בית א-ל א כה

בפסח בביתו ויעבור על בל יראה והגאון מק"ח כתב בזה דבר נכון ע"ש ויש לפקפק בו ע"ש ולא אאריך

(ב) והנה בהלכה ח' כתב הרמב"ם תבשיל שנמצא בו שעורים אם נתבקעו הרי כל התבשיל אסור כו' ואם לא נתבקעו מוציאין אותן השעורים ושורפין אותן ואוכלין שאר התבשיל דאין הדגן שנבלל ולא נתבקעו חמץ גמור מן התורה אלא מדברי סופרים כו' ואפש' דכוונתו שהוא נוקשה ואסו' מדרבנן ובטל בששים ואפילו הוי דאוריית' בטל בששים כיון דאין בו כרת כמ"ש המג"א ס"ק ה' ובזה א"ש מה דקשיא לי כיון דמחמירין לענין החטין עצמן דהן דאוריית' אמאי מקילין לענין משום דמשהו הוא דרבנן הא הוי זילזול לדרבנן כמ"ש הרדב"ז ולפמ"ש א"ש דאין הקולא מחמת שהוא דרבנן אלא משום דליכא בהו כרת ובטל בששים ובזה א"ש מה שהקשה הח"י על המג"א שמא יקיימם הישראל בביתו ויעבור על בל יראה וי"ל כיון דלא נתבקעו והוי רק נוקשה ואין כ עוברין עליהם בל יראה וצ"ע לדינא

(ג) הרמב"ם בפרק חמישי הלכה י"ט כתב אין נותנין לתוך החרוסת ואם נתן ישפך מיד מפני שהוא ממהר להחמיץ וכתב הרב המגיד פירוש בחרוסת יש חומץ ובחרוסת וחרדל יש מים דאל"כ כבר נתבאר דמי פירות אין מחמיצין ע"ש הנה לדעת הראב"ד לעיל הלכה ב' דעכ"פ נוקשה הוי א"כ י"ל דמיירי בלא מים ולכך בחרוסת ד"ה ישרף מיד דודאי החמיץ אבל בחרדל הוא ספק שמא החמיץ ולכך ס"ל לחכמים דיאכל מיד דהרי הוי ספקא דרבנן ור' מאיר אמר ישרף מיד דר' מאיר לטעמיה דס"ל נוקשה בלאו מדאוריית' כדאיתא בר"פ אילו עוברין כן כתבתי בחידושי פסחים שלי. והנה בהלכה כ' כתב הראב"ד אולי לא נאמר זה אלא בזריזים כו' וי"ל דהראב"ד לשיטתיה דאפילו בלא מים הוי נוקשה ועל זה כתב דאין להתיר זה אלא בזריזים ובזה א"ש דכתב א"ז רמ"א ז"ל בסימן תס"ב דאין נוהגין כלל ללוש במי פירות. והכה הנודע ביהודא כתב דאנו חוששין לדעת רש"י דמיירי במ"פ בלי מים ואמנם אין זה הכרע די"ל דקיי"ל כר' עקיבא כמ"ש האחרונים ואמנם לפמ"ש אפילו לר' עקיבא לא התירו אלא לזריזים כמ"ש הראב"ד אבל לא לכל אדם וז"ב ובזה א"ש הא דכתב א"ז רמ"א ז"ל ואף לקטף אין נוהגין והמג"א הקשה דמאי אפילו הא לקטף חמור דהוי מי פירות עם מים והנה בש"ס איתא אין לשין את העיסה ביין כו' ואע"פ שאין לשין מקטפין בו והנה לדעת הראב"ד מיירי בלא מים כמ"ש וא"כ מאי קאמר ואע"פ שאין לשין מקטפין בו הא קיטוף חמור דהוי מי פירות עם מים ואין לומר דלדעת הראב"ד אין חומרא כלל בין מי פירות לבד בין עם מים דא"כ קשה מהא דמנחות דף נ"ו אומר היה ר' יוסי מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה ע"ש ועכצ"ל דשאני קיטוף דדבר מועט הוא כמ"ש המג"א ולכך עדיף ממי פירות לבד וא"כ א"ש דכתב רמ"א דאפילו לקטף אין נוהגין אף דזה דבר מיעוט הוא וזה ברור

(ד) והנה הר"ן כתב דלכך ציוותה תורה לשבור כלי חרס בנותר אף דאחר מעל"ע הוא נטל"פ מ"מ רצתה התורה לבער הבלוע עצמו מן העולם דהבלוע לא נפגם ע"ש והקשו העולם לפ"ז מאי פריך ארב דאמר קדרות בפסח ישברו ולשהינהו עד בתר פסחא דילמא רב ס"ל כר' יהודא דאין ביעור חמץ אלא שריפה ולכן ישברו הקדרות ולא ישהנה עד אחה"פ דצריך לבער הבלוע מן העולם כמו בנותר ע"ש ולע"ד הר"ן שפיר הוצרך לכך לדידן דקיי"ל נטל"פ מותר וקשיא ליה אמאי צוותה תורה לשבור הכלי או להגעילו הא הבלוע בה הוא לפגם ולכן תירץ דהבלוע עצמו לא נפגם וצריך לבערו מן העולה אבל אליבא דמ"ד נטל"פ אסו' נקטינן כפשטיה דצוותה תורה לשבור הכלי או להגעיל שלא יתן טעם בתבשיל וזה פשוט ולפ"ז לרב דס"ל נ"ט לפגם אסו' כפירש"י בד"ה אמר רב שפיר פריך ולשהינהו עד בתר פסחא ולעביד בהו שלא במינן וז"ב ובזה אתי שפיר דהסמ"ג הוכיח דכל היכא דאסו' במשהו גם נטל"פ אסו' מהא דפריך ולשהינהו עד בתר פסחא ולעבד בהו שלא במינו ומשני דילמא עביד בהו במינו והקשו אמאי לא למד זה מהא דאמר רב קדרות ישברו וכבר כתבתי בזה ולפמ"ש א"ש דמהא דאמ' רב קדרות בפסח ישברו אין ראיה די"ל כקושית העולם דדימה זה לנותר וכמ"ש אבל מהא דפריך ולשהינהו עד בתר פסחא והוצרך לתרץ גזרה דילמא עביד בהו במינן שפיר מוכח דלא כסברת הר"ן לדעת רב ושפיר הוכיח הסמ"ג ודו"ק

פרק

ראשון

(א) המג"א כתב בסימן תמ"ג דישראל שהפקיד חמץ אצל ישראל והנפקד לא מכרו בע"פ חייב לשלם להמפקיד דזה פשיעה דהוי לי' למכרו אא"כ הוא בעין דאז אומר לו הרי שלך לפניך והגאון בעל אהעו"ז השיג עליו והביא ראיה מהא דחמץ של הקדש דאין צריך לעשות מחיצה לפניו והא כיון דדעת הרמב"ם דבפשיעה חייב גם על ההקדש א"כ אם נאבד חייב לשלם הגזבר וה"ל גורם לממון ועובר עליו בבל יראה ואחה"פ אסור בהכאה לרב מארי' דהאי שמעתא דהא רב ס"ל כר' יהודא דחמץ של נכרי אסור אחה"פ וה"ה של הקדש אלא ודאי דזה לאו פשיעה הוא ע"ש שהאריך ולכאורה אמרתי לפי דקיי"ל דישראל שקיבל אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי אינו עובר עליו ואפשר ה"ה לחמץ של הקדש דכל היכא דאיתי' בי גזא דרחמנא איתי' וע' בט"ז סימן ת"מ ודו"ק אך על זה יש לפקפק אבל יש לומר דשם מיירי בחמץ נוקשה או תערובות דאינו עובר עליו בל יראה לשיטת התוס' וגם זה דוחק קצת ואמנם יש לומר דהא רש"י פירש דהא דמוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו היינו כשביטלו דאינו עובר עליו בל יראה וא"כ גם האי מימרא דרב יהודא אמר רב דסמוך לי' מיירי ג"כ בביטלו דאין עובר וא"כ לא קשה כלל מהא דאם היה חמץ של הקדש דהא מיירי בביטל ולא עובר על בל יראה ואף דהרב שאגת אריה כתב דחמץ של גוי שקבל עליו אחריות לא מהני ביטול דאינו שלו מ"מ ביאר להדיא דזה לדעת התוס' בשם ר"ת דביטול הוא משום הפקר ובחמץ שאינו שלו לא מהני הפקר אבל לפי שיטת רש"י והרמב"ם דביטול היא השבתה אין חילוק בין הוא שלו בין הוא של אחר א"כ ה"ה לחמץ של הקדש לפירש"י והרמב"ם מהני ביטול וא"כ לא קשה קושית האהעו"ז דממ"נ לפירש"י והרמב"ם דס"ל דהקדש חייב בפשיעה לדידהו לא קשה דהא לדידהו מהני ביטול לחמץ של הקדש ולהתוס' דס"ל ביטול מטעם הפקר ולא מהני ביטול לחמץ של הקדש מ"מ הא להתוס' אינו חייב בפשיעה על הקדש וא"כ נסתר ראית האהעו"ז ודברי המג"א נכונים וע' בספר חק יעקב שהעלה כדעת המג"א רק דכתב דפשיעה לא הוי אבל עכ"פ מטעם שומר אבדה הוא חייב כשומר שכר ע"ש וא"כ ודאי לא קשה מהא דחמץ של הקדש דבהקדש שומר שכר פטור אף לדעת הרמב"ם ודו"ק היטב

(ב) עוד הביא הגאון אהעו"ז ראיה מהא דהאוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל ומוקי לה הש"ס בפסחי' דף כ"ט בכמה אוקימתא ורב אחא בר יעקב מוקי לה דמ"ד לא מעל כר' יהודא דס"ל חמץ של הקדש לאחה"פ אסור בהכאה והוכיח הש"ס מזה דהדר בי' רב אחא מהא דאמר דלר' יהודא איתקש שאור דאכילה לשאור דראיה וחמץ של נכרי או של הקדש מותר בהנאה ע"ש וקשה מנא לי' להש"ס דהדר בי' רב אחא אימא רב אחא בסתם הקדש מיירי דחייב הנפקד בפשיעה וכיון דהנפקד פשע דהיה לו למכרו ולא מכרו ה"ל גורם לממון והו' כחמץ של ישראל ואסור בהנאה ולכך לא מעל ומ"ד מעל כר"ש דשרי אחה"פ ולא פשע הגזבר כו' ע"ש ודבריו תמוהין דאיך נימא דלא הדר בי' רב אחא וס"ל דלר' יהודא חמץ של הקדש מותר בהנאה א"כ לא פשע הגזבר כלל דלמה היה לו למכרו הא גם בלא מכירה יהיה מותר אחר הפסח ולא ה"ל גורם לממון כלל והש"ס שפיר הוכיח דהדר בי' רב אחא וס"ל דלר' יהודא חמץ של הקדש אסור ולכך לא מעל ודברי האהעו"ז נפלאו ממנו ושוב אח"כ זמן רב נדפס ספר ישועת יעקב וראיתי שסתר גם הוא דברי האהעו"ז בהקשותו על המג"א מהא דהאוכל חמץ של הקדש במועד ע"ש

(ג) והנה בעל המאור פירש הא דאמרינן שם מ"ד מעל סבר גורם לממון כממון דמי היינו דמיירי בהקדש דהבעלים חייבין באחריותו ותמה הקצה"ח דהלשון מעל משמע קרן וחומש כדין מועל בהקדש וכאן מה הפסד יש להקדש כיון דלר' יהודא חמץ אחה"פ אסור וא"כ ההקדש אינו מפסיד כלל ע"י אכילתו דבלאו אכילתו לא שוה מאומה רק להבעלים מפסיד דאם לא היה אוכלו הי' הבעלים יכולים לומר להקדש הרי שלך לפניך ועתה מחויבים לשלם וא"כ אדרב' עשה טובה לההקדש ובשביל שגרם היזק לבעלים אינו חייב קרן וחומש להקדש ודברי בעל המאור נפלאו ע"ש בקצה"ח ועפ"ז א"ש קושית התוס' שהקשו אהא דמוקי לה מ"ד מעל כר' יוסי הגלילי דסבר חמץ בפסח מותר בהנאה הא לא יוכל ישראל לפדותו דיעבור על בל יראה ולפמ"ש בעל המאור א"ש דמיירי שהבעלים חייבים באחריותו וא"כ שפיר יכלו הבעלים עצמם לפדותו ולהסיקו תחת תבשילם ואי משום דיעברו על בל יראה זה אינו דהא בלא"ה עוברים על בל יראה דהא חייבים באחריותו וכדידהו דמי ואדרבה טוב יותר להם לפדותו ולהסיק תחת תבשילם וירויחו שלא יעברו עוד כל שעה ודו"ק

(ד) והנה ראיתי בספר אור חדש שדיקדק הא דכתבו התוס' ומכאן מוכח ר"י דהמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר עליו למה דוקא ר"י הוכיח זה הא הוכחה זו מבוארת וגלויה לעין כל וכתב הגאון הנ"ל לתרץ זאת ע"ש ולמעלה בפרקים הקודמים