בית א-ל א כד

קודם זמנו דיהיה אסור מדרבנן מלאחר זמנו דיהיה מותר לגמרי וע"ש מה שפלפל בזה וכתבתי במ"א ולע"ד א"ש דלמ"ד נוקשה בפסח דרבנן ומה"ת שרי א"כ כיון דחז"ל אסרו נוקשה בפסח אטו חמץ גמור אסרוהו גם אחה"פ דמה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וכיון דחמץ גמור אסו' אחה"פ לר' יהודא בלאו גם נוקשה אסרו חז"ל אחה"פ אבל למ"ד נוקשה דאוריית' והוא ר' מאיר כדאמרינן בר"פ אילו עוברין מאן האי תנא דחמץ דגן גמור ע"י תערובות ונוקשה בעיני' בלאו ר' מאיר הוא דתניא כו' א"כ לא מצינו דתיקנו חז"ל כלל בנוקשה דאסור דהא בפסח אסור בלא"ה מן התורה וכיון דבפסח לא תיקנו כלל גם אחר הפסח ולפני הפסח לא תיקנו ושפיר הוכיחו התוס' מש"ס ר"פ אלו עוברין דקאי אליבא דר' מאיר דס"ל נוקשה בלאו ותני שיאור ישרף ואמאי ישרף ישהנו עד אחר הפסח וע"כ דלא פלוג רבנן ובכל גווני הצריכו לבערו אף שאין עוברין בל יראה וזה ברור ואתי שפיר דלא הוכיחו זה ממתניתין דף מ"ח דתנן שיאור ישרף כמ"ש הצל"ח דהתם תני ברישא ר' יהודא ואין ראיה משם די"ל דר' יהודא ס"ל דנוקשה בפסח דרבנן ולדידי' גם אחה"פ אסור מדרבנן ואתי שפיר דישרף וזה ברור וזה אמרתי בימי חרפי ומצאתי אח"כ סברא זו בספר ישועת יעקב שנדפס אח"כ זמן רב ונהניתי שת"ל כוונתי לדבריו ואמנם כל זה לר' יהודא דס"ל חמץ לאחר הפסח בלאו ונוקש' דרבנן י"ל דאסרוהו חז"ל גם אחה"פ כמו דאסרוהו תוך הפסח אבל לר' שמעון דס"ל דחמץ גמור לאחה"פ מותר מן התורה רק חז"ל קנסוהו משום דעבר על בל יראה א"כ בנוקשה דליכא בי' לאו דבל יראה כמ"ש התוס' ר"פ אלו עוברין ודאי מותר אפילו מדרבנן לאחה"פ דהא לא שייך קנס כיון דלא עבר בל יראה ולכך כתב הטור שפיר דמות' להשהותו ומותר לאח"פ ודו"ק כי לע"ד הדברים ברורים בדברי התוס' ודברי הטור

(ה) ועפ"ז יתיישב ג"כ הא דכתבו ואיכא מ"ד התם וכל שכן חמץ דגן גמור ע"י תערובות כו' ומה בעי התוס' בזה דהא כבר הוכיחו שפיר מנוקשה וכבר עמדתי בזה ולפמ"ש א"ש דהא הש"ס קאמר התם מאן תנא דחמץ דגן גמור ע"י תערובות בלאו אמר רב נחמן ר' מאיר הוא דאמ' נוקשה בעיני' בלאו וכל שכן חמץ דגן גמור ע"י תערובות ומזה עיקר ראיית התוס' מר' מאיר דס"ל נוקשה בלאו לכך מייתי התוס' דברי רב נחמן דאמ' ר' מאיר הוא דאמ' נוקשה בלאו וכו' חמץ דגן גמור ע"י תערובות ותני שיאור ישרף ודו"ק ובתשובה אשר הכינותי להגאון מקור חיים זלה"ה הארכתי

פרק

רביעי

(א) בירושלמי איתא דחמצו של עכו"ם וישראל קיבל עליו אחריות אחה"פ מותר אף דהישראל עבר עליו בל יראה מ"מ לא קניס ר' שמעון דישראל הוא דעבר והחמץ הוא של עכו"ם והביאוהו האחרונים והקשה הגאון ישועת יעקב לפ"ד הירושלמי מה פריך בש"ס דף ל"א לימא כתנאי אי למפרע הוא גובה אי מכאן ולהבא הוא גובה דתניא ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו לאחה"פ אינו עובר משום ר' מאיר אמרו עובר מאי לאו בהא קמפלגי כו' ותסברא אימא סיפא אבל עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו דברי הכל עובר עליו כו' ע"ש בסוגיא וקשה לוקמי כפשטיה וכולי עלמא ס"ל מכאן ולהבא הוא גובה ומיירי בקיבל הישראל עליו אחריות דפשטי' הוא כך ולכך בישראל שהלוה לנכרי על חמצו ס"ל לתנא קמא לאחר הפסח מותר דחמצו של נכרי הוא וישראל הוא דעבר עליה ור' מאיר ס"ל עובר דרבי מאיר לטעמיה דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי והוי ליה חמצו של ישראל ובסיפא דברי הכל עובר עליו דחמצו של ישראל הוא וע"ש מה שתירץ וקיימתי מסברא דנפשאי ע"ש ולע"ד נראה דטעמ' דהירושלמי היא דלא שייך למקנסי' לעכו"ם דהנכרי לא עבר כלל עלי' וגם לישראל לא שייך לקנוס שיהיה החמץ אסו' בהנאה דהרי הישראל יכול לומ' לנכרי הרי שלך לפניך ולא דמי לחמץ של ישראל שגזלו ישראל דהחמץ אסו' אחה"פ דאף דהגזלן יכול לומר לנגזל הרי שלך לפניך ובאמת הרב בנודע ביהודא רצה לומ' דבכה"ג לא קנסו והחמץ אות' אחה"פ דלמי נקנוס דהנגזל לא פשע מידי ולמה נקנוס אותו ולגזלן לא שייך לקנוס דהרי יכול לומ' לו הרי שלך לפניך ע"ש ואולם במח"כ אשתמטתיה דברי הרמב"ן בליקוטי פסחים דכתב להדיא דשפיר קנסוהו לנגזל ואף דלא פשע דלא פליג רבנן וכתב דמזה הוציא הרמב"ם דאפילו שגג או נאנס קנסוהו וכיון דקנסוהו לנגזל אסו' לכל ישראל ע"ש ואמנם אם החמץ של עכו"ם והישראל קיבל עליו אחריות לא שייך לקנוס את הנכרי דאין עליו חובת ביעור בלל ולישראל לא שייך לקנוס דהרי יאמר לנכרי הרי שלך לפניך לכן פסק הירושלמי דהחמץ מות' לאחר הפסח וזה לע"ד ברור בטעם הירושלמי ומדוקדק לשונו חמץ של נכרי וישראל הוא עבר עליה ע"ש וז"ב

(ב) וי"ל דר' יוסי דפליג שם בירושלמי וס"ל דאסו' אחר הפסח היינו דר' יוסי ס"ל היזק שאינו ניכר שמי' היזק ולפ"ז לא יוכל הישראל לומ' לנכרי הרי שלך לפניך כדפריך בגיטין דף נ"א אי היזק שאינו ניכר שמי' היזק ממונא מעליא בעי שלומי וא"כ שפיר קנסוהו לישראל ולכך ס"ל דאסו' אך צ"ע דבירושלמי גיטין משמע דר' יוסי ס"ל לאו שמיה היזק וצ"ע. ומעתה י"ל דלא קשה קושית הישועת יעקב דבישראל שהלוה לנכרי על חמצו אן שהחמץ של הנכרי והאחריות על הישראל שפיר קנסוהו לישראל דלא יוכל להחזיר החמץ לנכרי ולקבל דמים עבורו דהוי כמקבל דמים עבור איסורי הנאה ולא דמי לפקדון דיכול לומ' הרי שלך לפניך דשם לא משתרשי הישראל מידי וגם אין חיוב על הישראל לשלם דמים דהא היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק אבל כאן ודאי אסו' להחזיר החמץ להנכרי ולקבל דמים עבורו וע' חק יעקב סימן אמ"ת ועכ"פ אם העכו"ם לא יפדהו יהיה ההיזק לישראל ודו"ק ושוב עיינתי בפני יהושע שחילק ג"כ בין משכון לפקדון דבפקדון של עכו"ם ביד ישראל וקבל עליו אחריות לא שייך קנס משא"כ במשכון של עכו"ם ביד ישראל כיון דקנוי ליה לישראל מיהא לשעבוד קנסוהו לישראל ע"ש ולע"ד הטעם כמה שכתבתי וע' סימן תמ"א ס"ק ד' במ"א שכתב דיכול להניח לעכו"ם לפדותו בפסח והגאון דגול מרבבה השיג עליו במ"ש דאין הישראל חייב בביעורו ואמנם שם מיירי שאין האחריות על הישראל ולדינא הכל צ"ע. ולדעת א"ז המהרש"א שדימה הני שני דינין להדדי יש להקשות קושית הישועת יעקב באופן נאות די"ל דר' מאיר לטעמיה דס"ל היזק שאינו ניכר שווי' היזק ואינו יכול לומ' הרי שלך לפניך ואמנם זה טעות לדעתי דזה בישראל אבל בנכרי ודאי יכול לומר הרי שלך לפניך דלהנכרי אין שום היזק כלל דמות' לאכלו ודו"ק ובמ"א ביארתי היטב וע' לקמן אות ג' מה שכתבתי על דברי האהעו"ז ע"ש

פרק

שביעי

(א) במרדכי כתב על הא עובדא דע"ז דנפל עליהו יין נסך דרצה רבא להתיר למכרן לעכו"ם דהיה יין נסך דרבנן ולכן לא חשש בדרבנן שמא ימכרם לישראל ולכאורה נראה דגם דגן זה שנטבע ולא נתבקעו הוי דרבנן כמ"ש הרמב"ם הלכה ז' דדגן שנטבע ולא נתבקע אינו אסו' מן התורה ולכך התיר רבא למכרו לעכו"ם ולא חשש שמא יחזור וימכרנו לישראל וז"ב לפ"ז י"ל הא דכתב הטור ואין ניכר החימוץ היינו לרבותא דאף דלא נתבקע דהוי חמץ דרבנן מ"מ אסו' למכרו לעכו"ם וכן ראיתי בחק יעקב אלא שלא ביאר היטב ע"ש ואמנם הגאון נודע ביהודא הקשה על המרדכי דא"כ מה פריך על רבא מהא דבגד שאבד בו כלאים דהא כלאים דאוריית' ומה ראיה יש ליין נסך דרבנן ע"ש שפלפל בזה ולע"ד י"ל דהנה התוס' הקשו על בגד שאבד בו כלאים דלבטיל האי חוט ברובא ע"ש ולע"ד י"ל לולא דבריהם דהמרדכי כתב דטומאת משא לא בטל דבשלמא בנגיעה י"ל דהא דנוגע בו טהור הוא אבל טומאת משא ל"ש לומ' כן דהא נושאן יחד וכתב הגאון משנה למלך דזה מדרבנן ע"ש א"כ א"ש דהא הבגד שאבד בו כלאים לא בטל החוט ברובא דהא הוא לובש הבגד כולו ביחד וז"ב ואמנם זה דרבנן דמדאוריית' בטל כמ"ש המל"מ ובזה א"ש קושית הגאון נודע ביהודא על המרדכי דשפיר פריך לרבא מהא דבגד שאבד בו כלאים דהא גם כלאים הוי דרבנן ואעפ"כ לא ימכרנו לנכרי וזה ברור והנה מארן הכסף משנה כתב דהא דשרי למכרו קבא לעכו"ם ולא חיישינן שמא ימכרם לישראל וכתב הרמב"ם כדי שיכלה קודם הפסח היינו דכשאינו קונה אלא מעט מסתמא לביתו הוא צריך ויכלה קודם הפסח והקשה עליו המג"א דהא אין לך דבר מועט מביצת תרנגולת ואעפ"כ אין מוכרין לעכו"ם שמא ימכרם לישראל והנה לפמ"ש אין קושיא מביצת טריפה דהוא דאוריית' וכאן הוא רק דרבנן אך מביצת נבלה קשה דהוא דרבנן וע' בספר מקור חיים מה שכתב מחולין דף צ"ו ולא הבינותי דבריו דלכאורה אין ראיה מהתם ע"ש. ובאמת תמיה לי דבש"ס לא הוזכר אלא ביצת טריפה וי"ל דבאמת ביצת נבלה מותר למכרה ובש"ע העתיק נבלה וטריפה וצ"ע ואמנם בזה י"ל הא דכתב הטור ולא ניכר החימוץ היינו שלא נתבקע והוא דרבנן ולכך מותר מעט אבל חמץ דאוריית' אפילו קבא אסו' למכרו שמא יטחנם וימכרם לישראל כמ"ש הר"ן ודו"ק והמג"א כתב דאין לחוש שמא יטחנם וימכרנו לישראל דהא אין לוקחין קמח מן השוק אלא בשעת הדחק והגאון חק יעקב הקשה עליו דאכתי יש חשש שיקחנו הישראל ויקיימו