בית א-ל א רח

(יב) והנה ברמב"ם פרק יו"ד הלכה ו' כתב נימת כנור שנפסקה קושרין אותה במקדש אבל לא במדינה ולא יקשור נימא לכתחלה אפילו במקדש וע' ברש"י שפירש דרבנן ס"ל כר"א דמכשירי מצוה דוחין את השבת אלא דס"ל דוקא שלא היה אפשר לעשותן מע"ש ולכך דוקא נפסקה בשבת ע"ש והוא דבר חדש והנה הרמב"ם פסק כמתניתין ואמנם י"ל לפ"ד הב"י דאף במתכוין להתיר בו ביום מ"מ הוי קשר של קיימא דהעיקר תלוי במהות הקשר החזק הוא הרפה ודקדק כן מדברי רש"י דפירש דלפעמים מניחו כך ע"ש והישועת יעקב הביא ראיה מהא דקושרין נימא במקדש הוי להו להתכוין רק על אותו היום ע"ש ולפ"ז י"ל דבאמת הי' מכוונין כך ולכך הוי איסור דרבנן כמו דאיתא בסוף עירובין קשירה דאתי לידי חיוב חטאת כו' והיינו שמא יכוין על כמה ימים ובזה י"ל דלכך עניבה שרי דעניבה רק דרבנן והוי גזרה לגזרה ודו"ק והנה רש"י פירש דקשירה אב מלאכה והיינו כדאיתא בשבת דף ע"ג ע"ש ובאמת בסוף עירובין אמרינן קשירה דאתי לידי חיוב חטאת כו' משמע דהוא דרבנן וצ"ע

דין מבשל בשבת או"ח סי'

שי"ח

(יג) והנה בפרק ששי הלכה ב' כ' בכסף משנה בשם הרמ"כ גוי שעשה מלאכי כו' צ"ע מאי טעמא אסור לישראל אחר ואם מבשל בשוגג מותר לישראל אחר כ"ש זה ור"ת והראב"ד וכל הפוסקים אומרים שמותר לישראל אחר עכ"ל הרמ"כ והרב כסף משנה כתב ודברי הרמ"כ תמוהין שהרי דברי רבינו מבוארים במשנה וגמרא ומה שהוא פשוט אצלו דמבשל בשוגג מותר לישראל אחר איני יודע ענין לו כו' ע"ש ואין אני רואה זה מבואר במשנה דאסור לישראל אחר רק דהתוס' כתבו נראה דאסור לכל ישראל ע"ש ומה שכתב הכ"מ ומה שפשוט לו דהמבשל בשוגג מותר לישראל אחר לא ידעתי מנין לו נראה דהרמ"כ אזיל בשיטת היש אומרים שכתב רש"י בחולין דף ט"ו ובכמה מקומות דלר' יהודא בשוגג יאכל לאחרים ולא לו ופסק כר' יהודא דכן פסקו כמה פוסקים וע' ברא"ש בבא קמא ואין להאריך ואמנם אין זה דעת הרמב"ם כמ"ש לקמן הלכה כ"ג אלא דבישל בשוגג יאכל במוצאי שבת בין הוא בין אחרים אבל בו ביום אסור לכל וא"כ מה הקשה על הרמב"ם בזה וצ"ע ואפשר זה כוונת הכ"מ

(יד) והנה התוס' שבת דף קכ"ב ד"ה ואם הקשו ממבשל בשבת בשוגג יאכל והיינו כר' מאיר ולשיטתם אזלו דפסקו כר' מאיר ע' חולין ט"ז ד"ה עורי להו כר"מ דכתבו משמע מכאן דהלכה כר' מאיר ע"ש ולכך הקשו מר' מאיר ושפיר תירצו דשם לא שייך למגזר שמא יעשה במזיד דבסקילה קאי והוא ממש הי' הכ"מ בפרק ו' הלכה ב' והיינו דהם פירשו דברי ר"מ דבשוגג יאכל לו ולאחרים בו ביום כמו שכתבו בחולין שם ד"ה המבשל ע"ש אבל לפי פירוש הרמ"כ דבשוגג יאכל לאחרים ולא לו לא שייך תירוץ התוס' דאי ליכא למיגזר אמאי הוא לא יאכל וכן למה שכתבו תוס' בחולין דלא שכיח ולכך לא גזרו קשה ג"כ אמאי הוא אסור ושפיר הקשה הרמ"כ לפי שיטתו וליכא למימר משום קנסא דהא ר"מ לא קנים שוגג אטו מזיד כמ"ש התוס' שם וא"כ תירוץ הכ"מ צ"ע ורק לדעת הרמב"ם א"ש כמו שכתבתי והנה במגן אברהם סי' שי"ח הביא דברי התוס' על פסק הרב המחבר דבמ"ש לאחרים ולא לו וצ"ע וכתבתי בחידושי בזה גם בחידושי חולין שם ע"ש (טו) שם הלכה ד' כתב הה"מ ויש מי שכתב כו' וצ"ע ועלח"מ ולע"ד י"ל לפמ"ש רמ"א דאף אם הדליק הנכרי בבית ישראל א"צ הישראל לצאת מביתו וע"כ דשמואל ממדת חסידות עשה כן וע' מ"א ולפ"ז י"ל דסמך שמואל אהוכחה דקרא שטרא לפי שבלא"ה הוה רק מדת חסידות אבל היכא דמדינא אסור כגון להשתמש נגדו לא מהני הוכחה ולכך סיים הה"ט בצ"ע וע' ברא"ש דשמואל מיירי ברוב ישראל או לפחות מחצה על מחצה ואפילו ברוב ישראל מהני הוכחה ע"ש ונראה דזה תלוי אם הטעם משום דגזרינן שמא יאמר לנכרי לעשות שפיר דצריך לצאת מביתו או עכ"פ להחזיר פניו דאל"כ שייך הגזרה אבל אם הטעם שלא יהנה ממלאכת שבת י"ל דא"צ לצאת מביתו כמ"ש רמ"א דזה הנאה הבאה לו לאדם בע"כ וע' מק"ח גבי חמץ ע"ש ודו"ק. והנה י"ל טעם הרמ"כ דמותר לישראל אחר היינו לטעם שמא יאמר לנכרי לעשות וזה לא שייך כשיהא מותר לישראל אחר דאמאי יעשה כן ואין אדם חוטא ולא לו ולכך י"ל בהא דאיקלע שמואל לבי אבין דשם הנכרי בשביל אבין הביאו ולכך רק ממדת חסידות ודו"ק

(טז) והנה שם הלכה ו' הקשה הרמ"ך הא ספק תחומין ספק דרבנן הוא ולקולא ולפע"ד לק"מ דהא הוי דשל"מ דימתין עד כדי שיבואו ממקום קרוב ואמנם כתבו התוס' בעירובין דף מ"ה ע"ב ד"ה אי בעית אימא דבעירוב הקילו אך יש לחלק וצ"ע. שוב ראיתי בט"ז סי' שכ"ה ס"ק ז' דהקשה קושית הרמ"כ ותירץ ג"כ דהוי דבר שיש לו מתירין ע"ש ותמהני דלא ראה דברי התוס' הנ"ל

בדין עוקר

ומניח

(יז) הכ"מ פי"ג הלכת הביא הרמ"כ שהקשה על הרמב"ם מי גרע מליכתא ומיתנא דפטור אפילו נח בארץ ע"ש וע' שבת דף פ' דאמר כאן במעביר כאן בזורק ולפ"ז א"ש דשם בליכתא ומיתנא בזורק מיירי וכאן איירי במעביר ובזה. נדחה גם הסיוע שהביא להראב"ד מהא דאמר רבא תוך ג' הנחה ע"ג משהו בעינן דגם זה מיירי בזורק וזה כבר כתבתי זה ימים רבים בגליון הרמב"ם שלי ואח"כ נדפס חידושי הרמב"ן על שבת ומצאתי כן גם מה שהקשה מר' אבהו ע"ש בתוס' דר' אבהו ס"ל אגד יד שמי' אגד וי"ל דר' אבהו ס"ל כן אבל אנן קיי"ל כרבא דמחלק בכך כמ"ש הה"מ ודו"ק וע' בלח"מ הלכה ח' וע' פני יהושע שם גם בחידושי דברתי בזה ודוק

(יח) וע"ש ברמב"ם הלכה ט' ובכ"מ בשם הרמ"כ והכ"מ כ' עליו ואיני יודע מה מלמדנו שהדברים מבוארים כדברי רבינו ע"ש ובאמת שונים הם דברי הרמ"כ מדברי רבינו שהרמב"ם כתב דהוי כעוקר ומניח והרמ"כ כתב דאינו בעוקר ומניח דהא אפילו עמד לתקן אינו כעוקר ומניח אלא כיון דלית לי' הכירא חיישינן למעבד עקירה והנחה כמ"ש בלח"מ ע"ש ודו"ק ושם ברמב"ם הלכה י"ד ע' בלח"מ ואמנם רש"י פירש דאין כאן זריקה משמע דאפילו עקירה אין כאן וקשה דא"כ הל"ל מותר ואמאי תני פטור ואפשר דזה דפריך בש"ס אגדו בידו הוי ואמאי תני פטור ואולם הרמב"ם כתב פטור משמע אבל אסור וצ"ע (יט) וע' ברמב"ם פרק י"ב הלכה י"ט ובכ"מ בשם הרמ"כ דפחות מד' אמות פטור אבל אסור ע"ש וע' בש"ס דף ע"ג ע"א דאמרינן וצריכא דאי מקמיית' כו' אבל נתכוון לזרוק ב' וזרק ד' ד' בלא ב' לא מזדריק לי' כו' ולפ"ד הרמב"ם ה"ל למימר כפשוטו דכאן עכ"פ לאיסורא קא נתכוון אבל גבי תלוש ליכא איסורא כלל ולא נתכוון כלל לאיסור ואמנם נראה דאף לדעת הרמ"כ ליכא איסורא דאורייתא אלא מדרבנן דלא שייך לומר דאסור משום חצי שיעור כדאשכחן באפיה דפריך וכי מותר לאפות פחות משיעור לפ"ד הח"צ דבבל יראה ליכא ח"ש דל"ש חזי לאצטרופי וה"ה הכא דהא כיון דנח בסוף ב' אמות אפילו אם יזרוק אח"כ ב' אמות לא יצטרף עוד ולא דעי לכל איסורי שבת וצ"ל דרק מדרבנן אסר הרמ"כ דילמא אתי לטלטל יותר מד' אמות וא"כ לא קשה מה שהקשיתי דהא מדאורייתא לא נתכון לאיסורא כלל ודו"ק וע"ל דף צ"ד ברש"י ד"ה נפרצה לכרמלית דמשמע דהטעם דילמא אתי לאפוקי חוץ למחיצות ולכך בכרמלית דאפילו יפיק ליכא איסור דאורייתא לא גזרו ולפ"ז י"ל דגם הכא בכרמלית שרי לטלטל ב' אמות וראיתי בש"ע סימן שמ"ט דאסור לטלטל בכרמלית פחות פחות מ"ד אמות והאלי' רבה כתב דלא מצא בשום קדמון מפורש לאיסור ולפע"ד תלוי זה בהא דמבוי שנפרץ מחיצותיו דאנן קיי"ל אפי' נפרצו לכרמלית אסור וכרב וע' בעירובין דף מ"ב א' לענין שבת בבקעה ובתוס' שם ד"ה ומטלטל בכולה ע"ש ודו"ק (כ) והנה הרמב"ם בפרק י"ד הלכה ו' כתב בור שבכרמלית הרי הות ככרמלית אפילו עמוק מאה אמה אם אין בו ד' ע"ש ובמ"מ שתמה עליו מנין להרמב"ם שלא יהיה דינו כמקום פטור כו' ובמגדל עוז הביא תשובתו דהאי בור שבמשנה עירובין דף ל"ב מיירי באין בו ד' על ד' דאם יש בו ד' על ד' מאי רבותי' דעמוק מאה אמה הא הוא רשות היחיד גמור אבל עתה דמיירי שאין בו ד' על ר' רבותא קמ"ל דלא נימא דחלוק מן הכרמלית כו' ע"ש והוא תמוה דמאי רבותא אדרבה אם הוא חלוק מן הכרמלית הרי הוא מקום פטור והוי ודאי הוא ועירובו במקום אחד ואמנם נראה דאתי שפיר לפמ"ש הרא"ש דרבי סבר כר' יהודא דמקום ד' על ד' בעינן אם הוא למעלה מעשרה דבמקום פטור בעינן ד' על ד' ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דרבותא קמ"ל אפילו עמוק מאה אמת והוי אמינא דחלוק הוא מן הכרמלית והוי מקום פטור וצריך מקום ד' על ד' להנחת העירוב קמ"ל דהוי כרמלית וא"צ רוחב ד' ומזה הוציא הרמב"ם דינו ובזה אתי שפיר קושית התוי"ט אמאי לא נקט באילן כרמלית אע"פ שגבוה מעשרה הוי עירוב ולפמ"ש א"ש דשם אין עירובו עירוב אם אין באילן ד' על ד' דבמקום פטור ס"ל לרבי דמקום ד' בעינן ודו"ק ובחידושי כתבתי עוד בזה וע' ברמב"ם פרק ח' הלכה ט' דחייב אם נצרר הדם אע"פ שלא יצא וצ"ע דהא פסק דדוקא בצריך לדם ויהיה בו כגרוגרת וכיון דלא יצא הדם לא נתקיימה מחשבתו וצ"ע: