בית א-ל א לב

הרמב"ם ס"ל דזה הוי ס"ס ואין להאריך

והנה התוס' דף צ"ז ע"א ד"ה אמר רבא כתבו ועוד דבספרים א ישנים לא גרסינן רב לטעמיה כו' הנוב"י הקשה איך קאמ' במשהו כרב הא לרב דס"ל בכל איסורין מין במינו במשהו אף בנוקשה הדין כן ולרבא דרק משום חומרא דחמץ דאית ביה כרת א"כ בנוקשה דליכא כרת וגם בל יראה ליכא (א"ו) לא כמ"ש התה"ד ולכן הכריע דלא כתה"ד מ"ש ולע"ד איפכא קשה לפמ"ש התוס' לקמן דף צ"ט דמודה ר' יהודא בציר דרבנן עתוס' שם א"כ לרב דס"ל מין במינו במשהו א"כ בנוקשה דרבנן מודה ולרבא אין חילוק וכדקיי"ל בש"ע. והנה התוס' בזבחים כתבו דלר' יהודא דיליף מדם הפר ומדם השעיר דהוי לח בלח אבל יבש ביבש בטל לר"י ע"ש וא"כ אי גרסינן רב לטעמיה דס"ל כר' יהודא לא בטל א"כ יבש ביבש שפיר בטל ולרבא דמשום חומרא דחמץ אין חילוק וא"כ לא שייך במשהו כרב הא רבא מחמיר מרב אבל אם לא גרסינן רב לטעמיה א"ש האי במשהו כרב וז"ב

והנה התוס' הביאו בה"ג של אספאמיא דפסק גם חתיכות בחתיכות בסמ"ך וי"ל דשפיר ס"ל דמב"מ במשהו וכמו שכתב בפסחים מדלא יהיב שיעורא כו' והביאו התוס' לעיל רק בחתיכות בחתיכות דהוא יבש ביבש ס"ל כתוספת זבחים הנ"ל ודו"ק וגם הראיה מביי"נ י"ל דבדרבנן מודי ר' יהודא דבסתם יי"נ דרבנן בס' ודו"ק והנה מהאי דקנישקין דכתבו דהתם דאין מבטלין איסו' לכתחלה צ"ע דהא התם אין הישראל מתכוון לבטל דהא העכו"ם פסק בתחלה ואילו פסק הישראל בתחלה היה מותר ע"ש והנה הסמ"ג כתב דאפי' למ"ד טע"כ דרבנן בפליטת כלים מודה דזה דאורייתא דמגע"כ ילפינן ולפ"ז י"ל דלכך לא פריך רבא מירך שנתבשל דרבא ס"ל טע"כ דרבנן וטיפת חלב שנפלה על הקדרה שם איירי שנפלה חוץ לרוטב דהוי כמו צלי ואסור מדרבנן אבל מקדרה שבישל בה בשר דהוי פליטת כלים פריך שפיר ולשיטת רש"י דבעינן תרויהו ששים וטעימה א"ש דמירך ומטיפת חלב אין ראיה דשם ע"כ דיש שישים ושפיר סמכו על טעימת עכו"ם דמסתמא אין בו טעם וזה י"ל שכיון רש"י בדף צ' ע"א שכתב כל נ"ט שיערו חז"ל בששים והיינו דאל"כ לא סמכינן אקפילא אבל קדרה שבישל בה בשר דמסתמא אין במה שבקדר' ששים נגד הקדרה שפיר פריך מאן טעים לה ומשני דטעים ליה קפילא והיינו דלא מרע אומנותו וצ"ל לדעת רש"י דהא דצריך ששים וטעימה היינו במסל"ת אבל בקפילא דלא מרע אומנותו מהכי אפילו לא נודע אם יש בו ששים ודו"ק ולפמ"ש האחרונים והפמ"ג דכל היכא דליכא מלקות ח"ש מותר מה"ת דל"ש חזי לאצטרופי ולדעת הר' יוסף מירושלים דעל טע"כ לא לקי דהוא רק בעשה לא קשה קושית הש"ך איך מהני מסל"ת במידי דאסו' מה"ת דטע"כ דאורייתא ולפמ"ש דכיון דליכא מלקות א"כ ח"ש מותר מה"ת ויכול הישראל אח"כ לטעום חצי שיעור דבדרבנן סמכינן אמסל"ת וז"ב ואמנם בבב"ח לוקין מן התורה שפיר הקשה רבא וצ"ל בקפילא דלא מרע אומנותו ודו"ק ובש"ס דהיתרא בטעמא פירש"י יטעמנה כהן וי"ל אם אין כאן כהן אם יש לסמוך אקפילא עכו"ם בטעמא. ולפמ"ש הישועת יעקב דאי אמרינן חנ"נ דגם ההיתר נעשה איסו' שוב מוקמיה ליה על חזקת היתר משא"כ אם אין חנ"נ כו' וא"כ כאן בתרומה בחולין דכולה היתר ול"ש חנ"נ לכאורה לא מהני קפילא וצ"ע ועתוס' יבמות בהא דנפל לא' משתי קופות ע"ש וראיתי בחידושי הרשב"א דעמד אהא דמחלק רבא בין טעמא לקפילא ודקדק מזה דלא בעי קפילא משום דיודע להבחין הטעם אלא משום דלא מרע אומנותי' ולא משקר ולכך בכהן לא בעינן קפילא ולא מיירי כלל בעכו"ם מסל"ת דא"כ לא שייך מרע אנפשיה ע"ש ואע"ג דבלא קפילא יש לחוש דילמא לא מרגיש הטעם כ"כ מ"מ לשיטת רש"י דיש ששים ועפ"י רוב לא נרגש הטעם לכך סמכינן אטעימה ובזה י"ל דלכך פירש"י לקמן גבי גריסין דבעי ששים וטעימה היינו דשם מיירי בטועמו כהן דלאו קפילא ולכך בעי ששים וסמכינן אז אטעימת הכהן דכיון דיש ששים מסתמא בלא"ה לא נרגש הנועם אבל בטעימת קפילא לא בעינן ששים דהוא מרגיש היטב הטעם וגם לא מרע אומנותו וא"ש מ"ש הרשב"א על פירש"י דמשמע מהש"ס דסמכינן אקפילא לחודי' ודו"ק

והנה הרמב"ם פט"ו מתרומות כתב דתרומה א"צ אלא לרחוץ את הקדרה יפה וא"צ להגעל' שזה שנבלע בחרסין מים הוא ואין בו טעם ע"ש והר"א השיג עליו והנה כאן מבואר קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בה בנ"ט כו' וע"ש שהעתיק ברייתא זו דאם בישל בה בנ"ט ואם שטף הקדרה במים או ביין ה"ז מותר לבשל בה ע"כ מבואר דפירש הברייתא שלא רחץ הקדרה ונאסר התבשיל מפני הלכלוכית שעל גבי הקדרה וא"כ א"צ ס' אלא נגד מה שע"ג הקדרה ובזה אתי שפיר עה שכתבתי לעיל השגת הרשב"א על הגאונים דאמרו דאפילו טעם מן הממש שר' שמואל והשיג עליהם מהאי ברייתא דקדרה שבישל בה בשר כו' לא יבשל בה חלב ולפי פירוש הרמב"ם א"ש דגם כאן מיירי בלא הודחה הקדרה יפה דומיא דקדרה שבישל בה תרומה וגם מה שכתב הרשב"א דאין בקדרה ס' נגד הקדרה והקשה מזה על רש"י ז"ל דכתב דבעינין תרתי ששים וטעימה ולפי דברי הגאונים א"ש דנגד מה שע"ג הקדרה איכא ששים ונגד מה שבלוע בקדרה איכא נ"ט בר נ"ט ודו"ק הנה הארכתי בזה הרבה

דיני קדשים ואסורי מזבח

פרק

ראשון

(א) הרמב"ם בפרק תשיעי מהלכות ביאת המקדש הלכה יוד כתב הטמא והבעל מום ושלא רחוץ ידים ורגלים ששימש במקדש אינן חייבין אלא על עבודה שהזר חייב עליה מיתה ועל שאר העבודות באזהרה ועיין בכסף משנה שכתב דהכי קאמר כל חד כדאיתא טמא ושלא רחוץ במיתה ובעל מום מלקות אלא על עבודה שהזר חייב מיתה שהרי בריש פרק ששי כתב דאין בעלי מומין במיתה ע"ש והיינו דבעל מום בשאר עבודות אפילו אזהרה אין בו וע' במשנה למלך פ"ב מה' תמידין הלכה ו' ובאמת במשנה לא הוזכר בעל מום וזה הוסיף רבינו עשה מדעתו כמ"ש הכסף משנה וע' במל"מ בפ"ב מה' תמידין דנסתפק בדעת התוס' אם סבירא להו כהרמב"ם בזה ע"ש ונראה לי להביא סעד לדברי הרמב"ם ז"ל מסוגיא דיבמות דף ל"ג ע"ב דאמרינן זר ששימש בשבת במאי כו' אי בהקטרה הא אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאה והקשו התוס' דאמאי לא מוקי לה בהצתת אליה דעבודה הוא ובעיא כהונה ואין בה מיתה אלא לאו גרידא לפי שאינה עבודה תמה כדאמר בפ"ב דיומא כו' ולדעת הרמב"ם יש ליישב דהא מני זר ששמש ובעל מום ששימש בהדי הדדי ומסתמא בחד גווני מיירי ואי בהצתת אליה מיירי הא בעל מום לא מחייב עליה ואפילו באזהרה ליתי' וזה ברור והנה יש לדקדק שם דנקט שם בפלוגתא דרבי חייא ובר קפרא זר ששימש בשבת ואח"כ נקט בעל מום ששמש בטומאה ואמאי שבקי' לזר ונקט בעל מום והא ניחא למאי דס"ד דבאיסור כולל פליגי אתי שפיר דזר ששימש בטומאה ליכא כולל כלל דהא מעקרא נמי הוי אסור באכילה אבל בעל מום מעקרא הוי מותר באכילה כדאיתא בש"ס שם אבל למסקנא דבאיסו' בת אחת פליגי הוי ליה למנקט בתרויהו זר ומיירי שנטמא ואחר כך הביא שתי שערות דבהדי הדדי קאתי תרויהו ונראה דזה ראיה לדעת הרמב"ם כאן בהלכה י"א דזר אינו חייב בכל אילו ואם כן אתי שפיר דלא נקט זר ששימש בטומאה ודו"ק והנה לכאורה יש לדקדק הא דנקט רבי חייא שם חייב שתים הא לשיטת הרמב"ם הוי ליה למימר חייב שלש דהא גם על הכניסה חייב וזה יש ליישב ואין להאריך והנה הרב משנה למלך החליט לדעת הרמב"ם זר לוקה על הכניסה מק"ו דבעל מום והביא בשם בעל מגלת אסתר דזר אינו מוזהר על הכניסה ע"ש שהוכיח כן מדבריו ולע"ד יש ראיה דאין חילוק בין זר לבעל מום דהא בריש פרק ב' דזבחים יליף לזר דמחלל עבודה מק"ו מבעל מום שאוכל בקדשים ומחלל עבודה ק"ו לזר שאינו אוכל דמחלל עבודה, ע"ש והא איכא למימר מה לבעל מום שכן מוזהר על הכניסה תאמר בזר שאינו מוזהר על הכניסה וע"כ דאין חילוק ביניהם ומאן דס"ל בבעל מום דמוזהר על הכניסה ה"ה בזר וזה ברור ואמנם אפשר לומר לפמ"ש המל"מ דלמ"ד מעלות דאורייתא גם זר לוקה על הכניסה ע"ש וא"כ שם י"ל דאזיל אליבא דמ"ד מעלות דאורייתא וא"כ הרמב"ן דס"ל כמ"ד מעלות דרבנן כמ"ש הכ"מ לעיל בפרק א' הלכה ט"ו וחולק על הרמב"ם שם לדידיה שפיר י"ל דזר אינו לוקה על הכניסה ע"ש ואולם הרמב"ם לשיטתו דס"ל שם כמ"ד מעלות דאורייתא לכך ס"ל דלוקה זר על הכניסה וכל חד לטעמיה אזיל ודו"ק היטב ואמנם באמת אכי תמה דהרי בסוף הלכות סנהדרין מנה הרמב"ם מספר הלוקין והם קס"ח ע"ש ומנה בעל מום שנכנס להיכל וזר לא מנה עמהם והתם מנינא קתני ובהכרח שהוא בדיקדוק לא פחות ולא יתר והנה לעיל כתבתי דמה שנדחק המהר"י קורקס והכ"מ לחשוף מקור מוצא דברי הרמב"ם דכתב דבעל מום אינו חייב אלא בעבודה תמה ובעבודת מתנה דילפינן מזר וכתבתי דכשחר מוצאו מהתורת כהנים פרשת אמור עתה ראיתי כי י"ל דאין משם ראיה לדברי הרמב"ם דהא כבר העיר הגאון משנה למלך דלולא דברי רבינו היה אומר דכיון דהני לא אמעיטו אלא ממיתה אבל אזהרה אית בהו וא"כ בעל מום דאפילו בעבודה תמה אינו אלא באזהרה לכן לא הוזכר במשנה ואין חילוק אצלו בר עבודה תמה לשאר עבודות ועל כולן הוא באזהרה ודבריו אמתים וא"כ י"ל דסתם ספרא ר' יהודא ומבואר בת"כ שם דר' יהודא ס"ל