בית א-ל א לג

דזר ששימש במיתה ושפיר יש חילוק לדידות דבעבודה שאינה תמה הוא רק באזהרה ומטוענו ממיתה אבל לדידן ליתא ודו"ק. והנה והכסף משנה בשם מהר"י קורקס כתב ובעל מום לא הוזכר במשנה ואינו הזכירו אפשר דסובר רבינו דלאו דוקא נקט במשנה הכי אלא היה לכל חיוב שחייבין משום עבודה שאין חיוב אלא בעבודה תמה ובעבודת מתנה דילפינן מזר דחד טעמא הוא וגם בבעל מום כתיב ואל המזבח לא יקרב והיינו לעבודה כמו שנתבאר ודין כולם שוה דמאי שכא עכ"ל המהר"י קורקס ובחנם נדחק דברייתא, ערוכה בתורת כהנים פרשת אמור פרשתא ג' הלכה ד' דבעל מום אינו חייב אלא על ד' עבודות כמו זר ע"ש וכבר העיר על זה הגאון מגן אברהם ז"ל בספרו זית רענן ע"ש וע"ש בזית רענן על פסוק כל איש אשר יקרב שכתב דזר שעבד בטומאה חייב משום זרות ומשום טומאה והרמב"ם כאן בהלכה י"א כתב דאם היה זר אינו חייב ואלא משום זרות והוא מהתוספתא כמ"ש הכסף משנה ע"ש ואם נימא דזר אינו מוזהר על הכניסה כמ"ש המגלת אסתר לדעת רבינו א"כ הוי טומאה איסור כולל שכולל גם כניסה והתוספתא וסבירא ליה דגם זר מוזהר על הכניסה ואין כאן כולל ואמנם הכ"מ כתב טעם אחר ואין להאריך

(ב) כתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות איסורי מזבח הלכה ד' השוחט בעלי מומין לשם קרבן לוקה שהרי נאמר בבעלי מומן לא תקריבו אלה לד' מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט כו' וכתב הכסף משנה ודיקדק רבינו לכתוב לשם קרבן משום דאמרינן בגמרא שומע אני אף קדשי בדק הבית תלמוד לומר ואל פתח אהל מועד כו' שאינו ראוי לפתח אבל אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ וה"ה לבעל מום שאין חייבין עליו משום בעל מום ע"ש ובמל"מ הקשה עליו וע"ש שפירש דכוונת הרמב"ם למעט אם שחט שלא לשם קרבן אלא לתכלית אחר ע"ש ולענ"ד כוונת הרמב"ם דהא ובריש זבחים אמרינן דבקדשים סתמא כשר משום דסתמא לשמה קאי ע"ש וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה' מעש"ק ה"י ואמנם זה בקדשים תמימים אבל בעלי מומין מהיכא תיתי דסתמן לשמן קיימי אדרבה מסתמא שחטן שלא לשם קרבן דהא עובר בלאו ואם כן אמרינן מסתמא שחטן שלא לשם קרבן. אלא לשם חולין ולכך אינו לוקה אלא א"כ שחטן בפירוש לשם קרבן וזה ברור לכך כתב הרמב"ם השוחט בעלי מומין לשם קרבן דוקא לאפוקי אם שחטן סתמא דאינו לוקה כן נלפע"ד ביאור דבריו ודו"ק. ובהלכה ה' כתב אחד בעל מום קבוע ואחד בע"מ עובר אם הקריבו עובר בכל אלו שנאמר לא תזבח כו' מפי השמועה שזו אזהרה לבעל מום עובר והכסף משנה הביא בשם הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצות שחלק ע"ז והמגלת אסתר יישב דברי הרמב"ם שם דכיון דהן מומין מוחלקין יחשבו לשנים ע"ש ובלאוין ע"א כתב דלאו אחד על הכניסה ולאו השני על העבודה ולא הבינותי דהא הלאו הראשון הוא אים מזרעך אשר יהיה בו מום לא יגש והוא שמנה הרמב"ם שם בלאוין ע' ומה ענין זה ללאו ואל הפרכת לא יבוא וגם אמאי לא תירץ גם כאן כמו בלאוין צ"ה דכיון דהם מומין מוחלקין ימנו בשתים וכפי הנראה מדברי המגלת אסתר משמע דמחלק דשם בלאוין צ"ה שני הלאוין רחוקים זה מזה דזה בפרשת אמור וזה בפרשת שופטים וכאן הן בפסוק א' אך תחלת דבריו צ"ע וכמ"ש ובחבורי על מנין המצות כתבתי והנה כעת לא ראיתי שכתב הרמב"ם הדין דבעל מום פסולו באחד והוא בקידושין דף ס"ג ולפ"ז אם העיד ע"א שהוא בעל מום ועבד אח"כ לוקה דהאיסו' עצמו בע"א הוחזק כמ"ש הרמב"ם בהלכות א"מ ואין להאריך

(ג) ושם בהלכה ז' כתב הרמב"ם המטיל מום בקדשים כו' לוקה שהרי נאמר בקרבן כל מום לא יהיה בו מפי השמועה למדו שזו אזהרה שלא יתן בו מום ואינו לוקה אלא בזמן שהיה הבהמ"ק קיים אבל בזמן הזה אע"פ שעבר בלא תעשה אינו לוקה והגאון לחם משנה תמה עליו מש"ס דעבודה זרה דף י"ג דשם נראה מבואר דמטיל מום בזמן הזה עדיף ממטיל מום בבעל מום וכיון דהתם אינו עובר בלא תעשה מכל שכן במטיל מום בזמן הזה ע"ש והנה שם משני דנראה כמטיל מום בקדשים וע' בתוס' שם שהוכיח דמיירי בקדשי בדק הבית ואסור להטיל בהם מום גזרה אטו קדשי מזבח כדאמרינן גבי גיזה ועבודה ע"ש ואי נימא דבזה"ז אפילו קדשי מזבח מותר להטיל בתם מום מן התורה כמ"ש הלחם משנה א"כ ה"ל גזרת לגזרת ולא דמי להא דהביאו התוס' דאסירי בגיזה ועבודה אטו קדשי מזבח דהתם הוא גזרה אטו דאורייתא וע"כ דמן התורה איכא איסור גם בזה"ז להטיל מום בקרבן כדעת הרמב"ם ודו"ק

(ד) כתב הרמב"ם בהלכה ה' בפרק ב' מה' איסורי מזבח וכן אם נמצא אחד מאיבריה הפנימיים חסר אע"פ שאינה טריפה כגון בכוליא אחת כו ה"ז אסורה למזבח ותצא לבית השריפה והנה בבכורות דף ל"ט אמר רבי יוחנן דכ"ע חסרון בפנים שמיה חסרון ובע"ב דכ"ע לא שמיה חסרון בן הוא גירסת הצאן קדשים בפירש"י ד"ה אלא וגירסתנו שמי' חסרון וע' חולין דף מ"ח ע"ב דכ"ע חסרון בפנים לא שמי חסרון הכי גריס רש"י ז"ל ובעל העיטור גריס שמי' חסרון והנה הרמב"ם פסק שם דלאו שמי' חסרון וכאן פסק דשמי' חסרון ונתן טעם שנאמר תמימים יהיו לכם ובחידושי חולין כתבתי בזה והנה בפרק ג' הלכה ד' כתב וכן היתום שנולד אחר שנשחטה אמו פסול למזבח שנאמר תחת אמו וכתב הכ"מ משנה בפרק בתרא דבכורות איזה יתום כל שמתה אמו או שנשחטה אמו ואח"כ ילדה ואיני יודע למה השמיט רבינו שמתה אמו עכ"ל הכ"מ וע' תוס' נדה דף מ"ה דכתבו דע"כ מיירי שנהרגה אמו דאל"כ איהו מיית ברישא וא"כ היינו נשחטה וא"ש דהשמיט רבינו מתה ואמנם בפ"ו מה' בכורות הלכה י"ג העתיק מתה או נשחטה וצ"ע: (ה) והנה כתב הרמב"ם בפרק ג' מה' איסורי מזבח דין ז' אחר שכתב פסול הרובע והנרבע והבהמה שהרגה את הנפש למזבח כתב ויראה לי שאע"פ שאין כל הפסולין האלה ראויין למזבח לקרבן אם עבר והקריבן אינו לוקה לפי שלא נתפרשה אזהרתן אבל אתנן זונה ומחיר כלב אסורין למזבח והמקריב אותן לוקה כו' ומארץ הכ"מ ז"ל פקפק על דבריו וע' בלחם משנה מה שכתב ליישב דברי רבינו ע"ש ולע"ד יש להביא ראיה לזה מריש פרק כל האסורין דבעי לאתויי רובע ונרבע מקל וחומר ופריך א"כ מן הבקר למה לי ע"ש והא אצטריך קרא דלילקי עלה דהא מקל וחומר אין עונשין מן הדין ועל כרחיך כדעת הרמב"ם דבלאו הכי לא לקי עליהו וזה ברור והנה מהא דאמר רבי שמעון אני אדיננו