בית א-ל א כג

(ה) ובזה יש ליישב קושית המג"א סימן ת"מ ס"ק ג' לדידן דאית לו מתוך שהותרה כו' אמאי לא שרפינן חמץ הנמצא ביו"ט ואמאי כתב א"ז רמ"א דאסור לשרפו ביו"ט ולפמ"ש א"ש דאף דבעלמא קיי"ל מתוך שהותרה כו' מ"מ אסור דגמרינן מנותר וכמ"ש הראב"ד ולא דחי יו"ט ואף דפסק הרמב"ם והש"ע כחכמים דהשבתתו בכל דבר כמ"ש בסימן תמ"ה ע"מ אנו רוצים לעשות גם אליבא דר' יהודא ולר' יהודא אסור לשרוף ביו"ט ולכך רב יהודא אמר רב אמר כופה עליו כלי ולא שרפו ודו"ק וע"ש בחק יעקב ס"ק א' דכתב דאנן מחמירין לשרוף כר' יהודא דסתם מתניתין דתמורה כר' יהודא ע"ש. והנה הרא"ש סוף פ"ק דפסחים הכריע כפירוש התוס' דבשעת ביעורו היינו בשש השבתתו בכל דבר דעדיין מותר מה"ת אבל משש ואילך הוא בשריפה דוקא ולא כפירש"י דמשש ואילך השבתתו בכל דבר דתשביתו היינו שריפה ולא צותה תורה לשרפו אלא אחר שנאסר דומיא דנותר ומה שמוציא מביתו קודם זמן איסורו היינו שלא יעבור עליו בל יראה ואין מפורש מ"ע מה"ת כו' ע"ש ברא"ש. ולפ"ז בגוונא דכתב המג"א דעדיין לא החמיץ חימוץ גמור ועדיין מותר מן התורה אלא שרוצה לשרפו שלא יעבור עליו כשיחמיץ א"כ לא דמי כלל לנותר ולשריפת קדשים ואין בו מצות שריפה כלל אלא דחושש שמא יחמיץ חימוץ גמור ויעבור עליו בל יראה ולכך רוצה לשרפו והוי כמו לפני זמנו ושפיר אמרינן בי' מתוך שהותרה הבערה כו' לכן מותר לשרפו וזה כוונת המג"א ודו"ק

(ו) והנה אמרתי דבר חדש דמ"ע דתשביתו אינה אלא בי"ד דהראשון דמעיקרא משמע אבל בפסח עצמו ליכא מ"ע דתשביתו והבאתי ראיות הרבה ובקשתי לי חבר ומצאת רב הגאון מהר"וו באסקוויץ בשו"ת נ"ב מהדורא תנינא שנדפס אח"כ וראיתי שם כי הגאון הנ"ל הביא ראיות ההן לכן השמטתי אותם כאן והנם בקידושי ע"ש ועפ"ז יישבתי קושית הפ"י בהא דאמר רבא ש"מ מר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה ופירש"י דאל"כ יבערנו בדבר אחר דיפררו וישליכו לים או יתננו לכלבים והקשה הפני יהושע דהא רש"י פירש בביצה דאסור לבער קדשים ביו"ט עי' שיטילם לים או בכל אופן שיהיה דרחמנא אחשבי' להבערתן וחשיב מלאכה וה"ה כאן רחמנא אחשבי' לביעור חמץ ובכל אופן שיבערנו יעבור על לאו דמלאכת יו"ט ע"ש ואמרתי דלא קשה כלל דבשלמא שם בחלה ובקדשים המצוה לבער קדשים הוא בכל עת א"כ אם יבערנו ביו"ט אף שישליכם לכלבים או בכל אופן שיהיה אסור דרחמנא אחשבי' להבערתן והוי מלאכה אבל כאן אי נימא דביום הראשון תשביתו היינו ביו"ט א"כ רק ביו"ט אחשבי' רחמנא להבערתו ואיך נימא דאסור לבערו בדבר אחר משום דרחמנא אחשבי' להבערתו והוי מלאכה הא רק עתה אחשבי' רחמנא להבערתו ואם יהיה אסור לבערו הנה בטל החשיבות והוא משפט הסותר עצמו וזה ברור להמעיין הישר ודו"ק

