בית א-ל א לד

אמרינן ודאי טעה בדיעבד וא"כ אינו קדוש כלל וגם אינו לוקה דאע"פ שנתכוון לאיסור מ"מ בעינן פיו ולבו שוין וע' לחם משנה פרק א' מה' תמורה וכיון שכן אינו לוקה דהא אינו קדוש כלל ודו"ק היטב

(ו) כתב הרמב"ם פרק חמישי מהלכות איסורי מזבח דין פ' אין מביאין מכחות ונסכים לא מן הטבל כו' ואם הבי' לא נתקדשו להיות ראוין למזבח אבל נתקדשו להפסל ויהיו כשאר קדשים שנפסלו וכתב הכ"מ שהוא במשנה פרק ר' ישמאל כו' ומשמע לרבינו דהיינו לומר שהן כקדשים שנפסלו ע"ש וכבר העיר הגאון ברכת הזבח שהו' ש"ס מפורש בזבחים דף פ"ח ע"א ובמל"מ רמז לזה והתוס' הקשו שם על פירש"י ופירשו בשם רבינו חיים הכהן דפירש המדומע מעורב בערלה וכלאי הכרם ולא כפירש"י דפירוש חולין מעורב בתרומה דממשקה ישראל לא שייך כיון דמות' לכהנים ע"ש ובספר טהרת הקדש תמה בזה דמה יענו להתוספת' דתנא בהדי' תרומה וע"ש שכתב דלא היה בגירסתם ע"ש ורבינו הרמב"ם כתב סתם מדומע ולא העתיק תרומה כהתוספת' ואולי לא היה ג"כ בגירסתו אך בפרק ב' מהלכות מעה"ק כתב אין מביאין נסכי' אלא מן החולין ולא מן התרומה והוא ממנחות דף פ"ב ע"ש וע"ש בתוס' שפירשו דלא מביאין ממעשר שני דכל דבר שהו' כולו לגבוה לא יביא אלא מן החולין דבעינן אכילה שיש בו שמחה ע"ש והרמב"ם כלל תרומה ובכורים ומעשר שני כאחד והם מטעמים שונים וצ"ע ועיין בפרק י"ב מה' תרומות הלכה י"א כתב הרמב"ם ואם נטמאו אחר שנעשו תרומה וסחטן פחות פחות מכביצה כו' ויינן כו' ואפילו לנסכים היה ראוי כו' וקשה איך יהיו ראוין לנסכים הא אין מביאין אלא מן החולין ולא מן התרומה כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' מעה"ק ושבתי וראיתי דהרמב"ם שמר לשונו לשון זהב וכתב ואף לנסכים היה ראוי ולא כתב לשון הש"ס פסחים דף ל"ג ויינן ראוי לנסכים והיינו דבש"ס מיירי בחולין כמ"ש מהר"י קורקס בכ"מ שם אבל הרמב"ם דמיירי שנעשו תרועה לכן כתב ויינן היה ראוי לנסכים ור"ל דמצד שהענבים נטמאו אין חשש אבל באמת אינם ראוין לנסכים משום דהן תרומה ואין מביאין נסכים מן התרומה ודו"ק היטב

(ז) כתב הרמב"ם בפ"ג מה' איסורי מזבח הלכה י"ד המשתחוה לקמה חטיה מותרין למנחות שהרי נשתנו ונדמו לולדות של איסורי מזבח שהן מותרין ועיין בכ"מ אמאי פסק לקולא ע"ש ולע"ד נראה דהא כתבו שם התוס' ד"ה יש שינוי דהבעיא הוא מדרבנן דמדאוריית' ודאי מותרין דהא במחובר מהיכא יליף מאתנן ודיו לבא מן הדין להיות כנידון ע"ש (וע"ש רש"י ותוס' שם דמספקא לרמב"ח אי יש לחלק בין בע"ח למחובר) וכיון דהוי מדרבנן שפיר פסק הרמב"ם ז"ל הבעיא לקולא וזה ברור ובזה א"ש מה שפסק הרמב"ם לקמן בפרק ד' הלכה ו' המשתחוה לבהמה צמרה פסול לתכלת ותמה הכסף משנה הא כאן פסק הבעיא לקולא ע"ש ולפמ"ש א"ש דשם דהנעבד פסול מדאוריית' בלא קל וחומר מאתנן שפיר הוי הבעיא מן התורה ולכך פסק הבעיא לחומרא ודו"ק ומארן הכ"מ כתב שם דס"ל להרמב"ם דלא דמי למשתחוה לקמה דהתם יש שינוי גמור מעקרא חיטי השתא קמח משא"כ בתכלת מעקרא צמר ועכשיו צמר ע"ש וע"פ דבריו א"ש מה דאמרו שם ואי לציצית היינו בעיא דרשב"ל וכתבו תוס' משום למצוה נקט בעיא דרשב"ל דהא בכלל בעיא דרמב"ח הוא שהרי נשתנה ע"י טויה ע"ש ולפמ"ש הכ"מ א"ש דזה לאו בכלל בעיא דרמב"ח הוא דזה לאו שינוי גמור הוא ובחידושי לאו"ח סימן י"א כתבתי בזה והנה הרמב"ם כתב כאן והנעבד הוא ומה שעליו אסורין למזבח וכתב הכסף משנה דקאי אנעבד גופי' דאילו מה שעליו אסור אף להדיוט בהנאה וכן כתב הרמב"ם בביאור שכל ציפוי נעבד אסור בהנאה ועיין תוס' חולין דף מ"א ע"א ד"ה הא דאמר שפלפלו אם ציפוי דבעל חיים אסור בהנאה וכן כתבו בתמורה דף כ"ח ובתורת כהנים פרשתא ב' הלכתא ה' ע"ש דמיושב בזה מה שהקשו תוס' בב"ק דף מ"א דהקשו למה לי נעבד והבריית' דתורת כהנים מיישבת זה דליכא למילף כעבד מרובע דרובע ציפויו מותר ונעבד ציפויו אסור ולהכי אצטריך קרא לנעבד ובגליון התורת כהנים כתבתי

(ח) כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות איסורי מזבח הלכה ט' נשא אחת אחייבי לאוין כל שיתן לה מחמת בעילה הרי זה אתנן ע' כ"מ ולע"ד נראה דהרמב"ם פירש הא דאמרינן מאי איריא אלמנה דנקט ומשני אצטריך ס"ד אמינא הואיל ובנין אב הוא לא ליתסר קמ"ל וע' פירש"י ותוס' שהקשו על פירש רש"י לכן פירש הרמב"ם דהכי קאמר דסלקא אדעתא כיון דילפינן בנין אב זונה ישראלי' מזונת כותית אימא דדוקא דבא עליה דרך זנות דומיא דכותית דלאו בת קידושין היא אבל אלמנה לכהן גדול דתפסי קידושין והוא בא לשם קידושין ונשאה אימא דלא להוי אתנן קמ"ל דהוי בתנן והיינו כדעת הרמב"ם שכתב נשא אתה מחייבי לאוין כל שיתן לה באתננה ה"ז אסורה למזבח ולע"ד הוא לכון בדעת הרמב"ם ודו"ק. והנה בהלכה ג' כתב הרמב"ם ואם האדם הוא שנרבע מן הבהמה אינה נפסלת מעל גבי המזבח עד שתהיה האשה הנרבעת בת שלט שנים ויום אחד והראב"ד חולק בזה ונראה להביא ראיה לדברי הרמב"ם מהא דאמר רבי שמעון בריש כל האסורין אבי אדון ומה בעל מום שאין העדאת שני עדים פוסלתו מאכילה העדאת עד אחד פוסלתו מהקרבה רובע שהעדאת שני עדים פוסלתו מאכילה (ופירש"י שהרי בסקילה הוא) אינו דין כו' והא לדעת הראב"ד אצטריך להיכא דלא היתה אשה הנרבעת בת שלש שנים ויום אחד דאין הבהמה בסקילה ואעפ"כ היא נפסלת מעל גבי המזבח וע"כ כדעת הרמב"ם דכל שאין הבהמה בסקילה אינה נפסלת מעל גבי המזבח ודו"ק ומדברי רש"י שפירש אהא דאמר רובע שהעדאת שני עדים פוסלתה מאכילה ופירש"י שהרי בסקילה הוא מוכח דהיכא דאינה בסקילה מותרת להדיו"ט ועט"ז יו"ד סימן רצ"ז ס"ק ג' שהשיג על המורה ע"ש ודו"ק ועתוס' תמורה דף למ"ד ע"ב דיה אבל ע"ש וע' בש"ס ב"ק דף מ"א דאמר ר' אליעזר אין דיני אלא בשהרג ע"פ ע"א ע"ש

