בית א-ל א כח

בצונן חוץ מבית שאור כו' וע"ש בהרב המגיד שהביא נוסחת הגאונים משתמש בהן מצה בסתם וע"ש שכתב דאף לפי נוסחת הרי"ף ורבינו ראה מי שפירש שלא בא להוציא מצה בחמין אלא להוציא אם נשתמש בהן חמץ בחמין דאסור להשתמש בהן מצה בצונן גזרה שמא יבוא להשתמש בהן מצה בחמין וכן הוא בשאר איסורין אילו דבריהן ז"ל. והא דכתב וכן הדין בשאר איסורים נראה דהיינו רק לשיטת יש מי שפירש דמיירי אף להשתמש מצה בחמין ובא להוציא אם נשתמש בהן חמץ בחמין אסו' להשתמש מצה בצונן כו' וזה, הדין הוא אפילו בשאר איסורין אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם שכתב בראשונה אפש' דרק בחמץ אם נשתמש בהן חמץ בצונן אסו' להשתמש בהן מצה בחמין דהחמירו גזרה אטו אם נשתמש בהן חמץ בחמין אבל בשאר איסורין אם נשתמש בהן איסו' בצונן מותר להשתמש בהן היתר אפילו בחמין אחר הדחה היטב וע' ביו"ד סימן צ"א ובש"ך שם ס"ק ג' ותראה שכן הוא ע"ש וי"ל דאפילו נשתמש בהן בצונן משהו מיהו בולע ובחמץ אסו' משהו משא"כ בשאר איסורין וצ"ע

(ב) בפרק ששי הלכה ה' כתב הרמב"ם מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח אבל אין לשין אותה ביין או בשמן או בדבש משום לחם עוני כמו שביארנו עכ"ל הרמב"ם וכתב עליו הראב"ד אע"ג דתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת בין שתבלה בקדרה בין שתבלה באלפס ההוא שתבלה משנאפית עיי"ש ונראה דהראב"ד הבין הא דחילק הרמב"ם דדוקא ביין ושמן ודבש הוי מצה עשירה אבל בשאר מי פירות שפיר יוצא ידי חובתו דלא הוי מצה עשירה ומנין יצא לו זה ובאמת בירושלמי נזכר משקין סתם כמ"ש הרב המגיד וא"כ אין ראיה מהש"ס דילן דפרט שלשה משקין אילו משום דאין דרך לערב משקין אחרים אלא אילו כמ"ש הה"מ לכן סבירא ליה להראב"ד דהרמב"ם למד זה מן התוספתא דתניא יוצאין במצה המתובלת בין שתיבלה בקדרה כו' וקשה דהא הוי מצה עשירה ואיך יוצאין בה ידי חובתו לכך חילק הרמב"ם בין יין שמן ודבש דאם לש בהן הוי מצה עשירה ובין שאר משקין דלא הוי מצה עשירה ואם לש בהן יצא ידי חובתו ועל זה השיג הראב"ד וכתב דבאמת גם בלש בשאר משקין הוי מצה עשירה ואין יוצא ידי חובתו והתוספת' שכתבה יוצאין במצה מתובלת מיירי שתיבלה משנאפית דבעת נילושה היתה לחם עוני ומה שתיבלה אחר שנאפית לא משוה לה מצה עשירה אבל אם לש במי פירות בכל משקין הוי מצה עשירה ולכן נקט בירושלמי משקין סתם ובש"ס דפרט דוקא יין שמן ודבש משום דאין דרך לערב משקין אחרים כמ"ש הה"מ זה נראה לפע"ד ברור כוונת הראב"ד

(ג) ובזה סרה תלונת המגדול עוז מעל הראב"ד דא"כ מאי קמ"ל התוספתא פשיטא בכולי תלמודא דכיון שנאפית אינה באה לידי חימוץ דגרסינן בפרק כל שעה אילו דברים שאין באין לידי חימוץ האפוי והמבושל כו' ומסקינן אמר רב פפא האפוי שבישלו קאמרינן ועוד אמאי קא מייתי לה לגבי מצה עשירה בפרק ערבי פסחים גבי איסו' חמץ הוי לה לאתויי כו' ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דהתוספתא מיירי לענין מצה עשירה וברייתא דאילו דברים כו' האפוי והמבושל אין ענין לכאן דשם תני שאין באין לידי חימוץ ולענין חמץ מיירי והכל על מקומו בא בשלום ודו"ק ואם כן לפי דעת הראב"ד שייך גם בלשה בשאר מי פירות מצה עשירה ולאו דווקא ביין ושמן ודבש ולפי דעת הרמב"ם לא שייך מצה עשירה אלא שלשה ביין ושמן ודבש כמ"ש הרב המגיד וראיתי במג"א סימן תע"א ס"ק ח' שכתב מצה עשירה היינו שנילושה במי פירות לבד אבל נילושה במי פירות עם מים יוצאין בה בשעת הדחק וראיה ממנחות וא"כ אסו' לאכלה בערב פסח וכ"כ מהר"ל פראג בספר גבורות ה' וב"ח עכ"ל המג"א והנה הרב המגיד כתב ראיתי מי שפירש דאינו יוצא במצה שנילושה במי פירות אלא עם תערובת מים דכל שאינו בא לידי חימוץ אינו יוצא בה ידי חובת מצה ע"ש וא"כ הא דכתב הרמב"ם מצה שנילושה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח היינו דוקא עם מים דאז באה לידי חימוץ ולפי זה מה שסיים אבל אין לשין ביין ושמן ודבש ואם לש אינו יוצא ידי חובתו משום לחם עוני היינו אפילו עם מים והוא דלא כמהר"ל מפראג והב"ח והרב המגיד דכתב על המי שכתב דדבר נכון הוא ומבואר מזה כהמג"א דחלק על הב"ח ומהר"ל מפראג ע"ש. ועלם בדעתי לומר דהא דכתבו מהר"ל מפראג והב"ח דעם מים לא הוי מצה עשירה היינו בשאר מי פירות אבל ביין ושמן ודבש אפילו לשה בהן עם מים הוי מצה עשירה ובזה היה אתי שפיר מה שהקשה עליהם המג"א מהא דפריך הש"ס בדף ל"ד אהא דאמרינן חלות תודה ורקיקי נזיר יוצאין בהם י"ח מצה ופריך הש"ס והא מצה עשירה הוא ומשני רביעית הוא ומתחלקות לעשרים חלות משמע דאם היה הרבה שמן אע"פ שמעורב עם מים אינו יוצא דהוי מצה עשירה כו' ע"ש במג"א וכן עה שהקשה שם מהר"ן לא קשה דנ"מ שפיר דביו"ט מותר לאכול נילש במים ומעט שמן ובפסח אינו יוצא ידי חובתו וכן בחלות תודה בשמן מיירי וכן מה שהקשה החק יעקב סימן תס"ב מהא דפירשו התוס' והרא"ש הא דאין לשין ביין ושמן ודבש היינו עם מים ואפילו הכי אמרינן הא ביו"ט ראשון כו' דשם בשמן ודבש ויין מיירי ובזה גם מהר"ל וב"ח מודים דהוי מצה עשירה אף כשמעורב בהם מים כמ"ש אבל הא ליתא דא"כ מה מייתי מהר"ל מפראג ראיה ממנחות והיינו דתניא אם מצה היא יוצא בה ידי חובת מצה והא שם בשמן איירי וגם פשט לשונם לא משמע לחלק בזה ובמקום אחר כתבתי

(ד) המג"א בסימן תנ"ד נסתפק אם מורסן בא לידי חימוץ והדר פשיט ליה מהרי"ף דס"ל דיוצאין בי' ידי חובת מצה מכלל שהוא בא לידי חימוץ ע"ש ותמה החק יעקב הא מתניתין הוא אין שורין מורסן לתרנגולים כ' והנה יש להבין לדעת הראב"ד דאורז ודכוותיה אע"פ שאינו בא לידי חימוץ גמור נוקשה מיהו הוי וא"כ קשה אמאי אין יוצאין ידי מצה הא בא לידי חימוץ וצ"ל דס"ל נוקשה דרבנן אסור ומן התורה מצה מעליא הוא וז"ב ולפ"ז אין ראיה מהמשנה דתני אין שורין את המורסן לתרנגולים דנוקשה מיהו הוי אבל חמץ גמור לא הוי ומותר מן התורה אבל מהרי"ף הוכיח המג"א דחמץ גמור הוי דהא הרי"ף ס"ל נוקשה דרבנן כמ"ש הטור בסימן תמ"ב ואיך יוצאין בו ידי מצה הא אין בא לידי חימוץ מה"ת וע"כ דבא לידי חמץ דאורייתא ולא נעלם ח"ו מהגאון מאור עינינו המג"א ז"ל משנה מפורשת ואלקי אברהם יהיה בעזרי

(ה) והנה הטור בסימן תנ"ג כתב בשם הר"ר פרץ דיש לברר החטים מאכילת עכברים ורבים אומרים שהוא חשוב כמו מי פירות כו' והקשה עליהם הר"ר פרץ דמה בכך שהוא מי פירות הא אח"כ כשטוחנים אותן ונעשים קמח באים עליהם מים והוי מי פירות עם מים שממהר להחמיץ ע"ש ונראה לתרץ דברי האומרים דודאי לאו קטלי קניא נינהו לפי מ"ש א"ז רמ"א ז"ל בא"ח דהיכא דלא ניכר האיסור בפני עצמו מעולם לא שייך דבר שיש לו מתירין ע"ש גבי ענבים בגיגית בשבת ולפ"ז אתי שפיר דהא נועם חמץ דבמשהו דהוי דשל"מ כמ"ש הרמב"ם וא"כ כיון דרוק העכבר חשוב מי פירות א"כ אין החטים נאסרין כלל רק אח"כ כשבאים מים נאסרין והנה בודאי יש ששים נגד החטים הנשוכים וכן כתב בישועת יעקב אלא דחמץ במשהו ואמנם כיון שלא נטחנו החטים לא היו נאסרים כלל אפילו החטים הנשוכים דהוי מי פירות רק אח"כ כשנטחנו ונתערבו ונעשו קמח ובא עליהם מים נתחמצו הנשוכים ואמנם הם בטלים בששים דהא החימוץ בא אחר שנתערבו במשהו וא"כ לא היה איסור ניכר בפני עצמו מעולם ושפיר בטלים דלא שייך כאן דשל"מ וזה דעת הרבים המתירים ודו"ק והנה דעת ר"ת דבלא מים מי פירות אינו מחמיץ כלל ומוכח דעת ר"ת דאפילו עם מים לא הוי רק נוקשה דהא פירש הא דאמר ר"ל מי פירות אין חייבים עליהם כרת היינו עם מים דמי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל וכיון דהוי נוקשה דהא אין חייבים עליהם כרת א"כ בטלים בששים לדעת המג"א וא"כ א"ש דעת האומרים דהא אפילו יבוא עליהם מים הוי רק נוקשה ובטל בס' רק דאם היה רוק העכבר כמו מים והיה חמץ גמור אף אם נטחנו קודם פסח והיה בטל בששים מ"מ בפסח היה חוזר וניער משא"כ כשהוא מי פירות והוי רק נוקשה אף בפסח בטל בששים ודו"ק עוד הקשה עליהם הר"ר פרץ מהא דלא ילעום אדם חטין ויניח ע"ג מכתו ע"ש ולפמ"ש א"ש די"ל שפיר שהוא רק נוקשה ולכך אסיר בהנאה מדאורייתא או מדרבנן וא"כ שפיר בטלים כמו נוקשה ואמנם זה יצדק לפירש"י דס"ל מי פירות לבדו מחמיץ והוי נוקשה ועובר בל יראה וא"ש למ"ש הכ"מ דלא ילעוס לאו משום הנאה דהוי שלא כדרך הנאה רק דעובר על בל יראה אבל לתוס' דס"ל דעל נוקשה אינו עובר בל יראה עכצ"ל דרוק האדם הוא חמץ גמור ועובר בל יראה דמשום הנאה ליכא דהוי שלא כדרך הנאה והר"ר פרץ ס"ל כהתוס' ושפיר הוכיח מהא דלא ילעוס דרוק העכבר הוי חומץ גמור ואולם האומרים י"ל דס"ל כרש"י וכפירוש הכסף משנה ודו"ק

פרק

ששי

(א) כתב הרמב"ם פ"ח מה' חמץ ומצה הלכה ו' ואח"כ כורך רק מצה ומרור כאחת ומטבל בחרוסת ומברך אקב"ו על אכילת מצה ומרורים ואוכלן ואם אכל מצה בפני עצמו ומרור בפני עצמו מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו וכתב עליו הראב"ד זה כהלל ומ"מ זה הסדר לא דייק עכ"ל הראב"ד ז"ל וכתב הרב המגיד עליו ולא נתבאר טעמו עכ"ל ונראה דהנה הפוס' הקשר הא חרוסת רשות וא"כ אתי חרוסת דרשות ומבטל למרור דמצוה