בית א-ל א רז

השמן אשר בכלי אבל בונה ספיר שייך שהרי באמת רוצה שישאר השמן תוך הכלי כל השבת ואינו רוצה להפרידו משא"כ בדף קנ"ד הכרים והכסתות שמניח עליהם משאות גדולות אינו יכול לשמט שפיר נקרא סותר ודו"ק

(ה) והנה בא"ח סי' של"ח סעיף ח' כתב נותנין כלי תחת הדלף בשבת בד"א בדלף הראוי כו' והקשה הב"י כיון דמותר לטלטלו ולהוציאו אין כאן ביטול כלי מהיכנו ע"ש ובט"ז ומ"א ולע"ד י"ל כיון דהא דמותר לטלטלו ולהוציאו היינו בנתמלא הכלי במים המאוסין כדי שלא יעשה לכלוך בבית כמ"ש הראב"ד אבל בעוד שלא נתמלא הכלי אסור לטלטלו וא"כ הוי מבטל כלי מהיכנו לפי שעה ואסור כמ"ש המג"א בשם הר"ן סימן רס"ה ואמנם במקום הפסד ערובה שרי ועיין בזה והנה בט"ז סימן של"ח חילק בין הא דדלף להא דטבל דמותר ליתן כלי תחתיו לפי שאם עבר ותיקנו מתוקן ע"ש וביאור סברתו דהטבל בעצמו ראוי הוא אלא דאיסור דבר אחר עליו דצריך להפריש עמנו תרומה וכיון דאם עבר והפריש הוא מתוקן חשוב ראוי אבל דלף דבעצמותו אינו ראוי לכלום אלא דיכול לטלטלו ולהוציאו לחוץ ולשפכו זה אינו מחשיבו להיות ראוי דהא הא דיכול להוציאו ולשפכו הוא משום דהוי כגרף של רעי ואיך יהיה מותר להעמיד הכלי תחתיו שעל ידי זה יהיה גרף של רעי ע"ש בט"ז ועמ"ש לעיל ובחידושי לא"ח סימן ש"ט ודו"ק

(ו) והנה בא"ח סי' ש"ח סעיף מ"א כתב חוץ מתרנגולת כו' וע' ברמב"ם שכתב מפני שאגפיה נתלשין והראב"ד כתב דאין זה הטעם וכתבתי בגליון הרמב"ם דכוונת הראב"ד דהוי דבר שאינו מתכוון ושוב ראיתי שכ"כ המ"א ס"ק ס"ט ואמנם י"ל דס"ל דהוי פסיק רישא והנה י"ל דעת הרמב"ם דכיון דאפשר בדחיה עד שתכנס הוי אפשר ולא קא מכוון דאסור ללישנא בתרא בפסחים דף כ"ה ואמנם הכא אביי הוא דמשני הכי סיפא אתאן לתרנגולת ע"ש בש"ס ואביי הא ס"ל שם בפסחים כלישנא קמא דאפשר ולא קא מכוון שרי לר' שמעון ואולי מטעם זה נטה רש"י מפירוש הרמב"ם ואמנם הרמב"ם לשיטתו יפה פסק ולדעת הערוך אפילו הוי פסיק רישא שרי דהוי פסיק רישא דלא ניחא לי' ואמנם י"ל דמדרבנן אסור ודו"ק וראיתי בספר מגדול עוז דהערוך פירש כפירוש הרמב"ם והא לדידי' שרי אפילו הוי פ"ר וע"ל פרק י"ח הלכה ט"ז ואפשר לומר דהערוך פסק כר' נתן דגם בהמה חיה ועוף אמרינן חי נושא עצמו רק בתרנגולת איכא למיחש שמא הכביד עצמה כפירוש הערוך ולכך אסור לדדות אותה שמא יגביהם וישאם בר"ה דבתרנגולת לא אמרינן חי נושא את עצמו ודו"ק: (שייך לסעיף י"ז) (ז) הנה ברמב"ם פרק כ"ו הלכה ב' כתב שהרי שפין אותו ומתקנן אותו ונראה לפמ"ש הה"מ פרק כ"ה הלכה כ"א דנדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה לכך צריך מעשה גמור להוכיח שהיא לישיבה משא"כ חריות דאיכא דקיימי לישיבה כו' ומפני כך מחשבת ישיבה מוציאה מידי מחשבת דלעצים ע"ש ומה שכתבתי שם ולכך לבנים שנשתיירו מהבנין תו קיימי גם לישיבה ולכך מהני מה ששפין אותן אף דהוי מעשה כל דהו ודו"ק (ח) והנה ברמב"ם שם הלכה ג' כלי שנתרועע לא יתלוש ממנה חרס ע' פירש"י שפירש לא יספות יתקן להתיר בליטותיו ועוקצי' בשבת דעביד כלי וחייב משום מכה בפטיש עכ"ל והא דנקט לכסות או לסמוך י"ל לרבותא אע"ג דאינו מכוון לתקן הכלי מ"מ אסור דהוי פיר וע"ל פי"ב הלכה א' בלח"מ דכתב דבכלי חייב משום מכה בפטיש אע"ג דלא אכוון ע"ש והרמב"ם ז"ל סתם הדבר ובש"ע לא נזכר זה. (ט) עוד שם ברמב"ם הלכה ט' דלת שהיה לה לוח א' ע' בש"ס ועתוס' ד"ה דלת דכתבו דע"כ מיירי שיש לה ציר דאל"כ מאי אריא דלת אלמנה אפילו אינה אלמנה ג"כ אסור עכ"ל והיינו דבש"ס בברייתא תני הנגררת אבל הרמב"ם לא כתב הנגררת וי"ל שהיא גבותה ולא צריך ציר וז"ב וערש"י דפירש בלישנא אחרינא דהטעם משום איסור גרירה דחופר בארץ והקשה ע"ז דא"כ לרבא מה מועיל שהיה בה ציר ועוד דכר' יהודא מוקמית לה דאמר דבר שאינו מתכוון אסור ע"ש והנה רש"י הקשה הקושיא הראשונה לרבא משמע דלאביי לא קשה די"ל דכשיש לה ציר עתה אינה סופרת באתן והנה בקושיא שניה דלעולם כר"ש אתיא רק דה"ל פסיק רישא אלא דעל אביי קשה דקודם דשמעה ערבא ס"ל לעיל דף קל"ג דלר"ש שרי פ"ר וקשה עליו קושיא שניה ועל רבא קשה קושיא ראשונה וקושיא זו לא קשה עליו דהא רבא ס"ל פ"ר אסור לכ"ש וקצרתי מפני כניסת ש"ק (י) וע' ברמב"ם פרק כ"ה הלכה ב' ובמ"ש שם שכתב דכן מן הדין שהרי נחלקו אביי ורבא כו' לא ה"ל לרבא להזכיר מחמס לצל כלל כו' ע"ש י"ל הא דהזכיר רבא מחמה לצל היינו בשביל כלי שמלאכתו לאיסור דאפילו מחמה לצל אסור וגם משום דר' נחמיה אסר אפילו כלי שמלאכתו להיתר מחמה לצל וע"ש בסוגיא ובדברי בעל המאור ז"ל וראיתי בתוס' דף ל"ו ד"ה הא ר' נחמיה דכתבו הא דהזכיר רבה כלי שמלאכתו לאיסור כיון דמתני' לא איירי אלא בכלי שמלאכתו להיתר אלא ודאי משום דר' נחמיה הזכירו דבעי למימר ואתי ר' נחמיה למימר דאפילו כלי שמלאכתו להיתר כו' ומשום דמשוה ר' נחמיה מלאכתו להיתר למלאכתו לאיסור דלר' נחמי' תרויהו לצורך גופו שרי לצורך מקומו לא ולרבה תרויהו לצורך גופו ומקומו שרי ומחמה לצל אסור ולישנא דאפילו משמע כן ע"ש וא"כ א"ש נמי דנקט רבא מחמה לצל וע' בפני יהושע שכתב דרך נכון בפלוגתא דר' יהודא ור' שמעון דלר' שמעון מחמה לצל שרי דכיון דטלטול משום הוצאה הוא א"כ מחמה לצל ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה וע"ש שכתב דמחמה לצל אסור משום דהוי כעובדא דחול ע"ש ולפ"ז י"ל דאם כבר ישנו בידו מע"ש תו ל"ש דמחזי כעובדא דחול דדוקא אם נוטלו בשבת מקום שהוא נפסד למקום שנשמר מחזי כעובדא דחול אבל אם כבר ישנו בידו מע"ש לא שייך זה ועפ"ז יש לפרש הא ר' יהודא דלדידי' אסור משום הוצאה דהא ס"ל משאצ"ל אסור לכך אין חילוק בין ישנו בידו מע"ש או לא אבל לר"ש דרק משום דמחזי כעובדא דחול כאן שכבר הוא בידו מותר וע"ש באה"ע ודו"ק היטב

ושוב ראיתי בישועת יעקב שכתב סברא זו בסימן ש"ת אלא שלא ביאר בזה דברי הש"ס דאמר הא ר' יהודא הא רי שמעון ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק והנה התוס' הביאו ראיה דר' שמעון מודה במחמה לצל מתא דפריך בדף קכ"ד אלא מחמה לצל בהא לימא ר' אליעזר כו' ואמאי לימא כר' שמעון ס"ל כו' ואמנם הגאונים והרא"ש גרסי באמת כר' שמעון ס"ל דדבר שאינו מתכוון מותר אלא דגם מזה קשה דלמה לי' למימר דכר"ש ס"ל דדבר שאינו מתכוון מותר וא"כ ה"ל מלאכתו להיתר לימא כר' שמעון ס"ל דמוקצה מותר לטלטלו אף מחמה לצל וע"ש ברש"י ד"ה של תמרה דפירש דר' שמעון מודה בפסיק רישי' ולא ימות ע"ש ולפמ"ש א"ש כר' שמעון ס"ל דמלאכה שאין צריכה לגופי' מותר וא"כ אף מחמה לצל מותר דלא שייך לגזור משום הוצאת כמ"ש ודו"ק היטב וגם לגירסת הגאונים ליתא להוכחת התוס' דעדיפא מיני' משני דס"ל כר' שמעון דדבר שאינו מתכוון שרי ואינו כלי שמלאכתו לאיסור כלל גם מה שכתבו פוס' ראיה מדף קנ"ז ע' בדף קכ"ג דגרסי' ר' יוסי אומר וע' בהגהות מהרי"ף ודו"ק

שייך לאו"ח סי' ש"ב סעיף

ו'

(יא) הנה הרמב"ם פרק כ"א מה' שבם הלכה ב' כתב לא ירוק בקרקע ויסוף ברגליו שמא ישוה גומות ומותר לדרוס הרוק שע"ג קרקע והולך לפי תומו וכתב הה"מ פ' כל כתבי רוק דורסו לפי תומו ופירוש דורסו לפי תומו בפרק י"א עכ"ל הה"מ ועמ"ש שם והנה בתוס' שבת דף קמ"א ע"א בד"ה דילמא כתבו אע"ג דרבא ס"ל בביצה סוף פ"ב כר"ש דדבר שאין מתכוון מותר ע"מ הכא גזרינן שמא כשיהא עסוק לקנח רגליו ישכח שבת ויתכוון לאשווי גומות ע"ש וכמ"ש הה"מ ואמנם לחד לישנא שם בביצה לא אמר רבא רק רב נחמן לחודי' ואדרבה רבא השיב לו ולימא מר הלכה כר' יהודא וא"כ י"ל דרבא ס"ל הלכה כר' יהודא וא"כ אנן דקיי"ל כר' שמעון מותר לקנח. ע"ג קרקע דה"ל דבר שאינו מתכוין וכן פסק הרא"ש והטור כבר פדא דמותר וע' סימן ש"ב סעיף ו' בהגהת א"ז רמ"א ז"ל ובאמת רש"י ז"ל בדף ק"כ ע"א ד"ה כתב דדבר שאינו מתכוון לר' יהודא מדאורייתא שרי ומדרבנן אסור ע"ש ואני כתבתי בגליון הש"ס דצ"ע מהא דשבת קל"ג גבי בהרת דאמר לא נצרכה אלא לר' יהודא ע"ש ואמנם בבכורות כתבו תוס' לחלק דבשבת שרי מדאורייתא דמלאכת מחשבת אסרה תורה ובכל האיסורין עה"ת אסור ע"ש וא"ש עכ"פ אפשר להקל במלתא דרבנן ועיין בזה ואמנם הפוס' כתבו עוד שם כעין שמצינו בעירובין דף ק"ד נשים המשחקות באגוזים אסור דילמא אתי לאשוי גומות כלומר במתכון שמשכחות שבת בשביל השחוק ע"ש ולכאורה שם רב יהודא אמר רב אמר לה ורב הא ס"ל בהדיא בשבת דף מ"א כר' יהודא וכן בכתובות דף ו' ע"ש ומיהו התוס' שכתבו שם דאין למחות בנשים ותינוקות דמוטב שיהו שוגגין ולא יהיו מזידין וצ"ע והנה בפרק י"א כתב המ"ע דהרמב"ם ורש"י פליגי דלרש"י לא התירו אלא לפי שאינו מכוון וכר' שמעון ולהרמב"ם אפילו בכונה רק שעושה עצמו כאילו אינו מכוון ע"ש ואני תמה דהא פירש"י דאפילו לב' יהודא שרי דדבר שאינו מכוון מדרבנן אסור ובמזינקין לא גזרו והא דלא פירש כר"ש י"ל דזה הוי פסיק רישא דובא ימות בדרסו עליו ור"ש מודה עכצ"ל דבמזיקין לא גזרו וצ"ע: