בית א-ל א כז

לפני זמנו בלאו כמ"ש פ"א ה"ח מה' חמץ ומצה ע"ש והראב"ד דחלק עליו שם חלק עליו גם בזה בפ"ג ה' ח' וכתב אולי סובר זה המחבר דעד הלילה עובר בבל יראה ואינו כן ע"ש וכל חד לשיטתו אזיל ועמ"ש בפרקים הקודמים

פרק

שלישי

(א) א"ז רמ"א ז"ל בדרכי משה הוכיח דהפקר על מכת להחזיר לא מהני בחמץ דאי מהכי הוי ליה לעוברי עברה להפקיר חמצן ע"מ לזכות בו אחה"פ ולא יצטרכו להחליפו בשל עכו"ם וגם לא יעשו איסו' דיהנו מחמץ שעבר עליו הפסח ע"ש ואמנם טעמא בעי למה יגרע הפקר על מנת להחזיר ממתנה על מנת להחזיר דמדינא מהני ורק חומרא בעלמ' משום חומרא דחמץ איכא כמ"ש הרדב"ז ומאי גריעותא דהפקר על מנת להחזיר דלא מהני ונראה ע"פ מה שכתב הרמב"ם דהפקר הוא מתורת נדר ואסו' לחזור בו והנה התוס' הקשו איך מהני תנאי בנזירות הא א"א לקיימו ע"י שליח וכל דא"א לקיים ע"י שליח לא מהני תנאי ותירצו דנזיר מביא קרבן וקרבן אפשר ע"י שליח ע"ש ולפ"ז הפקר דלא מהני ע"י שליח במו נדר וקרבן ליכא בהפקר לא מהני ביה תנאי ומתנה שאני דמתנה מהני ע"י שליח ולכך מהני מתנה ע"י שליח וז"ב שוב אחר זמן ראיתי זה במקור חיים ע"ש ושמחתי ובלא"ה י"ל דהא אם יארע אונס ויאבד החמץ יהיה הפסד לבעלים והוי גורם לממון וכן כמו קיבל עליו אחריות אבל מסנה ע"מ להחזיר הוי כקיבל עליו אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי והנה לפי דעת הירושלמי קיבל עליו אחריות אחר הפסח שרי ולפ"ז י"ל קושית רש"י ותוס' מה הרויחו י"ל דבאמת הפקירו ע"מ להחזיר ואח"כ החליפו ומותר בהנאה אחר פסח וז"ב

(ב) ושם בירושלמי פליגי ר' יוחנן ורשב"ל בהפקיר חמצו בי"ג דר' יוחנן אמר אסו' ורשב"ל אמר מותר אמר ליה רבי יוחנן לרשב"ל אי אתה מודה באחר שש שהוא אסו' אמר לי' רשב"ל חמץ איסורו גרם לו ורבו עליו הפירושים ע"ש ולע"ד יש לפרש דר' יוחנן אמר אסו' דנהי דהפקר הוי כמו נדר ואסו' לחזו' בו מ"מ הוי שלו רק דאינו ברשותו ובחמץ עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו דאל"כ אמאי עובר בבל יראה הא אינו ברשותו וע"כ דעשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו כדאמר ר"א שפי דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כו' וה"ה להפקיר ורשב"ל אמר מותר והקשה ר' יוחנן לרשב"ל אי אתה מודה באחר שש שהוא אסו' בהנאה ואעפ"כ עובר עליו בל יראה וע"כ דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וא"כ ה"ה בהפקירו ואמר לו רשב"ל תמן איסורו גרם לו והיינו דשם הא דאסו' בהנאה היינו משום דנעבדה בו עבירה שעבר על בל יראה כמ"ש רס"י בסוטה דף י"ט וא"כ לא שייך לומר דלמה יעבור בל יראה הא אינו ברשותו דאסו' בהנאה דהא אדרבה משום דעבר בל יראה ונעבדה בו עברה אסו' בהנאה ואיך נהפוך המסובב לסבה ונאמר דלא יעבור בל יראה משום דאסו' בהנאה הא אם לא יעבור על בל יראה לא יהיה אסו' בהנאה אבל כאן דהפקירו ואינו ברשותו מחמת ההפקר למה יעבור עליו ולכך מותר וז"ב וי"ל עוד דר' יוחנן ס"ל דמשש עד הלילה אינו עובר בל יראה ואעפ"כ אסו' בהנאה וע"כ דאין הטעם דאסו' בהנאה משום דעבר עליו בל יראה וזה שאמר אי אתה מודה משש למעלה שהוא אסו' והיינו בהנאה אף שעדיין אינו עובר בל יראה ורשב"ל ס"ל דמחצות ואילך עובר על בל יראה ולכן אמר תמן איסורו גרם לו ודו"ק

(ג) וראיתי בהקדמת פרי מגדים דכתב בשם הירושלמי דגיד הנשה של כשרה אסור בהנאה דדוקא בנבלה אמרינן כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרו ע"ש ולע"ד לכאורה קשה מש"ס דילן חולין דף ק"א דגם גיד הנשה של כשרה הותרה בהנאה דאמר שם ומודים חכמים לר' מאיר באוכל גיד הנשה של עולה דחייב שתים ופריך מאן תנא כו' באיסור חמור אית לי' ופירש"י חמור היינו איסור הנאה דגיד מותר בהנאה ע"ש מוכח להדיא דאפילו גיד הנשה של כשרה מותר בהנאה ולכאורה הוא ראיה ברורה אך הש"ס אוקי לה כר' יוסי הגלילי ור' יוסי הגלילי לא יליף מכשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה אלא מקל וחומר מחלב יליף לשינויא בתרא בפסחים דף כ"ג ואין חילוק בין כשרה לנבלה והש"ס בחולין ודאי אזיל אליבא הך שינויא בתרא דהא לשינויא קמא לר' יוסי הגלילי גיד אכור בהנאה וז"פ וא"כ י"ל דלמ"ד כשהותרה נבלה כו' זה רק בג"ה של נבלה ודו"ק ואמנם בס"ד דהש"ס דלא ידע עדיין דר' יוסי הגלילי הוא ואעפ"כ ס"ל דג"ה מותר בהנאה מכשהותרה נבלה מוכח דאין חילוק בין של כשרה בין של נבלת לכ"ע ואמנם לדידן דקיי"ל כר' אבהו וכדפסק הרמב"ם בה' האבלות אסורות וקיי"ל אין בגידין בנ"ט ואפילו הכי קיי"ל דג"ה מותר בהנאה והא לא שייך כשהותרה נבלה כו' דהא אין בגידין בנ"ט וע"כ כר"י הגלילי דיליף בק"ו מחלב וא"כ אין חילוק בין של נבלה לשל כשרה ואפשר דהרמב"ם דפסק דגיד הנשה מותר בהנאה יליף לה מהאי ברייתא דתני מודים חכמים לר' מאיר מדתני לה בלשון חכמים מוכח דהלכה כן וע' ברא"ש בחולי' שפלפל בזה ע"ש ובזה יש ליישב קושית התוס' דהקשו לפירש"י דהנאה הוי איסור מוסיף אדמייתי ר' יוסי הגלילי דלא שמעינן לי' בהדיא דאיסור חמור אית לי' אלא מסברא לייתי ר' יוסי דפרק ארבעה אחין דבהדיא ס"ל איסור חמור ע"ש ולפמ"ש פירש"י נכון היטב דדוקא מייתי ר' יוסי הגלילי דאית לי' אפילו ג"ה של כשרה מותר בהנאה דהא יליף ק"ו מחלב וא"כ איסור עולה הוי איסור מוסיף הנאה אבל ר' יוסי דארבעה אחין י"ל דאפילו ס"ל דגיד הנשה מותר בהנאה י"ל היינו משהותרה נבלה היא וגידה הותרה ואמנם היינו דוקא של נבלה אבל לא של כשרה כדאיתא בירושלמי וא"כ ליכא מוסיף ודו"ק כי נכון הוא בס"ד לע"ד ובחידושי לחולין ולטור יורה דעה סימן ס"ג הארכתי וכאן אין להאריך יותר

פרק

רביעי

(א) הרמב"ם פרק חמישי מהלכות חמץ ומצה הלכה א' כתב אין אסור משום חמץ אלא חמשת מיני דגן אבל הקטנית כגון אורז כו' אע"פ שנתפח כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר באכילה שאין זה חימוץ אלא סירחון ע"ש וכתב עליו הראב"ד אמר אברהם אין דבר זה פשוט ולא הכל מודים בו דנהי דאינן נעשין חמץ גמור ואין חייבין עליהן כרת נוקשה מיהו הוי ואסור עכ"ל הראב"ד וכפי' המגדל עוז השגה זו שייכה לכאן וס"ל להראב"ד דנוקשה מיהו הוי וכן בחק יעקב הביא השגה זו כאן ע"ש שכתב דדברי הראב"ד הן נגד מסקנת הש"ס וכל הפוסקים וע' פסחים דף קי"ד ואמנם הרב המגיד הביא השגה זו בהלכה ב' שכתב רבינו חמשה מיני דגן שלשן במי פירות אינן באין לידי חימוץ אלא אפילו הניחן כל היום ונתפח הבצק מותר באכילה ועל זה השיג הראב"ד דנוקשה מיהוי הוי ולפ"ז לא קשה קושית החק ועקב מהש"ס פסחים דף קי"ד דרבא מהדר אסילקא וארוזי ע"ש וע' תוס' פסחים דף ל"ה ע"ב ד"ה מי פירות דהוכיח ר"ת דמי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל אבל רש"י פירש בדף ל"ו ע"א ד"ה אין לשין דנוקשה מיהו הוי ע"ש ואמנם כתבו התוס' דמי פירות עם מים שפיר הוי נוקשה וזה שכתב רבינו ואם נתערב בהן מים מחמיצין והוא מהש"ס כמ"ש הרב המגיד ז"ל ע"ש

(ב) והנה לעיל עמדתי על מה דפירש"י דעל כרחך במועד איירי דביו"ט אסור לשרפו וקשה הא דעת רש"י דאי לא ביטל מותר לשרפו ביו"ט וע"ש מה שכתבתי ואמנם י"ל הא דמותר לשרפו היינו משום מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך וכבר כתבתי בשם הרא"ש מלוניל דאפילו אמרינן בעלמא ביו"ט מתוך בחמץ דילפינן מנותר דבשריפה אסור דאין שורפין קדשים ביו"ט ה"ה לנותר ע"ש והא דפירש"י בהא דאמר רב יהודא אמר רב המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו כלי דמיירי בביטלו אבל לא ביטלו שורפו ביו"ט היינו לרב דס"ל חמץ מן הנקברים ולא יליף מנותר כמ"ש א"ז הב"ח ז"ל בסימן כ"ח באע"ז ע"ש אבל לדידן דילפינן מנותר אסור לשרפו ביו"ט אף דלא ביטלו מאתמול וא"ש הא דפירש"י דבמועד מיירי דביו"ט אסור לשרפו דהא רש"י פסק כר' יהודא דאין ביעור חמץ אלא שריפה כמ"ש הרא"ש בשמו ע"ש ואמנם לפי פירש"י דלר' יוחנן דס"ל מי פירות אין מחמיצין מ"מ נוקשה הוי וכרת לא מחייב א"כ כיון דליכא כרת לא דמי לנותר ושפיר מצי מיירי ביו"ט דהא בזה לא ילפינן מנותר ויוכל לשרפו ביו"ט ובזה א"ש המשך דברי רש"י דכתב ובמועד איירי דביו"ט אסור לשרפו ולר' יוחנן דאמר מי פירות אין מחמיצין היינו דחמץ גמור לא הוי ואין חייבין עליו כרת אבל נוקשה מיהו הוי ומה המשך יש למ"ש רש"י מקודם ולפמ"ש א"ש דלר' יוחנן שפיר י"ל דביו"ט מיירי דמותר לשרפו ביו"ט ודו"ק היטב ובזה א"ש מה שהקשה השאגת אריה אהא דפריך בש"ס דף ז' מהא דהיה יושב בבהמ"ד כו' אחד שבת ואחד יו"ט והא ביו"ט לאחר זמן איסורו הוא ולא מהני ביטול דלאו ברשותו הוא דלבטלי' והקשה לישני דר' יוסי הגלילי הוא דמותר בהנאה וברשותי' קאי ולכך יכול לבטלו ע"ש בשאגת אן אריה: (חסר כאן

) פרק

חמישי

(א) כתב הרמב"ם פרק ה' הלכה כ"א מה' חמוץ ומצה כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה