בית א-ל א כט

ותירצו כיון דחרוסת משום קפא ועיקר המרור לא ניתקן אלא ע"י טיבול בחרוסת לא מבטל ליה ע"ש והקשה א"ז מהרש"א ז"ל אכתי לר' אליעזר בר' צדוק דס"ל חרוסת מצוה א"כ אתי חרוסת דרבנן ומבטל למרור דאורייתא ע"ש ונראה ליישב דהא למ"ד מצות אין צריכות כוונה א"כ יוצאין במרור שבראשונה ושוב ה"ל המרור הזה רק דרבנן משום היכר לתינוקת כדאמר בש"ס וא"כ י"ל דר' אליעזר בר"צ ס"ל מצות א"צ כוונה וה"ל תרויהו מרור וחרוסת דרבנן ולא מבטלי אהדדי וז"ב ואמנם הרמב"ם דפסק כר"א בר"צ בפרק שביעי דחרוסת מצוה ע"ש הלכה י"א וכאן כתב דבפעם ראשון מטבל בירק כמ"ש בהלכה ב' ולוקח ירק ומטבל בחרוסת ומברך עליו בפה"א וא"כ קשה איך כתב ומטבל בחרוסת הא הרמב"ם מיירי בזמן המקדש דהא כתב אח"כ ואחר כך מברך על אכילת הזבח כו' ואוכל מבשר הפסח וא"כ אתי חרוסת דרבנן ומבטל למרור דאורייתא והיא קושית הראב"ד דזה הסדר לא דייק ודו"ק

(ב) והנה לפי תירוץ התוס' שהבאתי דלכך לא מבטל החרוסת למרור משום דעיקר המרור לא ניתקן אלא ע"י טיבול בחרוסת משום קפא לכן לא מבטל החרוסת להמרור א"כ קשה על הרמב"ם דכתב דמטובל גם המצה בחרוסת דבזה הדרא קושית המהרש"א לדוכתה דיבטל חרוסת דרבנן להמצה דאורייתא ואפשר דזה הוא השגת הראב"ד דכתב זה הסדר לא דייק וכוונתו דאם היה אוכל מצה מתחלה בפ"ע ואח"כ היה כורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת דאז העצה השניה היה רק לקיים מצות כריכה כהלל והיתה רק דרבנן לא היה רק לקיים מצות כריכה כהלל והיתה רק דרבנן לא היה החרוסת מבטלה דתרווייהו דרבנן אבל לסדר הרמב"ם דלא היה אוכל תחלה מצה בפ"ע ובכריכה יצא י"ח מצה דאוריית' קשה דהא החרוסת מבטל המצה דאוריית' והה"מ כתב דלא נתבאר טעם הראב"ד וטעמו כצפיחית בדבש ודו"ק וגם בהלכה ח' השיג הראב"ד על מ"ש הרמב"ם ומטבל המצה בחרוסת וכתב זה הבל וג"כ כוונתו כך דהא יבטל החרוסת להמצה והה"מ כתב דלא ה"ל לההביל כי לא דייק הוא ולע"ד תמיהתו קיימת על הרמב"ם ודו"ק ובאמת קושית המהרש"א לא קשה שהוא חשב שר"א בר' צדוק היה בזמן המקדש ובמח"כ לא כן הוא כי הוא היה אחר החורבן כמ"ש רש"י בחולין ר"פ כל הבשר ע"ש

פרק

שביעי

(א) המחבר בסימן תע"ה סעיף ד' כתב דיאכל מרור בלא הסיבה וכתב המג"א בס"ק ו' דאם אכל מרור בהסיבה יצא וכן משמע בש"ס עכ"ל והפרי חדש כתב דהוי תרתי דסתרו אהדדי דמרור הוא זכר לעבדות והסיבה הוא סימן חירות והש"ס דקאמר מרור אין צריך הסיבה ה"ה דאיסורא נמי איכא כמו בסי' תע"ב סעי' ה' בתלמיד לפני רבו דתני ג"כ דא"צ הסיבה ושם אסור להסב מפני כבוד רבו ע"ש והבי' אח"כ ראי' דבדיעבד יצא מהא דמצינו פלוגת' אי תרי כסא קמאי אי תרי כסי בתראי ואמרינן דלאסוקי נפשן מפלוגתא תרויהו בעי היסבה ואי אמרינן דבדעבד לא יצא אם היסב הוא חומרא דאתי לידי קולא ע"ש ולפמ"ש בפתח דבריו דהוי תרתי דסתרי אהדדי אין ראיה משם דשם אין סתירה דתרויהו זכר לגאולה אלא דמר אזיל בתר אתחלתא דגאולה ומר בתר גמר הגאולה כמבואר בש"ס אבל סתירה ליכא משא"כ במרור דאיכא סתירה דעבדות וחירות לא יתכנו ביחד

