בית א-ל א לה

דפריך בש"ס בתא דממעט טרפה מקרא סיפוק ליה דבעין ממשקה ישראל למנחת והא יש נפקא מינה דבטרפה לא חל עליה קדושה כלל ותמכר בלא מום כלל כע"ש הרמב"ם בפרק ג' הלכה יו"ד מה' איסורי מזבח ואפשר דהכא איירי שכבר הקריבן ובכה"ג תצא לבית השריפה כמ"ש הרמב"ם פרק ב' הלכה י"א וצ"ע ובהלכה י"א כתב הרמב"ם דמצות עשה למלוח כל הקרבנות חוץ מעצים ויין ודם וע' בכסף משנה דפסק כר' ישמעאל בנו של ר"י ברוקא ובלח"מ כתב דפסק כרבנן דס"ל קטרת בעי מלח ע"ש וזה אמת ואמנם מה שכתב דעסק דכתב הרמב"ם ודבר זה קבלה ואין מקרא לסמוך עליו אעצים לחוד קאי דדמי לפרט בחד צד שהם ראויים לאישים לא ידעתי אמאי לא איין דהא גם יין דמי לפרט בחד צד דבא על מזבח החיצון רק דם ילפינן מעל מנחתך ולא מעל דמים גם מה שכתב רבינו בהלכה י"א הקריב בלא מלח כלל לוקה שנאמר ולא תשבית מלח כו' ואע"פ שלוקה הקרבן כשר חוץ מן המנחה שנאמר ולא תשבית כו' וקשה לי לדעת דאם לא מלח הקרבן כשר חוץ ממנחה א"כ היכא יליף בש"ס דדם לא בעי מלח מקרא על מנחתך ולא מעל דמך הא שפיר י"ל דקרא ממעט דם מעיכוב' דרק מעל מנחתך הוי עיכובא ולא מעל דמך ואם לא מלח הדם כשר הקרבן ואמנם לפמ"ש הרמב"ם דבכל הקרבנות חוץ ממנחה אין מלח מעכב א"ש דאי למעט דם מעיכובא אתי קרא דמעל מנחתך הא במנחה ליכא דם וא"כ בלא"ה מלח לא מעכב ודו"ק ואולי יש מזה סיוע למה שכתב רבינו דחוץ ממנחה אין המלח מעכב ואפשר דלכך כתב הרמב"ם דדבר זה קבלה הוא ואין לו מקרא מפורש וכתב הלח"מ דלא קאי אדם דהא על דם יש מקרא מפורש מעל מנחתך ולפמ"ש אתי שפיר די"ל דקרא למעט עיכובא אתי כמ"ש ודו"ק ולכאורה אני תמה דהא במנחה שנה עליו הכתוב לעכב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך ולכך במנחה מעכב אבל בשאר קרבנות ליכא אלא קרא חדא על כל קרבנך תקריב מלח לכך לא מעכב וצ"ע וע' בש"ס דיליף מכלל ופרט דהכלל מרבה מילי דדמי לפרט

(י) כתב הרמב"ם בפרק ו' הלכה ב' מה' איסורי מזבח וכן עצי המערכה לא יהיו אלא מובחרים וכ' ועצי סתירה פסולין לעולם. במנחות דף צ"ב ומה שפסק הרמב"ם כר' אליעזר בן שמוע ולא כת"ק כתב הלח"מ משום דבתוספתא משמע דסבר' ותרתי בעינין ע"ש ואין זה מספיק לפסוק כיחידאי והאמת הוא משום דרבא עביד עובדא כוותיה בזבחים דף ק"ז ע"ב ע"ש בעובדא דאימי' דשבור מלכא שדרה קורבנא לרבא ע"ש ודו"ק. ובהלכה ד' כתב הרמב"ם הסולת והיין ונסכים ועופות והעצים בכלי שרת שנטמאו אין פודין אותן שנאמר והעמיד והעריך כל שישנו דהעמדה נערך כו' ובהלכה ה' כתב במה דברים אמורים שנטמאו אחר שנתקדשו בכלי שרת כ' והנה לדעתי תמוהין דבריו מאוד דכתב הטעם דכל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה והטעם הזה ליתא בש"ס אלא דלא מצינו מכלי שרת דמפריק ופירש"י דלא מצינו דבר שנתקדש בכלי שרת שיועיל פדיון אפילו בהמה שכתוב בה פדיון משנשחטה תו לא מהני בה פדיון ע"ש ובאמת תמוה לי דנהי דבהמה לא מהני בה פדיון היינו משום דבעי העמדה והערכה דהא בעודה מפרכמת נפדית כמ"ש הרמב"ם בפרק א' הלכה י"א מהלכות איסורי מזבח והטעם שכתב הרמב"ם הוא נכון אלא דבש"ס לא אמרו טעם זה ואפשר דבש"ס רצה ליישב אף אליבא דמ"ד דס"ל קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה ע' תמורה דף ל"ד וכדס"ל לריש לקיש שם ולכך הוכרח לומר טעם אחר משום דנתקדש בכלי שרת אבל הרמב"ם ס"ל דהכל היו בכלל העמדה והערכה וכמ"ש הרמב"ם בפרק חמשי מהלכות עירוכין ע"ש ולכך כתב הטעם משום העמדה והערכה ודו"ק כי יש לפלפל בזה וגם במה שפסק הרמב"ם בהלכה ה' מלבד מה שהקשה הלחם משנה דהא סתמה המשנה בסיפא גבי עופות עצים ולבונה ולא חילקה ע"ש אני תמה עוד דבהדיא מבואר שם בש"ס דף ק"א בהא דמותיב רב הונא בר מנוח ממתניתין ומהא דמשני התם מבואר דבעופות ועצים וכו' אפילו קודם שנתקדשו בכלי לא מהני פדיון אי מדאורייתא משום דכטהורים נינהו למ"ד דטהורים אין נפדין וכמ"ש הרמב"ם ואפילו למ"ד דטהורים נפדין מ"מ כיון דלא שכיחי תיקנו רבנן דלא לפדותו ומצאתי בשעה"מ שהרגיש בזה

ובהלכה ו' כתב הרמב"ם מי החג שנטמאו והשיקן וטיהרן אם טיהרן ואח"כ הקדישן מתנסכין ואם הקדישן ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו וע' בש"ס פסחים דף ליד איתא והטעם דאין זריעה להקדש וכמ"ש הרמב"ם בהלכה ח' ואפשר זה הטעם בעצמו דאין זריעה להקדש דהואיל ונדחו ידחה ואמנם בהלכה ח' לא חילק הרמב"ם ומסתמא גם שם מיירי רק בהקדישן ואח"כ נטמאו וצ"ע על שינוי הטעם בלשון הרמב"ם

(יא) הרמב"ם בפרק א' מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ב' כתב ואף פרה אדומה ששחטה הזר כשרה שאין לך שחיטה פסולה בזר. הכ"מ והלח"מ נתנו טעם אמאי פסק הרמב"ם כר' יוחנן ע"ש והנה בש"ס אליבא דרב משני שאני פרה דקדשי בדק הבית היא וע"ש בפירש"י דבפרה ודאי לאו משום דעבודה הוא פסולה בזר דהא קדשי בדק הבית היא אלא גזה"כ הוא דומיא דמראות נגעים ע"ש ואמנם הרמב"ם דס"ל דפרה קדשי מזבח היא כמ"ש פ"א מה' פרה נדתה שינויא דהש"ס ועתוס' חולין דף י"ב ד"ה חטאת ולכך פסק הרמב"ם בפרה דלא כרב אבל בפרו פסק כרב ור' יוחנן וז"ב