(ז) ועל פי זה ביארתי דברי הש"ס בר"ה דף כ"ט דאמר בשבת לא תקעינן דכתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחד אומר זכרון תרועה כאן בחול כאן בשבת ופריך הא לאו מלאכה היא דאצטריך קרא למעטינהו ותמהו הכל דאדרבה כיון דלאו מלאכה היא צריך קרא למעט שלא יתקעו ביו"ט דמהיכא תיתי לאסרה אי לאו קרא ואמרתי דלכאורה י"ל אף דאינה מלאכה מ"מ כיון דמצוה היא אחשבי' רחמנא והוי מלאכה כמו גבי חלה וא"כ שפיר לא אצטריך קרא למעוטי ביו"ט שחל בשבת דלא ליתקע דהא מלאכה חשובה הוא דרחמנא אחשבה (ושפיר איצטריך קרא למעוטי) ומאי פריך. והנה ביבמות אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסו' כרת ולפ"ז י"ל דלולא דמיעטתי' תורה הייתי אומר כיון דביו"ט ציוותה תורה לתקוע ולא חששה לאיסור מלאכה ביו"ט גם בשבת מותר לתקוע ולכן צריך לאוקמי למעוטי שלא לתקוע ביו"ט שחל בשבת ואמנם זה יצדק אם היה תקיעת שופר מלאכה כמו שאר מלאכות שפיר דצריך קרא למעוטי שלא יתקעו בשבת דאי לא קרא הייתי אומר כשם שהתירה תורה תקיעה ביו"ט כך התירה אם חל בשבת דאין בין שבת ליו"ט אלא אוכל נפש בלבד אבל כיון דבאמת תקיעת שופר היא חכמה ואינה מלאכה רק דנחשבת מלאכה דהיא מצוה והתורה אחשבה שפיר לא אצטריך קרא למעוטי, דלא ליתקע בשבת דהא היא מלאכה מחמת דאחשבה רחמנא ואין לומר כיון דביו"ט שרי כן בשבת זה אינו דאם לא התירה התורה ביו"ט א"כ לא אחשבה התורה כלל ובטל החשיבות אבל עתה דציותה תורה לתקוע ביו"ט ממילא אי אקלע בשבת ידענו דאסור לתקוע וזה דאמר הא לאו מלאכה הוא דאצטריך קרא למעוטי דאי היתה מלאכה שפיר היה צריך קרא משא"כ אי לאו מלאכה היא ודו"ק

(ח) ואמנם עפ"ז אתי שפיר קושית המג"א בסימן תמ"ו דאנן דאית לן מתוך אמאי אסור לשרוף ביו"ט ולפמ"ש דלפי ס"ד דש"ס דחשביתו היינו ביו"ט א"כ לא שייך טעמא דאחשבי' רחמנא ושפיר אמרינן מתוך וע"כ דר"ע לא ס"ל מתוך אבל לפי האמת דתשביתו הוא בעיו"ט א"כ שפיר אחשבי' קרא מעיו"ט א"כ שפיר אסור לשרפו ביו"ט דאחשבי' רחמנא ולא מהני מתוך כמו חלה וע' נ"ב מהדורא קמא ודו"ק ועתה נבונים דברי המג"א בסימן תמ"ב דשפיר מיירי ביו"ט ומ"מ מותר לשרפו מטעם מתוך ואין לומר דאחשבי' תורה זה אינו דהא עדיין לא החמיץ רק דשורפו שמא יחמיץ ויעבור עליו בל יראה ל"ש סברת אחשבי' דהא לא חל עליו עדיין מצות השבתה ושפיר אמרינן מתוך שהותרה כו' ודו"ק היטב כל זה פלפלתי ליישב דברי מאור עינינו המג"א ואלקי אברהם יהי' בעזרי ואמנם אני לעצמי בחרתי דרך אחרת ליישב דברי הטור כי בכ"ז דחוק קצת לאוקמי המשנה דמיירי ביו"ט דוקא והרי התוס' הביאו ראיה ממשנה זו דדחיקא להו לאוקמי ביו"ט דוקא

פרק

שלישי

(א) ואמרתי ליישב דברי הטור דהנה יש לדקדק בדברי התוס' ריש פסחים דהקשו מהש"ס דפסחים דף מ"ג ולא הקשו ממשנה דף מ"ח והצל"ח הרגיש בזה ע"ש ובאמת המג"א הקשה מהמשנה דשיאור ישרף על הטור ונראה דהתוס' דף מ"ג ד"ה מאן תנא כתבו משמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי חמץ נוקשה למלקות אפילו איסור לא היה בו כו' והיינו איסורא כמ"ש הפני יהושע ולא כמ"ש א"ז מהרש"א ז"ל ע"ש ולכאורה קשה מנין להם זה ומה משמע בשמעתין וע' פני יהושע שחקר בזה מנין יצא להם זה דלולא דאתרבי למלקות אפילו איסור לא היה בו ע"ש ולע"ד נראה דהא בשמעתין בש"ס שם מדמינן נוקשה ותערובות להדדי ואדרבה לרב נחמן דתניא כוותי' חמור תערובות חמץ מנוקשה דהא אמר ואילו נוקשה בעיני' לא קאמר ע"ש והנה בש"ס שם מבואר דמיירי דלית בי' כזית בכדי אכילת פרס בתערובות חמץ דהא אמר הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכא"פ כו' וגם טעם חמץ אין בו רק קיוהא בעלמא כמ"ש הטור בסימן תמ"ב להדיא ע"ש ובכה"ג ודאי ליכא איסורא דאורייתא כלל לכל הפוסקים ומכ"ש נוקשה דקיל מיני' כ"ש דלית בי' איסור דאורייתא כלל לולא דאתרבי מקרא וזה שכתבו משמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי חמץ נוקשה מקרא למלקות אפילו איסורא לא הוי בי' וזה ברור לע"ד ודו"ק

(ב) ובזה א"ש מה שדיקדק הצל"ח אמאי לא הקשו התוס' ריש פסחים ממתניתין דשיאור ישרף דף מ"ח ולפמ"ש א"ש די"ל דממתניתין לא מוכח מידי דהא התוס' כתבו דנוקשה אף לרבי יהודא מותר אחר הפסח דלא אמר ר' יהודא חמץ אחה"פ אסור אלא חמץ גמור דאיכא תלתא קראי אבל נוקשה דליכא אלא חד קרא אפילו לר' יהודא מותר אחה"פ ואמאי תני ישרף ישהנו עד אחה"פ ויהא מותר אפילו לר' יהודא וע"כ דאפילו היכא דליכא בל יראה כגון נוקשה ותערובות הצריכו חז"ל לבער ע"ש בתוס' ואמנם ממתניתין דשיאור ישרף דף מ"ח ליכא להוכיח די"ל דאיסור דאוריית' איכא אפילו בלא קרא וקרא הוא רק למלקות וא"כ אפילו אחה"פ נהי דליכא קרא על נוקשה אחה"פ ולא לקי עלי' מ"מ איסור דאורייתא מיהו איכא אחה"פ וא"כ אין הוכחה כלל דכיון דאיסור דאורייתא איכא עליה לאחה"פ אמאי ישהנו עד אחה"פ כיון דס"ס יצטרך לבערו אבל מהש"ס דר"פ אילו עוברין מוכח שפיר דאי לאו דאתרבי נוקשה אפילו איסורא לא הוי בי' וא"כ לאחה"פ דליכא קרא על נוקשה מותר לגמרי וקשה אמאי ישרף ישהנו עד אחה"פ ויהיה מותר ומוכח כמ"ש התוס' דלא פלוג רבנן ואע"ג דליכא בל יראה הצריכו לבערו ודו"ק היטב

(ג) ובזה אתי שפיר כמין חומר הא דכתבו התוס' בהוכחתם מר"פ אלו עוברין ואיכא מ"ד דכ"ש חמץ דגן גמור על ידי תערובות ולכאורה יפלא דהיא לישנא יתירא דהא עיקר ההוכחה הוא משיאור ישרף והיה די להם להוכיח מנוקשה ומה להם לערב תערובות בזה ולפמ"ש אתי שפיר טובא דמהא דאמר כ"ש חמץ דגן גמור ע"י תערובות מוכת דנוקשה קיל מחמץ דגן גמור ע"י תערובות ומזה מוכח דאי לא אתרבי מקרא אפילו איסור' דאוריית' לא הוי בנוקשה והוכיחו שפיר מהא דתני שיאור ישרף ודו"ק

(ד) והנה הגאון נו"ב עמד על דברי התוס' ריש פסחים שכתבו דאחר הפסח ליכא שום איסור בנוקשה אפילו לר' יהודא ומוכח כוונתם דאפילו איסור דרבנן אין בו דאי איכא איסור מדרבנן ליתא להוכחתם דלא פליג רבנן מהא דשיאור ישרף ואמאי ישרף ישהנו עד אחה"פ והא ס"ס יהיה אסור ולמה ישהנו וע"כ דיהי' מותר לגמרי ואילו בדף ו' ד"ה משש שעות כתבו דהיינו מסוף שש והרבותא הוא דאפילו בחיטי קרדניתא דנוקשה הוי ואסור רק מדרבנן בהנאה אין חוששין לקידושין ע"ש והא בין לפני זמנו בין לאחר זמנו ליכא קראי לאסור נוקשה לר' יהודא ולמה יגרע