(ב) ואמנם יש להביא ראיה לדעת המג"א מהא דאמרינן בש"ס זאת אומרת מצות צריכות כוונה דאי אמרת אין צריך כוונה למה לי' לאטבולי תרי טיבולי הא טביל חדא זימנא וכתבו התוס' פירוש דהוי לי' למיהדר אשאר ירקי ע"ש ואי נימא דאם אכל בהסיב' לא יצא א"כ שפיר י"ל דמעיקרא אכיל בהסיבה מרור דלא יצא ובתר הכי אכיל בלא הסיבה כדי לצאת ידי חובת מרור אלא ודאי דבדיעבד אף אם היסב יצא כהמג"א וז"ב והנה מארן הבית יוסף כתב ואם רצה להסב רשאי ומזה משמע דגם לכתחלה רשאי להסב ולזה ודאי אין ראית הפר"ח ראיה די"ל דלכתחלה לא יסב אלא דבדיעבד יצא ולכך עבדינן הסיבה בתרוייהו דממ"נ אם צריך הסיבה שפיר ואם אין צריך הסיבה עכ"פ בדיעבד יצא אבל אם לא נסב יש חשש שמא צריך הסיבה ולא יצאנו ידי חובתינו ולכך כתב המג"א דאם היסב יצא וכן משמע בש"ס אבל על לכתחלה אין ראיה מהש"ס שהבי' הפר"ח אבל הראיה שהבאתי מהש"ס הוא ראיה מספקת גם להבית יוסף דאי נימא דלכתחלה לא יסב שפיר יכול לאכול מעיקרא בהסיבה ולא יצא י"ח מרור ואף דבדיעבד יצא מ"ט הרי כתב הפרישה דאף דמצות א"צ כוונה היינו אם עשאה כמצותה אבל אם עשאה שלא כדינה אף דבדיעבד אינו מעכב מ"מ לא יצא ע"ש בסי' ס' וא"כ כיון דהיסב ולא עשה כדין המצוה באכילת המרור לכתחלה אף דיעבד לא יצא כשאינו מכוין וא"כ שפיר יכול לאכול מעקרא בלא כוונה ובהסיבה דלא יצא ואח"כ יאכל מרור בלא הסבה לצאת י"ח מרור וע"כ צ"ל כהבית יוסף דגם לכתחלה רשאי לאכול מרור בהסיבה ודו"ק היטב כי נלע"ד נכון

(ג) והנה הילל היה כורך מצה ומרור ואוכלם ביחד ובודאי היסב דהא מצה ודאי צריך הסיבה ואם לא היסב לא יצא כמ"ש בש"ע סי' תע"ב וא"כ קשה איך יצא במרור אם נימא דהיסב לא יצא ואפש' דלזה כיוון המג"א דכתב וכן משמע בש"ס אבל על לכתחלה אין ראיה דכיון דבדיעבד יצא שפיר אכיל הילל בהסיבה משום המצה דאם לא יסב לא יצא י"ח מצה אף דיעבד וז"ב ואמנם בלא"ה להילל ל"ש תרתי דסתרי אהדדי דהא אכל פסח מצה ומרור והא ודאי פסח ומצה הם זכר לחירות ומרור זכר לעבדות ואיך יתאמו יחד אלא ודאי לא חשש לזה ואין ראיה מהילל לדידן דעבדינן כל חדא באפי נפשה והנה הפר"ח הקשה באמת על הרמב"ם דכתב דמטבל המצה בחרוסת הא מצה זכר לחירות וחרוסת זכר לטיט והוי תרתי דסתרי אהדדי ע"ש בשם בעל המנהיג והנה לפמ"ש הא דכתב הרמב"ם בהלכה ו' כורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת וזה כהלל א"ש דהא הילל לא חשש לזה אבל מה שכתב הרמב"ם בהלכה ח' שמטבל המצה בחרוסת וחוזר ומטבל מרור בחרוסת על זה שפיר הקשה בעל המנהיג דהא זה דלא כהילל והא סתרו אהדדי ואולי זה כוונת הראב"ד ז"ב דבהלכה ו' כתב זה כהילל ובהלכה ח' כתב זה הבל וכוונתו לא נודע כמ"ש הרב המגיד ולפמ"ש א"ש דבהלכה ו' זה כהילל וא"ש דמטבל המצה בחרוסת אבל בהלכה ח' דשם דלא כהילל וקשה דסתרי אהדדי ודו"ק היטב

פרק

שמיני

(א) הרמב"ם בפרק רביעי הלכה ה' מהלכות חמץ ומצה כתב ישראל שהרהן אצל העכו"ם חמצו אם אמר לו אם לא הבאתי לך המעות מכאן עד יום פלוני קנה החמץ הזה מעכשיו הרי זה ברשות העכו"ם ואותו החמץ מותר לאחר הפסח והוא שיהיה הזמן שקבע לו קודם הפסח כו' והראב"ד כתב עליו לא נהיר ולא צהיר אלא אפילו לא הגיע הזמן שקבע לו עד לאחר הפסח אינו עובר עליו ואם הגיע זמנו קודם הפסח אפילו לא אמר לו מעכשיו קנאו דאין דין אסמכת' לעכו"ם עכ"ל הראב"ד ובעיני יפלא דהא דאין דין אסמכת' אלא היכ' דגזים ואמר כגון אם אוביר ולא אעבוד אשלם אלפא זוזא דהוי מילת' יתרתא לשלם אלף זוז בשביל מניעת עבודת קרקע שנה אחת אבל אם אמר אשלם במיטבא לא הוי אסמכת' כמ"ש התוס' בפרק איזהו נשך ע"ש וא"כ אם אמר אם לא אפרע לזמן פלוני יהיה החמץ שלך מה אסמכת' יש בי' אם לא ששוה החמץ הרבה יותר מסך ההלואה וצ"ע ועוד נראה דכאן לא שייך דין אסמכת' דבעלמ' אמרינן בודאי לא גמר בלבו להקנות לו אלא סמך על זה שיקיים התנאי אבל כאן ודאי כיוון להקנותו לעכו"ם שלא יעבור בל יראה ובל ימצ' וגם החמץ יאסר אחר הפסח ובפרט למ"ש המג"א דמחויב לפדותו מיד העכו"ם ולבערו בודאי כיוון להקנותו להעכו"ם קניה גמורה אם לא יהי' לאל ידו לפדותו קודם הפסח ולפי דעת המרדכי והסכים עמו א"ז הב"ח בסימן ר"ז דאסמכת' מדאוריית' קנה רק מדרבנן לא קניא א"כ י"ל כיון דמה"ת לא עבר על בל יראה רק מדרבנן חייב לבערו מ"מ אחר הפסח מותר בהנאה כמו בחמץ נוקשה דאחה"פ מותר בהנאה כמו שפסק בש"ע סוף סימן תמ"ז וע' בחק יעקב שם דרק בהנאה מותר דלא כהמג"א ע"ש ואמנם הר"ן חילק דהיכ' דעבר על תקנת חז"ל ולא ביערו שפיר אסור אחה"פ ואמנם כאן מה היה בידו לעשות אם לא מצאה די ידו השיב לעכו"ם את החוב ולקבל החמץ הממושכן קודם הפסח

(ב) ועל פי זה יש ליישב קושית הישועת יעקב על הירושלמי דדיקדק ממתניתין דישראל שהלוה לנכרי אחר הפסח מותר בהנאה ודיקדק הירושלמי אמאי לא תני באכילה משום דהוא פת של נכרי במקום שנהגו בו איסור והקשה הישועת יעקב מה ענה הירושלמי לסיפ' דנכרי שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה ואמאי לא תני באכילה דהא כאן פת של ישראל הוא ולפמ"ש א"ש דכאן מותר רק בהנאה ולא באכילה דעכ"פ מדרבנן חייב לבערו דאסמכת' הוא ומדרבנן אסמכת' לא קניא וז"ב והקדמונים כתבו טעם הרמב"ם דאם הגיע הזמן אחר הפסח אמרינן הואיל ואי בעי פריק לי' ישראל והוי כשלו ודעת הראב"ד כיון דאנן סהדי דודאי ישראל לא יפדהו אחה"פ דלמה יעשה זאת להפסיד חמץ שלו ולעבור בל יראה א"כ כשהגיע הפסח הרי הוא כמוחלט ביד העכו"ם ול"ש הואיל וא"ב פריק נגד קנין גמור שיש לעכו"ם בו ועתוס' גבי ק"פ ודו"ק ואמנם זה כשהוא ביד העכו"ם אבל כשהו' עדיין בבית ישראל אף דלבסוף כשיגבנו העכו"ם יקנהו העכו"ם ע"מ עתה כ"ז שלא גבאו אין לעכו"ם שום קנין בו דהא אינו בידר