בית א-ל א כו

כתבתי גם אני בזה ע"ש והנה ראיתי שם באור חדש דכתב דלר' יהודא מיליף מנותר דחמץ בשריפה יליף גם זה מנותר דלא מהני ביטול לחמץ כמו דלא מהני לנותר ע"ש בארוכה ואולם הגאון פרי מגדים כתב בהקדמתו דבלא"ה לא מהני ביטול לר' יהודא לחמץ דלא עדיף ביטול ממפרר וזורה לרוח או מטיל לים ולא מהני ביטול לר' יהודא אלא לחמץ שאינו ידוע ע"ש ובזה א"ש הא דהקשה הצל"ח לשיטת רש"י דתשביתו היינו ביטול הוי לר' עקיבא להוכיח בפשיטות דחשביתו הוא מעיו"ט דאי ביו"ט קשה הא אחר זמן ואיסורו לא מהני ביטול ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דרש"י פירש כן אליבא דידן דקיי"ל כחכמים דהשבתתו בכל דבר אבל לר"ע דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה לא הוי ביטול תשביתו דלא עדיף ממפרר וזורה לרוח וכמ"ש הפרי מגדים או דיליף מנותר כמ"ש האור חדש וביטול לא מהכי אלא מטעם הפקר כמ"ש במקום אחר ודו"ק

(ה) ובזה א"ש גם מה שהעיר הפמ"ג על מה שכתבו התוס' בד"ה וש"מ דס"ל לר"ע דלא אמרינן מתוך שהותרה אע"ג דבעי צורך קצת זה הוא צורך קצת כדי שלא יעבור בל יראה והקשה דהא היה אפשר בביטול ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דלר"ע דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ביטול לא מהני דיליף מנותר או דלא עדיף ממפרר וזורה לרוח ובזה א"ש קושית הפני יהושע דמהיכן מוכח' דר"ע ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ואי דאל"כ ישליכנו לים או יאכילנו לכלבים הא גם זה חשיב מלאכה דאחשבי' רחמנא ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דמוכח שפיר דס"ל לר' עקיבא אין ביעור חמץ אלא שריפה דאי ס"ל השבתתו בכל דבר א"כ גם ביטול בכלל השבתה וא"כ הוי ליה לר"ע להוכיח בפשיטות דעל כרחך מיירי בערב יו"ט דאי בי"ט היכא משכחת ביטול הא הוא לאחר זמן איסורו וכמדומה דגם בצל"ח דרך בדרך זה ואינו ת"י כעת ודו"ק ולכאורה י"ל דלא קשה קושית הצל"ח דכבר כתבתי בפרקים הקודמים דהא דכתב הרמב"ם דלא יאכל אתי להורות איסור ח"ש בחמץ דמחלב לא יליף דשאני חלב דאין היתר לאיסורו ואע"ג דהאי לא יאכל איצטריך לגופיה להורות איסור הנאה מ"מ לר' אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא יאכל אחד אכילה ואחד הנאה במשמע ה"ל לכתוב לא יאכל ומדכתיב לא יאכל מוכח דח"ש אסו' ע"ש וא"כ לחזקיה לא מוכח מזה איסו' ח"ש אלא דחזקיה סבר כר' יהודא דחמץ אחה"פ אסו' ואין היתר לאיסורו ויליף מכל חלב ע"ש וא"כ שפיר י"ל דר"ע ס"ל כחזקיה וס"ל כר"ש וא"כ שפיר י"ל דמהני ביטול מן התורה אפילו ביו"ט דמצי ליהנות ממנו פחות מכשיעור וברשותו הוא לכך לא מצי ר"ע להוכיח מזה דמיירי מעיו"ט די"ל שפיר דביו"ט מיירי וביטול מהני מה"ת מתשביתו ואין לומר דא"כ איך מוכיח ר"ע דמצינו להבערה שהוא אב מלאכה דילמא שורפו פחות מכשיעור תחת תבשילו זה אינו דכיון דצריך לשרפו משום מצות שריפה הוי כמו נדרים ונדבות דעיקרו לגבוה כמ"ש התוס' ודו"ק היטב. ובחידושי הארכתי בזה

פרק

שני

(א) הראב"ד כתב דהא דחמץ במשהו היינו באכילה אבל לא בהנאה ונראה הטעם דהא הרמב"ם כתב הנועם דחמץ במשהו שהוא דבר שיש לו מתירין לאחה"פ ואף דקניס ר' שמעון מ"מ בתערובות לא קניס והנה א"ז רמ"א בהג"ה כתב בשם הגה"מיי דצריך להשליך דמי האיסו' לנהר והיינו דהא דלא קניס ר"ש בתערובות לא מטעם ביטול בששים דהא ליבא ששים כדכתבו כל הפוסקים זולת הטור אלא דבאכילה לא קניס להפסיד כל התערובות דהא אי אפשר להפריד האיסו' מההיתר ולכך התיר ר"ש הכל משא"כ בהנאה דאפש' לתקן שישליך דמי האיסו' לנהר שלא יהנה מהאיסו' ע"כ צריך לתקן דבשלמא אם היה הטעם משום ביטול בששים היה מותר הכל דהא בטל האיסו' וכאילו לא נתערב אבל הכא דליכא ששים והוי כאילו האיסו' בעין אלא דלא החמיר ר"ש להפסיד גם ההיתר ע"כ צריך להשליך דמי האיסו' לנהר שלא יהנה ממנו ולכך כתב א"ז רמ"א ובפחות מששים סגי ליה בהולכת דמי האיסו' לנהר והיינו דאם יש ששים דאז האיסו' בטל א"צ להשליך דמי החמץ לנהר דהא החמץ בטל רק בפחות מששים דאז מטעם ביטול לא מהכי רק דלא קניס ר"ש להפסיד גם ההיתר וכיון דאפש' בתקנה שלא יהנה מהאיסו' צריך לתקן וזה ברור ומעתה דברי הראב"ד ברורים דבהנאה לא אוסר במשהו דלא שייך דבר שיש לו מתירין בהנאה דהא גם אחה"פ יצטרך להשליך דמי האיסו' לים המלך ולא יהנה ממנו ואף דאי איכא ששים א"צ להשליך דמי החמץ לים המלח היינו דאז יהיה בטל בששים וא"כ ס"ס נצטרך לסמוך על ביטול בששים ול"ש לומ' עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ודו"ק

(ב) דעת הכלבו דביטול לא מהני רק לחמץ שאינו ידוע אבל לחמץ ידוע לא מהני ביטול והקשה א"ז הב"ח מהא דפריך בדף ו' וכי משכח' לה לבטלה והא אז יהיה חמץ ידוע ולא מהני ביטול וכבר פלפלתי בזה בפרקים הקודמים ויישבתי דעת הכלבו ע"ש והנה ראיתי להגאון פרי חדש דזה דוקא לפי שיטת רש"י דביטול הוא מטעם דאמר קרא תשביתו וס"ל להכלבו דקרא לא מיירי אלא בחוץ שאינו ידוע אבל לחוץ ידוע לא מהני ביטול וצריך ביעור אבל לפי שיטת התוס' דביטול הוא מטעם הפקר מהני אף לחמץ ידוע דהא יכול להפקיר כל אשר יש לו ע"ש והנה הגאון קצה"ח הקשה לפמ"ש הרמב"ם דהפקר הוא מטעם נדר ואסו' לחזור בו וא"כ אין עושה קנין דאם עושה קנין מה ענין נדר להכא תיפוק ליה דכבר יצא מרשותו אלא ע"כ דהפקר אינו קנין והא דאסו' לחזור בו הוא מטעם נדר וכתב דמטעם זה נטה רש"י מלפרש דביטול הוא מטעם הפקר כהתוס' דזה אינו מועיל להפקיע איסור בל יראה ואמנם הקשה מהא דפרק ר' אליעזר דמילה דאמרינן גבי ציצית הואיל ובידו להפקירו ופירש"י דנפיק מרשותיה ולא רמי עליה חיובא א"כ משמע דיצא מרשותו לגמרי דאי מטעם נדר אכתי שלו הוא ואיסור' הוא דרמי עליה ואפשר דנהי דהוא שלו מ"מ אינו ברשותך דהא אסו' לחזור בו כו' ואמנם בחמץ דבלא"ה אינו ברשותו אלא דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לכך לא מהכי הפקר ובעבור זה נטה רש"י משיטת התוס' ופירש דתשביתו היינו ביטול ע"ש בקצה"ח ודפח"ח וש"י ומעתה י"ל לפי ס"ד דהש"ס דאפילו בתר זמן איסו' מצי מבטל ליה כמ"ש המפרשים ולא ידע עדיין מהא דאמ' ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם כו' ולכך פריך וכי משכח ליה לבטליה וכתב הב"ח דלהכי לא פריך וכי משכח לשרפו דדילמא משכח ליה ביו"ט דלא מצי לשרפו ע"ש הרי דס"ד דש"ס דאפילו ביו"ט מצי לבטליה לכן פריך שפיר וכי משכח ליה לבטוליה ואף דיהיה חמץ ידוע מ"מ כיון דביטול הוא מטעם הפקר מהני אף לחמץ ידוע כמ"ש הפרי חדש אבל למסקנא דעשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו עכצ"ל דביטול הוא מטעם תשביתו והפקר לא מהני שפיר כתב הכלבו דלחמץ ידוע לא מהני ביטול ודו"ק היטב כי נכון הוא בס"ד ונתיישבה קושית א"ז הב"ח ז"ל על הכלבו מש"ס דף ו' וע"ש בסוגיא ותמצא נחת

(ג) כבר הבאתי תשובת הריב"ש שהוכיח דחמץ של נכרי אסו' בהנאה בפסח מהא דהאוכל חמץ של הקדש במועד די"א לא מעל דס"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואם חמץ של נכרי מותר בהנאה בפסח קשה הא יכול ישראל לפדותו ויהיה מותר בהנאה בפסח ותמה הקצה"ח הא כשיפדהו הישראל יהיה החמץ של ישראל ויאסר בהנאה ומ"ש לעיל בפרקים הקודמי' ונראה דלכאורה קשה לפמ"ש הרא"ש בב"ק דפלוגתא דר"ש ורבנן הוא רק כשהוא אינו ראוי רק לאדם אחד אבל בדבר שיהיה ראוי לכל העולם מודים רבנן לר' שמעון דכממון דמי ע"ש ולפ"ז כאן דאחר הפסח יהיה ראוי לכל אדם א"כ כ"ע מודים דכממון דמי ואמנם י"ל דזה ראיה לפירוש הרז"ה בעל המאור דפירש דבר הגורם לממון דהבעלים חייבים באחריותו ולפ"ז אתי שפיר דהכא אזיל אליבא דרבי יהודא דאחר פסח החמץ אסו' מה"ת רק דהוי גורם לממון להבעלים דהם חייבין באחריותו והוי רק גורם לממון לאדם אחד ושפיר תלוי בפלוגתא דר' שמעון ורבנן אי דבר הגורם לממון כממון דמי או לאו כממון דמי ובזה א"ש הא דהקשו התוס' מרב אשי דמשני ר"י הגלילי הוא הא לא יוכל הישראל לפדותו דיעבור על בל יראה ולפמ"ש א"ש דה"ק ר"י הגלילי הוא: (חסר

כאן

) (ד) והנה מה שכתב הר"ן והה"מ והמזרחי דלכך צותה התורה בל יראה שלא יבוא לאכלו ע"ש בדבריהם הנה לר' שמעון דס"ל לפני זמנו אינו אלא בעשה דתשביתו כמ"ש התוס' דף כינו וע"ש ולדעת הרז"ה לר"ש עד הלילה מותר לגמרי א"א לומ' דעד הלילה עובר בל יראה דאיך נאמר דעל אכילתו עובר רק בעשה ואינו לוקה ועל שהייתו עובר בלאו ולוקה והא הלאו אינו אלא שלא יבוא לאכלו ויעבור בעשה וע"כ דלר"ש עד הלילה ודאי ליכא לאו דבל יראה וראיתי דגם הגאון נודע ביהודא כתב כן אלא מטעם אחר ומה שכתבתי נלע"ד נכון והנה לפ"ז אנן דלא דרשינן טעמא דקרא ולא קיי"ל כר"ש בהא וכאשר באמת דחו הפוסקים דברי הר"ן והה"מ בזה דמה לנו לחפש טעמא דצוותה תורה בל יראה שפיר קיי"ל דעד הלילה עוברין בל יראה כמו שדקדק החק יוסף מדברי רש"י בב"ק ואף דמפירש"י במשנה פסחים דף ס"ג דלא פירש ברישא דעובר גם בבל יראה כמו שפירש בסיפא דמתניתין דמיירי במועד ומזה דקדקו דעד הלילה אינו עובר בל יראה היינו דשם הן דברי ר"ש ע"ש ור"ש לטעמיה דדריש טעמא דקרא ואנן לא קיי"ל כן והרמב"ם אף דפסק בהלכות מלוה פרק ג' הלכה א' כר"ש דדריש טעמא דקרא ע"ש בלח"מ מ"מ הא פסק כר' יהודא דאמר חמץ