בית א-ל א ריד

בשנים הדין כן דדמי לכולכם וע"ש בב"י הרבה דעות והאמת דבכולן הדין כן ואין להאריך ולענין אם הסופר יכול להיות קרוב לעדים החותמין ע' ברמב"ם הלכה למ"ד ושם בודאי או האב או הבן כותב והשנים האחרים דהיינו הבן עם אחד או האב עם האחד חותמים ואמנם הרמב"ם לטעמי' דחס"ו ועד כשר וא"כ י"ל דהאב או הבן יכתוב והוא עצמו יצטרף עם השני הזר ויחתמו ומוכח מזה דאף לכתחלה חס"ו כשר וע' בזה

(כא) והנה י"ל הא דהקשה הישועת יעקב דלמ"ד תנאי הא הוי תנאי קודם כתיבת התורף פסול ונראה דהא באמת לא היה כאן תנאי כפול ואמנם י"ל דמזה ראיה לדעת הייא שהביא מארן המחבר בסימן ל"ח דלא בעי ת"כ אלא במקום דאתי מיני' חומרא אבל לא במקום דאתי מיני' קולא והיינו כמ"ש הח"מ דאף אם לא כפל הוי ספק גירושין ע"ש וא"כ כאן דעיקר הפסול בתנאי לפני התורף הוא משום ברירה והוי ספק מגורשת כמ"ש המחבר בסימן קמ"ז סעיף ב' א"כ הוי ספק ספיקא ספק דילמא בעי תנאי כפול וא"כ אין כאן תנאי כלל כמ"ש הה"מ בפ"ז ואת"ל דלא בעי ת"כ והוי תנאי לפני כתיבת התורף שמא היא מגורשת וא"ש קושית הישועת יעקב וז"ב ולכך אם חתמו אינך מכאן עד עשרה ימים וכן אם חתם קא"פ כשר ולא קשה מה שהקשה בישועת יעקב דהא אין ברירה ודילמא הן משום עדים דז"א דהא יש ס"ס דשמא הן משום תנאי והא היכא דחתמו שלא ביומי' הוא רק חשש מוקדם ומדרבנן והוי ספק דרבנן וכן אם חתמו בי' קא"פ הוא רק ספק דרבנן דהא ע"מ כרתי ורק דהוא מזויף מתוכו וא"כ יש ספק שמא הן משום תנאי ובזה א"ש דלכתחלה אין לחתום עמהן קא"פ דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה וז"ב. (כב) ובאותו ענין לא הבינותי מה שהקשו תוס' גיטין דף ע"ה א' ד"ה לאפוקי בשם ר' אלחנן מהא דאי קיימית דידך אנא דאמר דהוי פטומי מילי והא בלא"ה לא היה כפילת התנאי ע"ש וצ"ע דהא לעיל בסמוך כתבו התוס' בשם הרב אלחנן גופי' דמשום חומר ערוה אין הגט גט בלא כפל התנאי ע"ש וא"כ נ"מ שאם עמד אפילו מדרבנן היא מגורשת וצ"ע

(כג) והנה ראיתי בריטב"א שהקשה אהא דתני נותנת לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים הא אם אין אחים למה תתן דמים בכדי הא שריא לעלמא ותירץ דזינתה ורוצה להפטר ממיתה ולע"ד י"ל דרוצה לזכות בפירות נכסיה משעה שגירשה ואם לא תתן יהיו הפירות עד יום מיתה ליורשיו ואמנם בלשון הירושלמי כאן בגיטין דאמר מן החליצה ומן היבום ובזה קשה קושית הריטב"א ואמנם לכאורה נ"מ בגוונא דהאח אינו יורש ואעפ"כ זוקק ליבום ע' ח"מ סי' רע"ט ס"ו ור"פ ס"ז ורפ"א ס"א ואין להאריך. והנה השעה"מ הקשה לדעת הרמב"ם קשה קושית התוס' לוקמי ת"ק כרב יהודא דאמר לכשתתן ואין גט אחר מיתה ורשב"ג כרב הונא ומגורשת למפרע כשנתנה ליורשיו ותירצו דאם לא נתנה זקוקה ליבם משמע דמתיבמת ולרב יהודא הוא ספק ולדעת הרמב"ם חולצת ולא מתיבמת דלא נתבטל התנאי בפועל. ולפמ"ש הריטב"א דמיירי בזינתה ורוצה להפטר ממיתה א"כ ליכא לאוקמי ת"ק כרב יהודא דהא לרב יהודא ספקא הוי וא"כ אפילו לא נתנה פטורה ממיתה מספק ודו"ק