ובהלכה ו' פ"א מה' פהמ"ק כתב הרמב"ם הקטן אינו שוחט בקדשים אפילו גדול עומד על גביו שהקדשים צריכין מחשבה וקטן אין לו מחשבה אפילו היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אינה מחשבה אלא להחמיר כיצד כו' והלח"מ היה לו הנוסחא אלא להכשיר ע"ש והנה הלחם משנה כתב דאפילו ונתכוין לחתיכת סימנין מקרי מתעסק עד שיתכוון לשחיטה דאי לא מתכוון אפילו לחתיכת סימנין בחולין נמי פסול ואע"ג דהתוס' לא כתבו כן אלא לרבנן ורבי נתן פליג עליהו וקיי"ל כר' נתן מ"מ אפשר דאפילו רבי נתן מודה דבקדשים בעינן שיתכוון ממש לשחיטה דליכא פלוגתא בין ר"נ לרבנן בקדשים אלא בחולין עכ"ל הלחם משנה ואני אומר דהאי אפשר ודאי הוא דכן מבואר בחולין דף ל"א דאמר רבא בהא זכנהו רבי נתן לרבנן מי כתיב וחתכת וזבחת כתיב ממ"נ אי בעינן כוונה לחתיכה לזביחה נמי בעינן ואי לא בעי כוונה לזביחה לחתיכה נמי לא בעי ע"ש וא"כ בקדשים דכתיב ושחט ובעי כוונה לחתיכה אפילו לרבנן א"כ לזביחה נמי בעי כוונה וזה ברור וע' תוס' חולין דף י"ג ע"א ד"ה מנין למתעסק בקדשים ובזבחים דף מ"ז שהקשו על פירש"י דפירש מתעסק דהפיל סכין והקשו דזה גם בחולין פסול לרבנן דפליגי על רבי נתן דבעי מתכוון לחתיכת סימנין כו' ע"ש ומאי קושיא והא אנן כר' נתן קיי"ל ולא כרבנן כדאיתא שם אלא ודאי דבקדשים לא פליגי רבנן ורבי נתן כלל כמ"ש הלחם משנה וזה ברור והנה בהלכה א' כתב רבינו חוץ מן הטמא שאינו שוחט לכתחלה ואע"פ שהוא חוץ לעזרה ופשט ידיו ושחט בעזרה גזרה שמא יגע בבשר. וכתב הלחם משנה אע"ג דבריש כל הפסולין אמרו דעביד בסכין ארוכה ושחט כתב רבינו ופשט ידיו ושחט משום דפסק בפ"ג מה' ביאת המקדש דביאה במקצת לא שמי' ביאה עכ"ל ובאמה י"ל דבסכין ארוכה יכול לשחוט אפילו לכתחלה דלא גזרינן בכה"ג שמא יגע בבשר רק דבש"ס הוצרך לשנויי בסכין ארוכה למ"ד ביאה במקצת שמיה ביאה אבל הרמב"ם דפסק לאו שמי' ביאה אפש' דבסכין ארוכה שוחט לכתחלה ולכך לא הזכיר הדין דבסכין ארוכה אסו' לכתחלה לשחוט. ואמנם יש לתמוה הא כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות ביאת מקדש הלכה ח"י וכן טמא שהכניס ידו למקדש מכין אותו מכות מרדות וא"כ בלא"ה אסור לפשוט ידו ולשחוט לכתחלה דהא מכין אותו מכות מרדות גם לפמ"ש התוס' דעכצ"ל דבבמה איירי דאיך יתכן סכין ארוכה כל כך קל"ה אמה א"ש דהשמיט רבינו הא דסכין ארוכה דהא לדידן כבר נאסרו הבמות וע' מה שכתבתי בהלכות ביאת המקדש בזה ודו"ק

והנה בש"ס פריך האי סכין דאטמי במאי כו' ומשני דאטמי בשרץ ואיבעית אימא דבדק קרומית ושחט בה והתוס' כתבו דהא בעינן כלי וצ"ל שבדק קרומית ועשאה כעין כלי ואע"ג דאין עושין כלי שרת של עץ מ"מ לשחיטת קדשים לא בעי כלי כו' ע"ש בתוס' והנה הרמב"ם פסק בפ"א מה' בית הבחירה כרבי דפוסל כלי שרת של עץ ופסק בפ"ד מה' מעה"ק ה"ז דשחיטת קדשים בעי כלי שרת לכתחלה לכך א"א לאוקמי כאן אלא בטמא שרץ דלא מטמא סכין ועמ"ש בחידושי מסכת חולין ודו"ק והנה כתב הרמב"ם פ"א מה' פהמ"ק ה' י"ד היתה הבהמה כולה בפנים ורגליה בחוץ ושחטה הזבח פסול שנאמר והביאום לד' עד שתהיה כולה בפנים וע' בלחם משנה שהביא קושית התוס' דהקשו מהא דחתך ואח"כ שחט כשרה לפי הס"ד והא בעינן שתהא כולה בפנים ותירצו דהא דוהביאום היינו לכתחלה ולא בדיעבד ואמנם רבינו כתב הזבח פסול משמע אף בדיעבד וע"ש מה שפלפל בזה. ולע"ד נראה די"ל כמ"ש הכסף משנה לקמן בהלכה כ"ו דכתב הרמב"ם נשפך מקצת הדם מצוואר בהמה על הארץ ולא אספו וקיבל מקצתו מצוואר הבהמה הרי זה כשר והקשה הכ"מ הא אמרינין השוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר י"ל דהיינו אם לא נשפך דם מצוואר לארץ אבל אם נשפך מקצת הדם מצוואר לארץ הנשאר היינו כל הדם של הפר ע"ש וה"ה כאן י"ל דהא דבעינן שתהא כל הבהמה לפנים היינו היכא דאיתא כולה אבל אם חסר ממנה מעט באופן דלא הוי מום כשרה דהא אשכחן נטלו קרניה ולא הזכרות כשרה משמע דלא מעכב האי דחסר ושפיר פריך הש"ס והא בעל מום קא שחיט הא לולא