל ובשעה שהושיט הדם למזבח חשב על הדם מחשבת פסול אף דההושטה היתה שלא ברגל מ"מ פסלה המחשבה שחשב בה דהא כיון דעשה כבר הולכה ברגל תו לא מפסל ההושטה שלא ברגל כמ"ש המשנה המלך בסוף דבריו וא"כ פוסלת בה המחשבה בפסול כי פליגי היכא דשחט קרוב למזבח והושיטו למזבח שלא ברגל במחשבת פסול לר"ש לא פסל בה מחשבה דהא הוה הולכה שלא ברגל ולא שמי' הולכה ומה שאמ' רש"י עבודה שאפשר לבטלה היינו דכולה צורך זריקה כפירש"י וכי חשיב על הולכה חשיב ולא אזריקה והא לא הולכה היא היא ורבנן סברו דהולכה שלא ברגל הולכה היא ופסלה בה מחשבה ובחידושי הש"ס כתבתי יותר. וכתב הרמב"ם בפ"א מה' פהמ"ק הלכה ל"א נשאר מן הבשר כו' פחות מכזית לא יזרוק ואם זרק לא הורצה עכ"ל הרמב"ם וכתב הכסף משנה דהכי משמע בפרק הקומץ ואני אומר דזה מפורש בש"ס פסחים דף ע"ח ע"ב מודה ר' יהושע בנטמא אבל אבוד ושרוף לא ע"ש וז"ב והנה כתב הרמב"ם בהלכה כ"ח קיבל הפסול אם נשאר דם הנפש חוזר הכשר ומקבלו ומוליך וזורק שאין הפסולין עושין שיריים הדם הנשאר חוץ מן הטמא הואיל והוא ראוי לעבודה בקרבן הבא בטומאה כמו שביארנו והנהו בהלכות ביאת המקדש פרק די ואמנם לפ"ז זב וטמא שרץ דכתב הרמב"ם דאין ראויין לעבודה בקרבן הבא בטומאה אין עושין שיריים ואולי לזה רמז הרמב"ם במ"ש כמו שביארנו היינו בפ"ד מהלכות ביאת מקדש הלכה י"ב ששם ביאר החילוק שבין טמא מת ובין טמא שרץ וז"ב וע"ש ובכל זאת לא העירו עשאי כלי הרמב"ם בזה וצ"ע וע' פסחים פ' כיצד צולין ודו"ק

ובהלכה ל"ב כתב הרמב"ם וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה כלל שנאמר על הארץ תשפכנו כמים דם הנשפך כמים הוא הנחשב כמים ומקבל טומאה אבל דם קדשים שאינו נשפך כמים אינו מקבל טומאת. וכתב הכסף משנה ומה שכתב ועל הארץ תשפכנו כמים כו' בספ"ק דפסחים מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר על הארץ תשפכנו כמים וקשיא לי מדתנן בפרק כיצד צולין הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם ומשמע דמדאורייתא הוא מדתני הציץ מרצה עכ"ל הכ"מ ותמה עליו הלחם משנה דמאי אולמא מברייתא דעל מה הציץ מרצה כו' שהקשו בש"ס על רב ותירצו דמדרבנן ודלא כר' יוסי בן יועזר ואמנם גם תירוץ הכ"מ דהוא מדרבנן קשה דא"כ אמאי לא ביאר הרמב"ם בשום מקום דדם קדשים מקבל טומאה מדרבנן וצריך לומר דהרמב"ם ס"ל דהא דמשני התם בש"ש היינו דרצה לאוקמי הברייתא אליבא דרב דס"ל האי תנא ג"כ טומאת משקין דרבנן אבל הרמב"ם דפסק בפ"א מה' טומאת אוכלין מצות עשה אחת והוא טומאת אוכלין ומשקין כו' רק דם קדשים אמעיט מקרא על הארץ תשפכנו כמים וס"ל שכשר וטומאה א הן וא"כ לא גזרו טומאה כלל והני ברייתות דדם שנטמא הוא דלא כר' יוסי בן יועזר וסבירא להו דטומאת משקין דרבנן ולכך לא מצי למילף מהאי קרא דעל הארץ תשפכנו כמים דהא לדידהו מדאורייתא בלא"ה טהורים