(כד) והנה הלח"מ בפרק יו"ד הלכה א' הקשה על הרב המגיד למה לי לתרץ כן נימא דר' יוחנן סבר דכולהו ור"א סברי דהך דרשא הוי מקרא ולא אסמכתא ור' ינאי פליג על יהו ורבנו פסק כר' ינאי דרבי' דר' יוחנן הוי ע"ש ולע"ד י"ל דהה"מ גרס ורבנן במקום ר' יוחנן וכגירסת א"ז מהרש"ל והיינו רבנן דהוי בימי ר' יוחנן ע"ש ביש"ש וכן הוא בתוס' דף פ"ב דגם גירסתם היה ורבנן במקום ר' יוחנן רק א"ז מהרש"א הגיה בדבריהם ע"ש וא"כ ודאי ראוי לפסוק כרבנן דרבים נינהו ואמנם לפי שהגיה איז מהרש"א שפיר כתב הלח"מ דראוי לפסוק כר' ינאי ע"ש וע"ש בתוס' דהקשו דהא ודאי איסור כהונה שאני דהא אם לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לשום אדם פשיטא דאפילו לר"א לא הוי גט כלל בעלמא ואז מתיבמת אע"פ שפסולה לכהונה ולדעה רבינו א"ש דהיכא דלא התירה לשום אדם פסולה רק מדרבנן אבל אם אמר חוץ מפלוני הוי גט גמור מדאורייתא ויש לומר דהכי מייתי כיון דאם לא נתגרשה אלא מאסה פסולה לכהונה מדרבנן א"כ באמר חוץ מפלוני הוי גט גמור ולכך גזרו חז"ל באם לא נתגרשה אלא מאשה דפסולה לכהונה אטו אמר חוץ מפלוני ורבנן אמרו איסור כהונת שאני ואף באם לא התירה לשום אדם מ"מ פסולה לכהונה מדרבנן אף דאין לגזור אטו אמר חוץ מפלוני דהוי גזרה לגזרה מ"ע פסולה משום חומרא דכהונה גזרו גזרה לגזרה וז"ב

(כה) עוד הקשה הלח"מ דהא אמר רב תונא ביבמות צ"ב ה"ל לר' אלעזר בן מתיא מדרש בי' מרגניתא כו' ואי אסמכתא הוא מאי קושיא דר"א רצה לדרוש דרשה גמורה ולא אסמכתא ע"ש ולע"ד לק"מ דע"כ כוונת ר"א לדרוש אע"ג דנתן לה אחרון גט וה"ל למפסל מדרבנן משום ריח הגט כדפירש"י דף פ"ט ע"א ד"ה מכלל דלא בעי גט אפילו מדרבנן דקיי"ל ריח הגט פוסל בכהונה ע"ש וא"כ ע"כ דדרשת ר' אלעזר הוא רק אסמכתא דהא מדאורייתא אין ריח הגט פוסל לכהונה כלל ושפיר אמר ר"ה דהו"ל לר"א למדרש מרגניתא וקושית הלח"מ דר"א רצה לדרוש דרשה גמורה ולא אסמכתא ליתא ודו"ק ועכ"פ מבואר מרש"י בדף פ"ט דריח הגט אינו פוסל אלא מדרבנן ואין פנאי לעיין היטב ודו"ק

