בית א-ל א ל

ולישראל י"ל הואיל ואי בעי פריק לי' שפיר הוי כשל ישראל ועובר עליו ובזה א"ש קושית התוס' לאביי איך יתרץ שני הברייתות ולפמ"ש גם לאביי יש חילוק בין הרהינו אצלו או לא וכמ"ש ודו"ק

(ג) והנה א"ז הב"ח ז"ל כתב דהאי סבר' הואיל ואי בעי מתשיל עלי' לא מהני אלא דעובר עליו בל יראה אבל לאחר הפסח מותר והיינו כמו חמץ של נכרי שקיבל עליו ישראל אחריות לדעת הירושלמי ע"ש ובזה אתי שפיר הא דתנן נכרי שהלוה לישראל אחר הפסח מותר בהנאה ולא תנן רבותא דאינו עובר עליו בפסח ולדעת הב"ח א"ש דבפסח עובר עליו שפיר הואיל ואי בעי פריק לי' אבל אחר הפסח מותר בהנאה ודו"ק ובזה לא קשה קושית החק יעקב דכתב דלדעת הראב"ד אף בהגיע זמן קודם הפסח צריך הרהינו אצלו וראיה מהא דפריך הש"ס על רבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה מהא דנכרי שהלוה לישראל על חמצו אחה"פ מותר בהנאה ומוקי לה בהרהינו אצלו ואמאי לא מוקי לה שהגיע זמנו קודם הפסח אלא ודאי אף בהגיע זמנו קודם הפסח בעי הרהינו אצלו ע"ש ולפמ"ש א"ש דלא מוקי בהגיע זמנו קודם הפסח דא"כ אמאי לא תני רבותא דאינו עובר עליו בתוך הפסח שכבר נחלט לנכרי ולא שייך הואיל ואי בעי פריק לי' ודו"ק ובחידושי הקשיתי על החק יעקב דהוכיח מזה דצריך הרהינו אצלו אף בהגיע זמנו קודם הפסח דהא הטעם כתב בישועת יעקב דגוי אינו קונה בכסף ואמנם לר"ל דס"ל משיכה מפורשת מן התורה א"כ עכו"ם קונה בכסף כמ"ש הפוסקים וא"כ הש"ס דפריך לרבא ורבא אמר קרא ומתניתא מסייע לר"ל א"כ לדידי' עכו"ם קונה בכסף והדרא קושית החק יעקב לדוכתה אמאי לא מוקי לה בהגיע זמנו קודם הפסח ובחידושי הסוגיא הארכתי בהו"ת ופלפול רב. וראיתי במשבצות זהב שהעיר קצת בזה ע"ש

(ד) והנה הטור בסימן תמ"ח כתב בשם העיטור דאם ביטל החמץ קודם הפסח אחר הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה וכתב הטור עליו דאין טעם נכון לאסור אכילה ולהתיר בהנאה וע' בהגהות הגאון מהרלנ"ח שנתן טעם לדברי העיטור ע"ש ובנודע ביהודא ואמנם י"ל דהעיטור אזיל לטעמי' דס"ל דאפי' חמץ של נכרי שעבר עביו הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה והביאו הטור וע' בטורי זהב לעיל ס"ק א' מה שביאר דבריו ובמשבצות זהב וא"כ י"ל דביטול ס"ל להעיטור הוא מטעם הפקר כפירש"י ולא עדיף חמץ של הפקר מחמץ של נכרי דאסור באכילה ושרי בהנאה וזה ברור והטור לטעמי' דס"ל כהתוס' דביטול הוא מטעם תשביתו ע"ש בסימן תל"א גם בחמץ של נכרי לא ס"ל כהעיטור לכן כתב דאין טעם נכון לחלק בין אכילה להנאה ודו"ק ולפי דעת העיטור א"ש הא דהקשה רש"י ותוס' בחולין דף ד' בהא דחמצן של עוברי עבירה דהחליפו בשל נכרי מה הרויחו דהא לדידהו אסור ולפמ"ש העיטור א"ש די"ל דמתחלה הי' מבטלין והחליפו אח"כ בשל נכרי ושרי ודו"ק היטב והנה הטור בסימן תל"א הביא קרא דאך ביום הראשון תשביתו ובסימן תמ"ג פסק כהרא"ש דס"ל כרבי יהוד' דאיכ' לאו קודם זמנו וכבר עמד על זה א"ז הגאון הב"ח ז"ל ונראה לפמ"ש בשו"ת מהר"ל בן חיים דבערב פסח עד הלילה מותר מן התורה חצי שיעור ע' ברמב"ם ובמשנה למלך שהביאוהו דאין ללמוד מכל חלב דכאן היה לו שעת הכושר או דיש היתר לאיסורו וע' מה שפלפלתי בזה בחיבור זה ואמנם בקרא דתשביתו דלא נזכר לשון אכילה שפיר אפילו חצי שיעור מוזהר עליו בעשה דתשביתו והנה בסימן תל"א דהבי' הטור דמה"ת אסור משש שעות ולמעלה ואסרו חז"ל משעה ד' שלא יטעו בשעה או בשתים וכיון דחצי שיעור ליכ' איסור תורה ל"ש לגזור בח"ש משום חשש טעות דהוי גזרה לגזרה דהא ליכ' איסור תורה עד הלילה בח"ש לכך נקט הטור קרא דתשביתו דלא נזכר בו לשון אכילה וע"ש בלשון הטור ואסרוהו חז"ל שתי שעות קודם וכו' ואתי שפיר ודו"ק