(ט) כתב הרמב"ם פרק הי הלכה ד' מהי איסורי מזבח כיצד המעלה מבשר חטאת ואשם או מבשר קדשים קלים כו' המעלה כזית מכל אלה בחמץ או בדבש אע"פ שכל אלה אין ראויין להקטרה הואיל והן קרואין קרבן לוקה עליהן שנאמר קרבן ראשית תקריבו אותן לד' וגומר והראב"ד כתב עליו בחיי ראשי שנשתבש בלשון הברייתא כו' ואפריון נמטיי' להגאון בעל לחם משנה שמצא לו מקור לדברי הרמב"ם ז"ל מהספרי ע"ש שכתב דמיירי שהקטירן בסתמא דכיון שהקריבן עם הקרבן הוי כאילו הקריבן לשם קרבן ולא כהכסף משנה ודבריו מסתברין ואמנם לענ"ד יש להוסיף על דבריו ולהטעים סברתו דאם הקטירן בלא קרבן מסתמא ולא פירש לשם קרבן אמרינן אוקי גברא אחזקתו חזקת כשרות ואמרינן דודאי לשם עצים הקטירן ולא מחזקינין לי' ברשע שעבר על לאו דכל שאור וכל דבש אבל אם הקטירן עם הקרבן והיינו עם בשר חטאת ואשם אז חזינן שכבר עבר על איסור דהא אסור להעלות מכל אלה למזבח א"כ אתרע חזקתו ואמרינן ודאי לשם קרבן הקריבן ולכך לוקה ודו"ק ויש ליישב בזה מה שהקשה הכ"מ דאמאי לא כתב הרמב"ם דלוקה שתים משום שאור ודבש ומשום כל שממנו לאשים ולפמ"ש יש ליישב כיון דאם היה מקטירם סתמא בלא הנך היה פטור דאז הוי אמרינן דלא לשם קרבן הקריבם והא דחייב מלקות על זה היינו משום דהקריבן עם הקרבן ואתרע חזקתו ואמרינן דלשם קרבן הקריבן לא שייך להלקותו משום שני לאוין דהוי כמו לאו שבכללות ונכללין שתיהם בלאו אחד דהא אחד אחר בחבירו ודו"ק ואמנם באמת סובר הרמב"ם דאינו לוקה על לאו דכל שממנו לאשים שהרי בפי"ט מהלכות סנהדרין לא מנה רבינו במנין הלוקין לאו זה ע"ש והכסף משנה הוכיח זה מדברי הרמב"ם הלכה ח' ע"ש והוא מבואר ומוכח בפי"ט מה' סנהדרין הנ"ל וא"כ א"ש קושית הכסף משנה ודו"ק היטב ואמנם מה שכתב הלח"מ מהספרי דתני ומנין שהמעלה מבשר חטאת כו' והקטירם מן השאור ומן הדבש עובר בלא תעשה כו' דוזה מבואר כדעת הרמב"ם אבל דע שהרבה מפרשי הספרי לא גרסו בספרי הך והקטירם מן השאור ומן הדבש ע"ש וכן היה נוסחת הראב"ד ואין להאריך גם בספר המצות לא נמנה לאו זה והטעם כיון דהוא רק ממשמע הכתוב דלא תקטירו ממנו אשה לה' ודרשו חז"ל כל שממנו לאשים ה"ז בבל תקטירו וזה לדעת הרמב"ם אינו מפורש להדיא לכך אינו נמנה וכמ"ש הרמב"ם בכמה מקומות בספר המצות שלו ויש בזה לפלפל הרבה ואין כאן מקומו וכתבתי במ"א ודו"ק וע' בהלכה ו' שכתב המקטיר איברי בהמה טמאה על גבי המזבח לוקה ואע"פ שאיסור הקרבתה מכלל עשה שהרי נאמר מן הטהורה אכול הא טמאה לא תאכל והראב"ד חולק וע' כסף משנה ולח"מ ויש לפרש הסוגיא לפ"ד הרמב"ם דהש"ס פריך מהא דתניא אותה תאכלו ולא בהמה טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה ומנין שהוא בלא תעשה קיו משפן וארנבת כו' ואעפ"כ לוקין על אכילת בהמה טמאה משום דכיון דאיכא עשה באכילתה תו עונשין מן הדין כמ"ש הרב המגיד א"כ ה"ה למעלה על המזבח דלוקה מקל וחומר דבעל מום דכיון דאיכא עשה בהקרבתה שוב לוקין על הקרבתה מק"ו דבעל מום וזה מכוון בלשון הרמב"ם כשם שלוקין על אכילת בהמה טמאה כך לוקה על הקרבתה ומסיק הש"ס בבהמה טמאה כ"ע לא פליגי דלוקה ובזה אתי שפיר מה שדקדק הרב הלחם המשנת ע"ש ודו"ק היטב והנה שם בהלכה ט' כתב הרמב"ם ואם הביא לא נתקדשו להיות ראויות לקרבן אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו הנה בכל אלה שייך פסול ממשקה ישראל למנחה ואעפ"כ דינין כקדשים שנפסלו ולפ"ז קשה בי מהא