בית א-ל א רט

(חדר קנ) בדין

עירובין

(א) הנה בש"ע סימן שפ"ב סעיף א' כתב הדר עם העכו"ם בחצר כו' עד שישכרו ממנו ע"ש והנה בדף ס"ב ברש"י ד"ה אלא דכ"ע כו' פירש"י דיקשה בעיניו ליתן שכר בכל שבת ויצא משם ומזה הוציא בהגהת אשרי דצריך לשכור בכל ע"ש ואמנם לא הובאת הדיעה הזאת בש"ע והנה לקמן קאמר הש"ס דנכרי לא מוגר משום דחייש לכשפים ונראה דבס"ד דנכרי מרתת שמא יחזיק הישראל ברשותו וזה שייך אם משכירו לזמן רב אבל אם משכירו רק לסבת לא שייך זה ואמנם על זה פירש"י דיקשה בעיני הישראל ליתן לו שכר בכל שבת ואתי שפיר תרוייהו ואמנם למסקנא דטעמא דמירתת נכרי מכספים אין צריך לזה דזה שייך בכל גווני וא"כ למסקנא אין ראיה לפסק האור זרוע והגהת אשרי ולכך השמיטו הש"ע והפוסקי' דין זה דצריך לשכיר כל שבת ושבת וז"ב. והנה בירושלמי הקשה וליבטל העכו"ם ומשני דילמא הדר בי' ופריך א"כ תשכיר נמי הדר בי' ומשני הוי לי מחזיק בגזל ואמנם בש"ס דידן לא משני הכי ועמד הישועת יעקב בזה ולע"ד פשוט דהירושלמי אליבא דהאי מ"ד ששכירות בריאה בעינן והיינו בכתיבה ובקנין כמ"ש התוס' אבל למאי דקיי"ל שכירות רעועה בעינן לא הוי לי' מחזיק בגזל אם חוזר בו ולכן לא משני כן בש"ס דידן וז"ב עוד י"ל דטעם הירושלמי שייך לפי הס"ד דש"ס דדירת גוי שמי' דירה אבל למסקנא דדירת גוי לאו שמי' דירה ורק שעא ילמוד ממעשיו א"כ א"א לומר כטעם הירושלמי דמה בכך שיחזור בו ומה מועיל מה שישכור רשותו אכתי ילמוד ממעשיו וע"כ צ"ל כדמשני בש"ס דידן דגוי לא מוגר ולכך נאיד הש"ס דילן מטעם הירושלמי וז"ב ובזה א"ש מה שהקשו התוס' בס"ד דש"ס דדירת גוי שמי' דירה מת טעם עכו"ם עד שישכיר וביטול ועירוב לא מועיל ולפי טעם הירושלמי דביטול לא מהני שמא יחזור בו ובזה א"ש קושיא הישועת יעקב בסימן ש"צ ואי"ה יבואר עוד ובחידושי הארכתי בזה ודו"ק

והנה בפרק י"ז הל' ח"י כ' הרמב"ם נפרץ המבוי במילואו לחצר ונפרצה חצר לרה"ר כנגדו המבוי אסור מפני שהוא מפולש והחצר מותרת שחצר שרבים בוקעים בה ונככסין בזו ויוצאין בזו הרי הוא רה"י גמורה ע"ש והנה בש"ס חילק בין עירבו בכי חצר עם המבוי אי לא והרי"ף והרמב"ם השמיטו האי חילוק וע' בהה"מ שם והנה הרז"ה פירש דעירבו בני חצר עם בכ' מבוי ה"ל חצר ומבוי כרשות אחת וה"ל מבוי מפולש לרה"ר דרך החצר אבל אם לא עירבו בני חצר עם המבוי דאז אסור להוציא מך החצר למבוי לא הוי מבוי עם החצר רשות אחת ואין המבוי מפולש לרה"ר ע"ש ואמנם לדידן דקיי"ל כשמואל ור' יוחנן דהלכה כר' שמעון דגגות חצרות וקרפיפות ומבואות בין עירבו בין לא עירבו רשות אחד הם כמ"ש הרמב"ם בפרק ג' מ"ת עירובין הלכה י"ח ולא כרב דאמר דוקא לא עירבו ע' עירובין דף צ"א שפיר לא חילקו הרי"ף והרמב"ם דבכל גווני המבוי אסור דהוי כמפולש והש"ס שפיר משני אליבא דרב ודו"ק בסוגיא שם וע' ש"ע סי' שס"ה ס"ג וראיתי להגאון ישועת יעקב שהקשה הא מ"מ כשנפרצה המבוי לחצר שיב אסור לטלטל במבוי דה"ל מבוי מפולש וא"כ שוב אינה רשות אחת עם החצר ע"ש שהוכיח מזה שאפילו לא יוכלו לטלטל למקום שהעירוב מונח מ"מ העירובי חצרות במקומו כיון דבה"ש היה מותר לטלטל את העירוב לכאן דלא גזרו על שבות בה"ש ע"ש. ואמנם י"ל לפמ"ש הוא עצמו דלשמואל דאמר עירוב משום קנין לא בעי שיוכלו לטלטל העירוב כל השבת רק בבה"ש די י"ל דרב ג"כ בהא כשמואל ס"ל ושפיר משני כאן בעירבו כו' אבל לדידן דקיי"ל דעירוב משום דירת נסתר תירוץ זה ובזה א"ש הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו תירוץ זה דא"א לתרץ כן והוא דרך פלפול בעלמא ודו"ק

(בדין מחיצה גרועה א"ח סימן ש"ס)

(ג) הנה הב"י נסתפק אי בשנים נותנין לכל אחד בית סאתים וע' אהעו"ז שהסכים דנותנין לכל אחד ב"ס וע"ש שכתב בחידושיו ליישב קושית הט"ז ס"ק א' וע' ריטב"א דכתב דהא דבעינן שלא ישאר ב"ס פנוי זה לרבנן דס"ל ג' נותנים לה כ"צ אבל לדעת ר' יוסי בר' יהודא דסבר דנותנין להם שיעור קצוב אפילו ב"ס פנוי שרי ע"ש ולפ"ז בשנים דלכ"ע כותבין להם רק שיעור קצוב היינו ב"ס לכל אחד אפילו יהיה ב"ס פנוי שרי ובזה נלע"ד ליישב מה שפסק הרמב"ם דקמן אינו מצטרף לשיירא והביאו א"ז רמ"א ז"ל ותמהו האחרונים דהא בעיא הוא בירושלמי והוא מילתא דרבנן ואמאי פסקו לחומרא ולפמ"ש א"ש דהרי יש נ"מ להיפך דאם היו שנים וקטן ותקיפו ד' סאין דאם דינן כשיירא צריך שלא יהיה ב"ס פנוי (דמ"ש בש"ע בד"א שהקיפו יותר על ששה סאין ע' בט"ז ס"ק ב' דהוכיח מרש"י דכתב דאע"ג דאינהו ג' אם א"ב אלא לסאתים והקיפו ד' סאין נמי בטלו מחיצות ע"ש) ואם ה"ה ב"ס פנוי בטלו מחיצות אבל אם אין הקטן מצטרף וה"ל כשנים לא בטלו מחיצות וכיון דהוי תרי ספיקי דרבנן דסתרי אהדדי קיי"ל בתרויהו לחומרא ושפיר פסק הרמב"ם ודו"ק ומה שהקשה הט"ז על הב"י מהא דתני ג' נעשו שיירא ונותנין להם בית שש דלדעת בית יוסף למה לנו מעלה דנעשו שיירא הא בלא"ה נותנין להם לפי ערך ע"ש ובחידושי. והנה לפמ"ש בשבות יעקב דבעיא דלא אפשטא אפילו בדרבנן להחמיר א"ש בלא"ה דברי הרמב"ם ואין להאריך

(ד) והנה בפ"א מהלכות עירובין הלכה ט"ז כתב הרב המגיד ורבינו הזכיר המשנה כפשטא שדי לכל אחד בככר כאיסר שאין בה כגרוגרת ואפילו הן מועטין כצ"ל לפע"ד והיינו אפילו בני החצרות מועטין וכשיצרפו כל הככרות לא יהיה בהם שעור י"ח כגרוגרת וע"ל בהלכה ט' וע' כ"מ ולח"מ שהגיהו בדברי הה"מ שצ"ל ואפילו מעט ולע"ד א"צ להגיה ודו"ק והנה בדף ע"א ע"ב ד"ה מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי פירש"י דאם עירבו כל חצר בפ"ע שפיר דמי ולעיל גבי בן תודאי לא פירש כן אלא סתם וע' באהעו"ז שעמד בזה ונלע"ד א"ש דכאן דלר' מאיר קיימינן ור' מאיר הא ס"ל הטעם דלא תשתכח תורת עירוב וכיון דעירבו כל חצר לעצמו תו לא משתכח תורת עירוב וכ"כ הריטב"א אבל לעיל גבי בן תוטאי דטעמי' ביון דנשתתפו ביין לא מהני לחצרות א"כ אין חילוק וזה ברור ובזה נלע"ד לפרש מה שאמרו תרי חומרא בעירוב לא עבדינן וע' פירש"י והוא דחוק כמ"ש האהעו"ז ולפמ"ש א"ש דהא לר"מ מהני עכ"פ אם עירבו כל חצר בפני עצמו אפילו נשתתפו ביין דהא לר' מאיר אין חילוק בין יין לפת דהא ביין פליגי כדמסקינן אבל בן תוטאי אפי' עירבו כל חצר בפ"ע אסר וז"ב

(ה) והנה בפרק ששי הלכה י"ג כתב הרמב"ם אמרו לו שנים צא וערב עלינו כו' ועמ"ש הרב המגיד לתרץ קושית הרשב"א מהא דעירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה שאינו עירוב ותירוצו ראוי אליו ודפח"ח והנה לדעת הריטב"א דלעולם אזלינן בתר עיקר הספק לכן גם כאן עיקר הספק אם התרומה טהורה או טמאה ולכך אזלינן להחמיר אבל בתרומה ונטמאת ספק נטמאת מבע"י ספק משתחשך שבהלכה י"ב לענין התרומה אין כ"מ דס"ס עתה היא טמאה רק לענין העירוב יש ספק לכן אזלינן להקל וז"ב

(י) הרמב"ם בפרק ששי הלכה ט"ו כתב הפריש תרומה כו' והנה בתוס' ד"ה דאי הקשו דהל"ל מספיקא לא נחית תרומה ומספקא לא פקע טבל ותירצו דלא דמי דשם כי אמר היום חול ולמחר קדש מקפיד הוא שלא תחול על העירוב קדושת היום אבל כאן רוצה הוא שתחול עליו שם תרומה מיד אם היה יכול ואינו אומר לכשתחשך אלא שיצאו הלגין מתורת טבול יום ע"ש וא"כ הרמב"ם דלא הזכיר כלל לגין טבול יום שפיר הל"ל הטעם דמספק לא נחית תרומה ואמנם הריטב"א תירץ דבטבל דאיסורא מעצמו ואיהו נחית לתקוני' ודאי דעתו למהר תיקונו בכל מה דאפשר משא"כ קדש דהוא מדעתו מקדישו אין דעתו להקדישו בספק או לסלק מעליו קדושתו מספק וא"כ א"ש דברי הרמב"ם גם י"ל דהטעם דלא נחתא לי' קדושה מספק דאוקמי' אחזקת חול שהיה עד כאן אבל טבל ל"ש לומר כן דהוי חזקה העשוי להשתנות דהא סופו להפריש תרומה וגם זה נכון ודו"ק

(ז) וע"ש בפרק ב' הלכה ו' דכתב מי שביטל רשותו וחזר והוציא אם במזיד כו' וע' לח"מ שתמה על הרמב"ם מהש"ס דעירובין דף ס"ח תמיה נשגבה ואמנם דברי הרמב"ם נכונים מאוד דרבא וטעמי' דס"ל כשמואל דאין ביטול רשות מחצר לחצר ע' דף ס"ו ע"ב ושפיר ס"ל דהא דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין משים דאסתלק לי לגמרי והוי כבן חצר אחרת כמו שפירש"י בד"ה התם ואין ביטול רשות מחצר לחצר אבל הרמב"ם דפסק בהלכה ה' כר' יוחנן דיש ביטול רשות מחבר לחצר א"כ שפיר פסק דמבטלין וחוזרין ומבטלין וטעמא דר' יהודא דשוגג אינו אוסר דצא כיין כלל לחזור וביטולו לכך אינו אוסר ור"מ קניס שוגג אטו מזיד ופסק כר' יהודא לגבי ר' מאיר כבכל דוכתא ר"מ ור"י הלכה כר' יהודא וז"ב וע' תוס' דף ע"ד ד"ה ער שיהיו דהקשו וא"ת כיון דמשוי להו חדא כשפתוחות זו לזו משום דיכולין לערב יחד בלא מבוי א"כ איך משכחת לה שעירבו בחצרות ומותרין לרבנן כאן וכאן ולר' מאיר מותרין בחצרות ובכל החצרות מיהו מותרין אע"ג דסתם מבוי במשנה וברייתא משמע שהכשרו