(כו) הנה התוס' בגיטין דף ע"ה ע"א ד"ה לאפוקי הקשו על רש"י דפירש דר"ע ור"ח לא פליגי אלא במכפלת התנאי והם הוכיחו דבכולהו פליגי ע"ש והפ"י הקשה לדבריהם דא"כ רבא דמוקי לה ע"כ לברייתא כר' מאיר וא"ב תיקשי לדידי' נמי מאי איריא משום דמעשה קודם לתנאו תיפוק לי' דהא לא כפלי' לתנאי ולכך היה נראה כפירש"י ורבא מוקי לברייתא כרבנן ואתי שפיר דרבנן לא בעי תנאי כפול ובמעשה קודם לתנאי מודי לר' מאיר ואמנם לפמ"ש התוס' בשם הר"ר אלחנן בשם הירושלמי דר' מאיר ס"ל בכל אתר מכלל לאו אתה שומע הן וחומר היא בערוה דאפילו לא כפל תנאי בטול הגט וצריכה גט משניהם אתי שפיר דלא קשה לרבא מאי אריא משום דה"ל מעשה קודם לתנאי תיפוק לי' משום דלא כפל תנאי דזה אינו דמשום דלא כפל תנאי מחמיר ר' מאיר דאין הגט גט וצריך גט אחר ולכך מוקי לה משום דהוי מעשה קודם לתנאי דבזה התנאי בטל והיא מגורשת אפילו לקולא וז"ב (כז) והנה בירושלמי פרק מי שאחזו הלכה ה' אמתניתין מעשה בציידן שאמר לאשתו ה"ז גיטך ע"מ שתתן לי אצטליתי ואבדה אצטליתו אמרו חכמים תתן לו את דמיה ואמר עלה בירושלמי תני לא הספיקה ליתן עד שמת רשב"ג אומר תינתן לאביו או לאחיו ופטורה מן החליצה ומן היבום כו' אמר ר' יודן כשאבדה באונס אנן קיימין עשו אותה כמתנה ש"ח להיות פטור מן השבועה כו' וקשה מאי שיאטי' למשנה זו וגם מה דאמר ר' יודן כשאבדה באונס אנן קיימין וע"ש בפני משה ונראה לע"ד דהכי פירושו דודאי הא דתני תינתן לאביו ולאחיו כו' מיירי בע"כ דאביו ואחיו אינן רוצין לקבל כדי שתהיה זקוקה ליבום ויותר הוא מבואר בבבא שניה דמייתי הירושלמי הרי את מקודשת ע"מ שאתן לך מאתים זוז ולא הספיק ליתן לה עד שמת אמר רשב"ג אביו או אחיו נותנן לה והיא זקוקה לחליצה או ליבום ושם בודאי אין היא רוצה לקבל כדי שתהיה פטורה מן החליצה ומיבום ואח"כ מוכח דרשב"ג ס"ל נתינה בע"כ שמה נתינה וכן ברישא היא נותנת לאביו או לאחיו בעל כרחם והיא פטורה מחליצה ויבום ולכך נקט פלוגתייהו במת היינו דאז מסתמא הוי נתינה בע"כ דהיורשים רוצים שתהא זקוקה ליבום והאשה רוצה להפטר וז"ב. והירושלמי לא ס"ל לאוקמי בסברת לי ולא ליורשי כמו דמוקי לה בש"ס דידן ובזה א"ש דיש לו שייכות להמשנה דמיירי דאבדה האצטלית והיא כותבת לו את דמיה בע"כ והוא רוצה רק את האצטלית עצמו דרשב"ג ס"ל דנותנת לו דמיה בעל כרחו דנתינה בע"כ שמי' נתינה ודמים כאצטלית עצמה ורבנן ס"ל נתינה בע"כ לא שמי' נתינה אפילו באצטלית עצמה ומכ"ש בדמיה וע' בב"ש סימן למ"ד גבי שוה כסף ובע"כ ע"ש בשם מהרי"ט ויש לפרש גם כאן עפ"ז ואין להאריך

והנה ר' יודן אמר כשאבדה באונס פליגי דמן הדין היא פטורה מלשלם בעדה רק משום התנאי וס"ל לרשב"ג דעשו אותה כאילו התנה שתהא פטורה מן השבועה ולכך נותנת את דמיה כדי לקיים התנאי והיא מגורשת אבל רבנן דפליגי עב רשב"ג ס"ל דהיא חייבת שבועה ככל השומרים וכאן אף שתשבע שנאבדה לא תועיל דדוקא לענין ממון מהני שבועה דספק ממונא לקולא אבל לענין איסור לא שייך שבועה דמוקמינן לה בחזקת אשת איש ור' יוסי אמר דודאי היא פטורה משבועה לכ"ע דהוי שמירה בבעלים או מפני שלום הבית רק דפלוגתייהו אי דמים כמו אצטלית חשיב ונתקיים התנאי וזה שאמר דלעולם מיירי בפשיעה רק משום תנאי גיטין מיירי מתניתין אי דמים כאצטלית ונתקיים התנאי או לא ואין להאריך עוד (כח) ובאמת יש להסתפק אם שייך הכא שבועה דהא אם נאמר שהאצטלית עדיין ברשותה א"כ לא נתקיים התנאי דאם הוא ברשותה ודאי דחייבת להחזירו בעיני' אלא דאם נאבדה אמרינן אונסא כמאן דעבד ונתקיים התנאי כאילו החזירתו אבל אם הוא ברשותה לא קיימה התנאי והיא א"א כמקדם וכשתנשא תעבור על איסור א"א וא"כ היא ג"כ חשודה על השבועה