(ה) לפמ"ש הרא"ש בשם רבינו יונה דחמץ אחה"פ לר"ש מותר לכתחלה לערבו ולבטלו קשה מהא דאמר רבה גזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ואכלו באנו למחלוקת כו' והא בלא"ה ראוי לערבו ולבטלו ואפשר דשם אליבא דר' יהוד' דאמר חמץ לאחר זמנו בלאו ובזה א"ש הרי"ף והרמב"ם דהשמיטו האי מימרא דרבה ולפמ"ש א"ש דלדידן בלא"ה חייב לשלם דהא סביר' לן כר"ש ומותר לערבו לכתחלה ודו"ק והנה התוס' פסחים דף כ"ט הקשו למאן דמוקי לה כר' יוסי הגלילי דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה דמ"מ איך יפדנו הישראל הא יעבור עליו בל יראה ומכאן הוכיח ר"י דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו והקשה הצל"ח דילמ' בפחות מכזית ושוה פרוטה דבח"ש אינו עובר בל יראה כמ"ש הח"צ ולע"ד לא קשה דהא הטעם כתב הח"צ דבזה לא שייך אחשבי' דאדרבה הוא מניחו ואינו עושה בו מעשה ודוק' אם אוכל ח"ש דעביד בו מעשה ואוכלו חזינן דאחשבי' ע"ש בשו"ת ח"צ ואמנם אם הישראל ש פודהו ועושה מעשה שפיר אחשבי' וזה ברור ובזה יש ליישב מה שתמה הגאון בעל שאגת אריה איך יתכן שיעבור עברה כגון לגזול על מכת להחזיר וכן הכא שיפדנו ויעבור על בל יראה ע"מ לקיים המצוה ולבערו ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת אם גוזל ועובר עבירה בפועל לא מהני מה שחושב להחזיר אח"כ דלעת עתה הרי עובר עבירה בפועל אבל כאן שפיר י"ל דמיירי בח"ש דאינו עובר בל יראה אלא הכא משום דאחשבי' וכיון דאזלינן בתר מחשבתו הרי מחשבתו לבערו ושפיר מותר לכתחלה ע"מ לבערו ודו"ק

(ו) הנה הר"ן בפסחים דף כ"ט חלק על טעם הרמב"ם דס"ל דהא דחמץ בפסח במשהו משום דהוי דשל"מ והר"ן דחה זה ע"ש ונראה דהר"ן לטעמי' דס"ל דטעם דשל"מ לא בטל הוא משום דשם היתר עליו והיתר בהיתר לא בטל ע"ש ואמנם זה שייך בביצה שנולדה ביו"ט דאף קודם שנתערבה שם היתר עליה דהא מותרת אחר יום טוב אבל חמץ דהא ר' שמעון גזר גם אחר פסח רק כי גזר בעיני' אבל ע"י תערובות לא גזר וא"כ החמץ בעיני' קודם שנתערב אין שם היתר עליו לא הוי דשל"מ אבל הרמב"ם ס"ל הטעם כפירש"י דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר גם חמץ שנתערב הוי דשל"מ דהא אחר פסח לא גזר ר"ש ולא הוי אז איסור כלל כמ"ש בפנים וזה ברור והנה המג"א כתב ב"ה יו"ט דאסור ליקח ביצים מן הנכרי ביו"ט ואע"ג דכל דפריש מרובא פריש מ"מ בדשל"מ לא אזלינן בתר רוב והקשה עליו הדג"מ מהא דכתבו דף ט' גבי תשע ציבורין דכ"מ לענין אכילת הככר והא הוי חמץ דשל"מ לדעת הרמב"ם ואעפ"כ אזלינן בתר רוב ואמרינן כל דפריש מרובא פריש ע"ש ולפמ"ש א"ש דהמג"א אזיל לטעמ' דהר"ן דשם היתר עליו והביצה אף בפ"ע שם היתר עליה והוי דשל"מ אבל בחמץ לא שייך זה דהככר בפ"ע אילו לא נתערב אין שם היתר עליו ודו"ק

(ז) המשנה למלך כתב בשם ספר דבר שמואל ליישב מה שכתב הרמב"ם דלוקה על לאו דבל יראה ולא הוי נל"ע דמיירי בשביעי של פסח שחל בשבת דהיום אינו יכול לפררו או לשרפו ולמחר כבר עבר זמנו וליתא לעשה דתשביתו וכתב המל"מ דבחנם כתב דחל ז' של פסח בשבת דהא אפילו חל בחול מ"מ אסו' לשרפו או לפררו ביו"ט כמ"ש הה"מ בפרק ג' דאפילו לא ביטלו אסו' לבערו ביו"ט או לפררו ע"ש ולע"ד יפה כתב הדבר שמואל דהא דכתב הה"מ לדעת הרמב"ם דאפילו לא ביטל אסו' לשרפו ביו"ט אף דקיי"ל מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך ולכך הוכיח רבא דר"ע ל"ל מתוך מתוך מותר לשרפו ביו"ט דהוי צורך קצת שלא יעבור על בל יראה א"ש לדעת הדבר שמואל דלא הוי צורך קצת דהא בל יראה הוי לאו הניתוק לעשה ואין עובר עליו כמ"ש תוס' בדף כ"ט והתוס' בדף ד' כתבו שפיר אליבא דר"ע דלית ליה לאו הנל"ע כמ"ש וביארתי היטב בתחלת החיבור ע"ש ואמנם בשביעי של פסח שחל בחול דאם לא ישרפנו היום שפיר יעבור עליו ולא הוי נל"ע דלמחר עבר זמנו כמ"ש הדבר שמואל מותר לשרפו ולכך מוקי לה בחל ז' של פסח בשבת דאז אסו' לשרפו וז"ב ובזה א"ש מה שהקשה בשאגת אריה אהא דכיצד מפרישין חלה בטומאה דאמר ר"א לא תקרא לה שם עד שתאפה ולא יניחנה עד הערב דיעבור עליה בל יראה והקשה השאגת אריה הא בל יראה הוי ניתוק לעשה לדעת התוס' ואפילו לכתחלה מותר כו' ולפמ"ש א"ש די"ל דמיירי בז' של פסח דכשיניחנה לערב עבר זמנה וליתא לעשה והיום אסו' לשרפה דאין שורפין קדשים ביו"ט וז"ב. והנה מה שכתב המשנה למלך דלפרר אסו' ביו"ט כמ"ש הכ"מ פרק כ"א הלכה ח"י בשם הרשב"א בתשובה לא הבינותי דשם בירק מיירי אבל לחם הוי טוחן אחר טוחן וכן מ"ש בשם התוס' ג"כ מיירי בירק ושוב ראיתי בפמ"ג שהעיר בזה ואמנם י"ל דלפרר אסו' דאחשביה כיון דמצוה הוא כמ"ש הפני יהושע ואף דכתבתי לעיל דלא שייך כאן אחשביה היינו אי תשביתו הוא ביו"ט אבל לפי האמת דתשביתו היינו מעיו"ט שפיר י"ל כסברת הפני יהושע וא"כ צדקו דברי המשנה למלך ודו"ק וע' מה שכתבתי לעיל

(ח) ולסיומא בעזרה"י אעתיק מה שכתבתי בחידושי ליישב הא דהקשה השאגת אריה לשיטת הפוסקים דבל יראה הוי לאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו א"כ מה דאמרינן בביצה ב"ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבות וב"ה אומרים זה וזה בכזית ואמרינן לאכילה כ"ע לא פליגי דבכזית כי פליגי לביעור מ"ט דב"ש ליכתוב רחמנא בחמץ ולא בעי שאור כו' וצריכא וקשה במאי פליגי אי לאיסור הא ח"ש אסו' מן התורה ואי למלקות (גם עפמ"ש הרלב"ח א"ש ודו"ק) הא הוי לאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו ע"ש ולע"ד עפמ"ש רש"י במשנה השוחט את הפסח על החמץ ולוקה על בל תשחט עם לאו דבל יראה וכתבתי דהיינו דאם עבר על לאו הנל"ע עם לאו אחר לוקה גם על לאו הנל"ע ע"ש בשם השיטה מקובצת וא"כ לא