אין ראיה דרבי שמעון לטעמיה דס"ל עונשין מן הדין אבל מהתנא קמא יש ראיה ואמנם לפמ"ש הריטב"א במסכת מכות דלענין קרבנות שפיר עונשין מן הדין א"כ אין ראיה משם ובחידושי הבאתי ראיה להריטב"א מהא דאמרינן במסכת בכורות דף מ"א לכתוב רחמנא חרוץ ולא בעי גרב כו' והא אצטריך ללקות עליו המקריב דמק"ו אין עונשין וע"כ כמ"ש הריטב"א דבקרבנות עונשין מן הדין וז"ב והנה יש להעיר הא דאמרינן בפרק כל הפסולין דף ל"ד המעלה איברי בהמה טמאה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש ולפי מסקנת הש"ס קיי"ל כמ"ד אינו לוקה ואף דהרמב"ם פסק בפרק ה' הלכה ו' מהלכות איסורי מזבח דלוקה כבר השיג עליו הראב"ד ואף לפי דעת הרמב"ם מ"מ פלוגתא הוא והא בלא"ה לוקה משום משקה ישראל למנחה מן המותר לישראל ועכצ"ל דמשום ממשקה ישראל ליכא מלקות וזה ברור ולפ"ז קשה מהא דאמ' דף כ"ט ואי דאסורין להדיוט למה לי קרא תיפוק ליה משום ממשקה ישראל למנחה והא אצטריך ללקות עליו ועל כרחך כדעת הרמב"ם דבלא"ה לא לקי וזה ברור לע"ד והנה אני נבוך במה שכתב הרמב"ם סתם המקדיש בעל מום למזבח הרי זה לוקה דהא קיי"ל אמר על שאינו ראוי לקרבן הרי זו עולה לא אמר כלום אמר הרי זו לעולה הרי זו ימכרו ויביא בדמיה עולה וא"כ אם אמר על בעל מום לא שייך לומר בדיבורא עביד מעשה דהא אין בה קדושה כלל ואמאי לקי הא לא אהני דיבורי' כלל והנה בש"ס תמורה דף ז' דקאמר מתקיף לה ריש לקיש שמא לא שנינו אלא בתם ונעשה בעל מום כו' וע"ש בפירש"י מבואר להדיא דאדרבה אם הקדישו על מנת להקריבו בעצמו לקי ואם הקדישו לדמי' אינו לוקה והוא חמוה דנתפוך הוא כמ"ש הן אמת דיש לומר דריש לקיש לטעמיה דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כדמשמע בריש תמורה דפליג על ר' יוחנן ע"ש דאמ' טעמא דה"ל התראת ספק ואמנם עדיין קשה דהא ר' יוחנן בעצמו עונה על דבריו והוא ס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וכן רבא בסוף שמעתתא ע"ש ובדברי הרמב"ם היה מקום לומ' דאזיל לטעמיה דס"ל לפי מת שכתב הרב המגיד בשמו גבי חסימה דכיון דאפש' לעבור עליו ע"י מעשה אפילו חסמה בקול לוקה וא"כ הכא נמי אפש' לעבור עליו על ידי מעשה כגון שיקדישו לדמי' דאז בדיבוריה יתעביד מעשה לכך גם אם הקדישו למזבח לוקה אך מ"מ דברי הש"ס תמוהין דהא ס"ד דר' לקיש דאם הקדישו לדמי' אינו לוקה ועוד אני תמה בדברי הש"ס ממ"נ במאי מיירי אי דאמ' לעולה א"כ בתם ונעשה בעל מום אמאי לקי דילמא כוונתו היה לדמי' ואי כשאמ' ה"ז עולה איך משכחת לה דכוונתו לדמי' הא מפורש אמר ה"ז עולה וע' פירש"י דכתב וכיון דמצינו למימר אדעתא דהקרבה לקי והוא תמוה איך נלקנו מספק ולכן נראה ענין חדש ע"פ מה שכתב הרמב"ם פרק א' הלכה ז' בנתכוין לומר על בעל מום הרי זו עולה ואמר שלמים אינו קדוש ואינו לוקה ע"ש וא"כ הכי נמי אם באמת כמן להקרבה ואמר ה"ז עולה אע"ג דאינו קדוש אעפ"כ לוקה ואף דאין בו מעשה דהא לא עביד מידי דהא לא קדוש כיון דאפשר ע"י מעשה כגון דיאמר הרי זו לעולה אבל כאן דאומדנא דמוכח דכונתו רק לדמי' דהא דיקלא בעלמא הוא והוא אמר הרי זה עולה