בית א-ל א כב

תירוץ התוס' דהא הוא ודאי ולא ספק ולפמ"ש דלשמואל דס"ל טע"כ דרבנן הוכרחו התוס' לתרץ דאין בגבינות ששים רק דכבוש הוא דרבנן והוי ספק דרבנן אבל לדידן דקיי"ל דטע"ב דאוריתא שפיהר י"ל דאיסו' גבינות ודאי יש ששים נגד האיסו' ורק משום מעמיד כתירוץ הר"י בן מיגאש ובב"ח לא שייך מעמיד רק האיסו' הוא משום קיבת נבלה ובקיבת כשרה שפיר מעמידין ודו"ק ואמנם על זה יקשה הא אין מבטלין איסו' לכתחלה ואיך מעמידין לכתחלה בעור קיבת כשרה וי"ל דכאן אין מתכוון לבטל אלא להעמיד הגבינות וצ"ע

(ד) הריטב"א הקשה אמתניתין קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם דע"כ מיירי שהוא בת יומה דאם אינה בת יומה אמאי אם בישל בה בנ"ט וא"כ מאי קמ"ל דלא יבשל בה לכתחלה ותירץ דלדיוקא אתי דדוקא בת יומה אבל כשאינה בת יומה מותר לבשל בה לכתחלה דלא גזרינן אטו בת יומה משום דהיתרא בלעה ע"ש והוא דבר חדש דלא נשמע מדברי הפוסקים ולכאורה אדרבה בזה יש לגזור טפי אטו בת יומה דבבב"ח טע"כ דאורייתא ובשאר איסורין יש דיעות דהיא דרבנן ואמת דהרב פרי מגדים כתב דבפליטת כלים לכולי עלמא היא מן התורה דמגיעולי עכו"ם יליף לה וגזה"כ הוא ואמנם זה אינו מוסכם ובחידושי טיילתי בה ארוכות וקצרות ואין להאריך

(ד) והרשב"א בחידושיו הביא דעת הקדמונים דאף דנ"ט בר נ"ט מותר מ"מ הא דקדירת שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בה בנותן טעם היינו דבישול מוציא עיקר הטעם ע"ש ולפ"ז א"ש קושית הריטב"א דטובא קמ"ל דאף דבעלמא טעם שני מותר מ"ט הכא אסו' אבל לכאורה הדבר דחוק ונגד כל הפוסקים ואי"ה עוד אדבר בזה וי"ל אף דנ"ט בר כ"ט שרי מ"מ משהו מיהו איכא ולכך בחמץ מחמירין בנ"ט בר כ"ט דעכ"פ משהו איכא וכן קיי"ל דאסו' לעשות נ"ט בר נ"ט לכתחלה דהוי כמו מבטל איסור לכתחלה ולפ"ז י"ל פירוש המשנה דקדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב היינו לבשל בה לכתחלה דהוי מבטל איסו' לכתחלה ואם בישל בה במזיד בנותן טועם דאם יש בה בנותן טעם אסו' כמו אם ביטול איסו' לכתחלה אבל אם אין בה בנינו שרי דהוי תרתי נ"ט בר נ"ט וששים וז"ב ויש לומ' עוד דטעמ' דאין מבטלין איסו' לכתחלה כתבתי במ"א דילמא יבטל בפחות מששים והארכתי בזה וכאן אפילו לא יהיה במאכל ס' לא יהיה איסו' דאוריית' דהא הוא נ"ט בר נ"ט והוי רק משהו ואסו' רק משום דביטל איסור לכתחלה והוי גזרה לגזרה ודו"ק ואמנם סברת הקדמונים דחויה הוא מכל הפוסקים

(ה) והנה אם נימא דטע"כ לאו דאוריית' יש ליישב דעת הקדמונים שהביא הרשב"א דהא מן התורה אפילו טעם הבא מן הממש אינו כעיקר מה"ת וחז"ל אסרוהו והיינו אם האיסו' עצמו נתן בה טעם אבל הטעם הבלוע בקדרה ונבלע אח"כ בהיתר שני לא אסרו ולכך שפיר כתבו דקדרה שבישל בה בשר ובישל בה חלב דזה הוי בב"ח וע"י בישול זה אסור מה"ת דבבשר בחלב טע"כ מן התורה בזה ודאי אסור אבל דגים שעלו בקערה של בשר זה אינו דרך בישול ושרי מן התורה גם י"ל דשמואל לטעמיה דס"ל מין במינו לא בטיל ולדידי' ליכא למילף מגיעולי עכו"ם כמ"ש אות א' ולכך ס"ל נ"ט בר נ"ט שרי ועיין בזה ויש עוד לומר דרב לטעמיה דס"ל נטל"פ אסור ושפיר יש ללמוד מגיעולי עכו"ם דלאו חידוש הוא ולכך ס"ל נ"ט בר נ"ט אסור דהא לדידיה טע"כ דאורייתא מגיעולי עכו"ם ואמנם הש"ס בע"ז מספקא לי' מאי סבר רב אי נטל"פ שרי או אסור ואמנם גם כאן בחולין הא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא ולא היא עי' בש"ס שם והרבה כתבתי בחידושי

פרק

שני

(א) הרמב"ם פסק כרבי שמעון ופסק דלפני זמנו אסור בהנאה מן התורה והראב"ד כתב וכיון דקיי"ל כרבי שמעון דלא דריש הני קראי נהי דבאכילה אסור מתשביתו או מלא תשחט על חמץ מ"מ איסור הנאה ליכא מה"ת ומלקות נמי ליכא וכבר כתבתי בזה בפרקים הקודמים וע' שו"ת נודע ביהודא מהדורא תנינא ות"ל כיוונתי לדבריו ועמ"ש ל' דהרמב"ם והראב"ד לטעמיהו דהרמב"ם ס"ל דמחצות ואילך עוברין בבל יראה ואיכא קל וחומר מערלה והראב"ד ס"ל דליכא בל יראה עד הלילה וליכא קל וחומר ע"ש ואמנם בחידושי נסתפקתי אי גם עשה תשביתו חשיב נעבדה בו עבירה וא"כ גם להראב"ד איכא ק"ו מערלה ועתה ראיתי בנ"ב מ"ת סימן ע"ד שכתב דגם תשביתו חשיב נעבדה בו עבירה ואיכא ק"ו מערלה ונדחק דליכא למפרך דמה לערלה שכן לוקין על אכילתה משא"כ חמץ בערב פסח דאין שם לאו לרבי שמעון וע"ש דכתב דחולין שנשחטו בעזרה יוכיח ע"ש ואמנם לפמ"ש אתי שפיר דבאמת להראב"ד דס"ל בפ"א הלכה ח' דמלקות באוכל חמץ מחצות עד הלילה ליכא שפיר ליכא ק"ו מערלה דאיכא למפרך מה לערלה שלוקין על אכילתה משא"כ אמץ בע"פ מחצות עד הלילה אבל הרמב"ם דפסק דלוקין על אכילת חמץ בע"פ מחצות עד הלילה א"כ שפיר יש קל וחומר מערלה שאסור בהנאה וז"ב ובזה תבין דברי הראב"ד בהשגתו שכתב אבל איסור הנאה ליכא ומלקות נמי ליכא ור"ל דכיון דמלקות על אכילתו בע"פ ליכא א"כ ליכא קל וחומר מערלה דאסור בהנאה ודו"ק היטב

(ב) והנה הפני יהושע הקשה למה צריך לחזקיה לא יאכל להורות דחמץ אסור בהנאה לילף ק"ו מערלה ובב"ח למאן דיליף בב"ח מג"פ לא תבשל דליכא למימר מה לערלה שכן לא היה לה שעת הכושר דבב"ח יוכיח כו' וחזר הדין וכן היה קשה לי בטרם ראיתי בפני יהושע ואמרתי ליישב דלולא קרא דלא יאכל מסברא הייתי אומר דחמץ מותר בהנאה מדחזינין דאמרה תורה בל יראה לך ואם היה חמץ אסור בהנאה אמאי עובר בל יראה הא אינו ברשותו כדאמר רב גידל שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו כו' וזה אחר שגלתה תורה דחמץ אסור בהנאה אבל אי לא גלי קרא לא יאכל הייתי אומר דמותר בהנאה ומיושב קושית הפני יהושע וז"ב. ואמנם י"ל דלרבי שמעון דס"ל גורם לממון כממון שפיר לא צריך קרא דלא יאכל לאיסור הנאה ואין לומר מדחזינין דעוברין על בל יראה מוכח דחמץ מותר בהנאה די"ל כיון דר"ש סובר דחמץ לאחה"פ מותר א"כ שפיר הוי ברשותו אף דאסור בהנאה כיון דאחה"פ יהיה מותר ה"ל גורם לממון וכממון דמי ואין לומר דהא אסור להשהותו דזה אינו דזה אם עובר בל יראה אבל בלתי הלאו בל יראה היה מותר להשהותו וצ"ל דר"ש לא סבר כחזקיה ובאמת כתבו כן התוס' דר"ש לא סבר כחזקיה דהא ס"ל גיד הנשה אסור בהנאה ע"ש ובזה הוי א"ש הא דא"ל ריה"ג תמה על על עצמך איך חמץ אסור בהנאה כל שבעה והיינו דהקשו התוס' לריה"ג לכתוב לא יאכל ולא בעי לך ולפמ"ש א"ש דלולא קרא דלך היינו למדין מערלה וכה"כ דאסור בהנאה ואין לומר מדחזינין דעובר בל יראה מכלל דברשותו הוא ז"א דלר"ש קאמר תמה על עצמך ולר"ש ס"ל גורם לממון דמי וס"ל דאחה"פ מותר ודו"ק לפלפולא בעלמא ואין להאריך עוד

(ג) והנה המג"א סימן תמ"ב דהביא דברי הטור דכתב דכל שאינו אסור באכילה מן התורה מותר לערבו לכתחלה ולהשהותו והקשה המג"א מפסחים דף מ"ח דתנן שיאור ישרף והא התם הוי נוקשה ואינו אסור באכילה מן התורה ואעפ"כ ישרף והתוס' הוכיחו מזה דאסור להשהותו ולהטור קשה ותירץ המג"א דשם מיירי ביו"ט ולאפותו ביו"ט א"א דהא אסור לאכלו ואי ישהנו עד הלילה יחמיץ לגמרי ויהיה חמץ על כן ישרפנו עכ"ל המג"א ותמהו האחרונים דאם מיירי ביו"ט גם לשרפו אסור וע"ש בספר דגול מרבבה ולעיל כתבתי ליישב דברי' והנה הגאון מקור חיים כתב דאין קושיא על הטור כלל די"ל דהך מתניתין ס"ל דנוקשה מה"ת אסור ואעפ"כ האוכלו פטור דספק הוא או בריה כדאמרינן בחולין דף כ"ג ע"ש שהאריך ולע"ד קשה דהא דברי הטור הן מדברי הרא"ש אביו בר"פ אילו עוברין שכתב כהרי"ף וכתב דלכך לא פסק הרי"ף כמתניתין דאילו עוברין משום דבנוקשה פליג רבי יהודא ואמר דהאוכלו פטור כו' וכן פסק הטור דנוקשה ותערובות חמץ אסורין מדרבנן וא"כ ע"כ דהאי מתניתין דשיאור ישרף היינו מדרבנן וע"ש היטב וא"כ קושית המג"א על מכונה

(ד) ואמנם יש לומר בישוב דברי המג"א דהנה הראב"ד בספר תמים דעים כתב דהא דאמרינן שמע מינה מדר' עקיבא דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך כו' די"ל דבעלמא באמת ס"ל לר"ע מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך רק כיון דשריפת חמץ מנותר ילפינן ודמי לשריפת קדשים דלא דחי יו"ט ולא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך כו' ובזה א"ש דאמר רבא שמע מינה דס"ל לר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה והיינו דאם היה ס"ל השבתתו בכל דבר ולא יליף מנותר שפיר הוי אמרינן מתוך שהותרה כו' כמו בעלמא וז"ב ובזה א"ש קושית הגאון ר' אברהם ברודא ז"ל מנא לי' לרבא דס"ל לר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה דילמא לעולם ס"ל השבתתו בכל דבר רק דדייק מהא דכתיב סתם תשביתו שאור ומשמע דגם בשריפה בכלל ואי ביו"ט מי שרי אבל באמת לר"ע השבתתו בכל דבר ע"ש ולפמ"ש א"ש דאי היה סבר ר' עקיבא השבתתו בכל דבר א"כ לא יליף מנותר א"כ אפילו שריפה מותר ביו"ט מטעם מתוך שהותרה הבערה לצורך וע"כ מוכיח רבא דר"ע ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה דמנותר יליף ודמי לשריפת קדשים דלא אמרינן מתוך ודו"ק: