בית א-ל א רטו

והרבה יש לפלפל בזה ואפשר דזה כוונת ר' יוס' וסמכתי על המעיין זך השכל שיעמיק בדברי הירושלמי ודו"ק היטב ואפשר לומר כוונת ר' יודן דמיירי שאבד' באונס וס"ל לרשב"ג אונסא כמאן דעבד ורבנן ס"ל כמאן דלא עבד וע' בירושלמי הלכה ו' דמוקי פלוגתא דר' יוחנן ור"ל דרי יוחנן דס"ל כמאן דלא עבד ס"ל כרבנן ולא כרשב"ג ור"ש ב"ל כרשב"ג וע"ש במפרש ואפשר דהיינו כרשב"ג דאצטלית וא"ש דכ"ע ר' יודן ואין להאריך ודלא כמפרש שם ודו"ק

והנה המפרש פני משה פירש הא דאמר ר' יוס' וכא אתינין מתני משום ש"ח להיות פטור מהשבועה היינו דלא שייך שבועה הכא דהא משלמת לו דמים ואכתי קשה דהא חייבת שבועה שאינה ברשותה כדאמר רב הונא בפרק המפקיד ואמנם ר' יוסה לשיטתו דהוא פליג שם בירושלמי ואמר דלא חייבתו תורה להחמיר עליו עיי"ש. (כט) והנה ראיתי בשער המלך שעמד בדברי התוס' דף ע"ה ע"ב ד"ה כלל ובתירוצם ע"ש ולע"ד י"ל דהנה יש שני דרכים בהא תנאי אם תתני לי מאתים זוז או דכוונתו ליתן לה הגט ברצונו באמת אלא דאגב מתנה ג"כ שתתן לו מאתים זוז או שתתן לו אצטליתו ובזה י"ל שהקפיד רק על רצונה אבל אם הוא אינו רוצה אח"כ לקבלם ע"ז אינו מקפיד והגט גט או נימא שלא היה רוצה ליתן הגט כלל אלא דהיה צריך להני מאתים זוז ולכך נתרצה ליתן הגט כדי לקבל ממנה מאתים זוז וא"כ היה מטרת חפצו רק לקבל המאתים זוז שהיה צריך להם ואמנם אח"כ לא רוצה לקבלם כי אינו צריך להם עוד ודאי דעל דעת זה לא היה מתרצה ליתן הגט וז"ב. וזה שכתבו התוס' דעל מנת שתשמשי את אבא דזה אינו נוגע כל כך לו אמרינן דהגט נתן מרצונו והא דהתנה על מנת שתניקי את בני הוא אגב ואם מת הבן או לא רצה האב שתשמשנו אינו מקפיד והוא מסכים על הגט אבל אם מתנה על מנת שתתני לי מאתים זוז בדעתו היה שיקבלם ר"ל דזה היה עיקר הסבה שנתן לה הגט כדי לקבל המאתים זוז שהיה צריך להם ולכך אם בטלה הסבה בטל המסובב וזה ברור

(ל) והנה עפ"ז שפיר יש לחלק בין נתנה בעל כרחו לאם מת דאם אינו רוצה לקבלם אמרינן דלא רצה בגירושין כלל רק דהיה מוכרח וצריך למאתים זוז ועתה כשאינו צריך להם אינו רוצה לגרשה כלל וניחא לי' שתהיה אשתו כמקדם אבל אם מת אמרינן איפכא דניחא לי' שלא תפול קמי' יבם וז"ב. ובזה לא קשה מה שהקשה בשער המלך על ההגה"מ שכתב על דברי הרמב"ם אבל התוס' כתבו הלכה כרשב"ג ע"ש ודו"ק. (לא) ודע דהרי"ף והרמב"ם לא ס"ל דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו כמו שכתב הרא"ש בפרק החובל סימן ה' ע"ש וע' ברשב"ם ב"ב דף קל"ג דרבא לא ס"ל הלכה כרשב"ג ע"ש וא"כ לא קשה קושית התוס' גיטין דף ע"ה ע"ב ד"ה כלל דהקשה הר"ר אלחנן א"כ אמאי אמר רבא לעיל נתינה בע"כ לא שמי' נתינה ולא הוי גט הא עכבה שאינה ממנה והלכה כרשב"ג במשנתנו ולפ"ד רשב"ם א"ש דרבא לא ס"ל הלכה כרשב"ג במשנתנו ודו"ק

(לב) והנה ראיתי להגאון קצה"ח בסי' כ"א שהקשה בהא דתנן בדף ס"ו לפיכך אם מת אחד מהן הגט בטל והא למאן דס"ל משום תנאי א"כ אונסא כמאן דעבד ע"ש ולע"ד יש לחלק דאם התנה במה שתעשה דבר זה אמרינן אונסא כמאן דעבדא דהוא היה כוונתו שתהיה מוכרחת לעשות כן ולכך עשה זה לתנאי על הגט דע"י זה תהיה מוכרחת לעשות כן דאם לא תעשה כן לא תהיה מגורשת ולכך אם באמת רצונה היה לעשות כן אלא דאירע אונסא ולא יכלה לעשות כן אמרינן אונסא כמאן דעבר אבל שם שאמר לעשרה כתבו גט לאשתי לא שייך שעשה זה לתנאי כדי שיהיו מוכרחין לחתום על הגט דמי יכריחם לחתום ומה להם בכך אם האשה לא תהיה מגורשת ולכך לא שייך לומר אונסא כמאן דעבד וזה לע"ד ברור ודו"ק

(לג) והנה הרשב"א הקשה ממה נפשך אם קיבל הדמים ברצונו הרי ראינו שנתרצה בדמים ואם לא קיבל ברצונו אפילו נתנה לו האצטלית בע"כ לא הוי נתינה ולכאורה י"ל דבאמת הוא קיבל הדמים ברצונו ומ"מ אין זה ראיה דנתרצה בם לקיום התנאי די"ל דקיבלם מחמת שמגיע לו תמורת האצטלית שלו כמ"ש במשנה שתתני לי אצטליתי וכאשר נאבד הוא חייבת לו הדמים בעבורה ואמנם למאי דמוקי לה ר' יודן שאבדה באונס וא"כ היא פטורה מלשלם לו עבורה וא"כ מדקבלם ע"כ ודאי שנתרצה בהם לקיום התנאי והדרא קושית הרשב"א לדוכתה ואמנם י"ל דעכ"פ היא חייבת לישבע שלא פשעה ככל השומרים והיא אינה רוצה לישבע ומשלמת לו הדמים וא"כ מגיע הדמים בשביל שאינה רוצה לישבע ואין ראיה שנתרצה בהם לקיום התנאי והיה א"ס קושית הרשב"א אמנם ע"ז הקשה ר' יודן והא עשו אותה פטורה משבועה וכמ"ש הרמב"ם משום שמירה בבעלים או משום שלום בית והדרא קושיא לדוכתה וזה שאלת ר' יודן דס"ל סתם אבדה באונס משמע לא בפשיעה ור' יוסא השיב לו דאבדה מיירי בפשיעה ושפיר חייבת לשלם לו ואין ראיה שנתרצה בדמים לקיום התנאי אלא דרשב"ג ס"ל דדמים הוי כמו אצטלית גופא וחכמים ס"ל דאינה כמו אצטלית ודו"ק היטב

(לד) ע' בפרק יו"ד הלכה ז' מ"ה גירושין דכתב הרב המגיד א בשם הרשב"א בדין האשה שנשאת ובא בעלה הראשון דמסתברא מדלא תנא ירושתה כו' וזוכה בה דבר תורה אמאי מפסידין לי' עכ"ל הרשב"א והוא אזיל לשיטתי' דס"ל ירושת הבעל דבר תורה אבל הרמב"ם פסק ירושת הבעל דרבנן א"כ י"ל דשפיר מפסיד ובש"ע סתם כהרשב"א ולא ראיתי מי שהעיר בזה וצ"ע. (לה) והנה בהלכה י"א שם פסק הרמב"ם כר' אלעזר וכרב אדא וע"ש בכ"מ הטעם דאמוראי מפרשים למלתי' ואמנם בדף נ"ט אמתניתין דחרש רומז ונרמז כתב הרא"ש דבכל הש"ס דרך דאמוראי מפרשי מילי דתנאי אף דלית הלכתא כותייהו אלא דסיים שם דהכא להקל צריך לראיה ואמנם כאן הוא להחמיר והרא"ש כתב שם דאי כשמואל מה קנוניא שייך דאם מתחרטין יחזור ויקדשנה ע"ש אך זה לפירש"י דמשום קנוניא אבל התוס' הקשו לרב אדא איך שייך קנוניא דהא לא מצי להחזירה דתצא מזה ומזה ותירצו די"ל דהבעל טעי וסבר דיכול להחזירה ע"ש ואמנה זה דוחק ואיך שייך דמסתברא כרב אדא ואמת די"ל דלא מיירי מקנוניא אלא דהבעל מערער והיא מכחישה וי"ל דכוונתו לאסרה על השני וכן נראה מלשון הרמב"ם ובלא"ה קשה איך שייך לא כל הימנו דראשון לאסרה על השני הא אם היא מודה לדבריו שויא נפשה חד"א ואין להאריך ובהלכה י"ב וע' לח"מ ודבריו נכונים וע' ברשב"א מבואר כן דהוכיח כן מהא דאמר רבא דרבנן אדרבנן לא קשיא וז"ל הא אתי כב"ק דאי כל"ב לא קשיא כו' ולע"ד הם היה להם הנוסחא דלא גרסי אלמא רבנן חיישי לקלקולא כגירסת מהרש"ל וא"ש דבתחלה רצה הש"ס להקשות לתרתי לישני ולכך לא פריך לרבנן ע"ש בסוגיא אך מהא דאמר רבא דרבנן אדרבנן לא קשיא הוכיח הרשב"א שפיר דהלכתא כלישנא בתרא ודו"ק שם

(לו) ובפרק י"ב הלכה ה' כתב הרמב"ם הבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן ותהיה ספק מגורשת כו' וע' הה"מ שכתב וכתב רבינו ואפילו הודית וכו' וכן נראה ודאי דההוא דהתם ודאי דמוד' היא דאי דמכחשת פשיטא דאינו נאמן דהיא עצמה שויא נפשה חד"א כו' ולכאורה י"ל דשפיר מיירי כשהיא מכחשת אותו ואומרת לא גרשתני ואי משום דשויא נפשה חד"א זה אינו דנ"מ כשמת אח"כ דאם היה נאמן היתה אסורה לכהן אבל עתה דאינו נאמן היא מותרת לכהן אחרי מותו ואף שכתב הרמב"ם וחוששין לדבריו והיא ספק מגורשת מ"מ מותרת לכהן כמ"ש הב"ש בסימן קנ"ב ס"ק ב' ע"ש ובספר תורת גיטין שהגיה כן דדוקא להתירה לשוק במקום יבם חוששין לדבריו דמוקמינן לה בחזקת א"א אבל לאסרה לכהן שהוא מטעם נאמנות אינו נאמן וע' בחידושי שם גם בתשובה כתבתי. והנה הרמב"ם כתב שני טעמים שמא נתכוון לקלקלה או בגט בטל גירשה והיא אינה יודעת כובד האיסור וי"ל כוונתו ליישב דאמאי אינו נאמן במיגו דבידו לגרשה ועל זה תירץ דכוונתו לקלקלה היינו שרוצה שתהיה מקולקלת ולא תוכל להנשא שהרי היא טוענת שלא גירשה והיא עדיין א"א ושויא נפשה חד"א לגבי כ"ע וגם לו לא תהיה דהא הוא אומר גרשתיך. ואמנם זה אם היא מכחשתו אבל אם היא מודית לדבריו ואומרת גרשתני לא שייך לומר שמכוון לקלקלה דהא תוכל להנשא לעלמא אלא דאז שייך לומר שמא בגט בטל גירשה והיא אינה יודעת ועדיין צ"ע וע' בס' בית מאיר שכתב להגיה בבית שמואל באופן אחר ואין פנאי לעיין בזה ומה שכתב עוד הרמב"ם או שמא תעיז פניה בו מפני שהוא מאמינה כו' דקשה לו הא איכא חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והרמב"ם לשיטתו דס"ל בהלכה ד' דנאמנת לגמרי אפילו להנשא ועל זה כתב דכאן דהוא מאמינה שפיר מעיזה אבל לדעת הראב"ד והפוסקים דהובא בהג"ה בסימן י"ז דלהנשא אינה נאמנת א"ש בלא"ה והבית מאיר הקשה מאי מיגו איכא דבידו לגרשה הא בע"כ אין יכול לגרשה כדאמרינן בעבד דילמא שביק לי' ואזיל לעלמא ולפמ"ש הה"מ דבש"ס מיירי דהיא מודה לדבריו א"ש. ולפ"ז י"ל דע"ד בש"ס דהבעל נאמן דבידו לגרשה מיירי כשהיא מודה לדבריו אבל אם היא מכחישתו ליכא מינו כמ"ש הבית מאיר ויש לומר עוד דהא דסמכינין על חזקה דאין אשה מעיזה נגד חזקת אשת איש היינו כמ"ש