בית א-ל א רו

פרק י"ב הלכה א' עמ"ש מארן הכ"מ דאם אמר לאיש להקיף לו פאת ראשו אין שליח לדבר עברה ואם אמר לאשה להקיף לו פאת ראשו תלוי בפלוגתא דרב סמא ורבינא אם השליח אינו בר חיובא אי יש שלד"ע ועש"ך סי' קפ"ב דכתב דכרב סמא קיי"ל דתלי' בזה אי השליח אי בעי עביד אי בעי לא עביד ולא כמ"ש זקני רמ"א ז"ל שם דתלוי אם השליח בר חיובא או לא וע' שו"ת מהר"מ החדשות סי' רי"א דכתב דהלכתא כרבינא דהוא בתרא ותלוי רק אם הוא בר חיובא כמ"ש זקני רמ"א והש"ך כתב שם דמ"ש המרדכי שם אינו מדברי מהר"מ ע"ש שכתב דרמ"א הבין שהם דברי מהר"מ וליתא ע"ש והנה בשו"ת מהר"מ הנ"ל מבואר בהדיא כן והש"ך לא ראה אותם גם בשו"ת נב"י כתב דרבינא אינו בתרא נגד רב סמא ובשו"ת מהר"מ הנ"ל כתב דרבינא הוא בתרא ע"ש דגרס רב סמא חמוה דרבינא ע"ש והש"ך כתב שם דהרי"ף פסק כרב סמא וראיה שהרי לא הביא הפלוגתא דרב סמא ורבינא וע"כ דפסק כרב סמא דתלי רק אי בעי עביד או לא ואין כ"מ רק לענין כפל בחצר דבע"כ מותיב בה וכיון דכפל אינו נוהג בזה"ז אין נ"מ בפלוגתא זו ולכך השמיטה ע"ש בש"ך ואני כתבתי בגליון הש"ך דז"א דהא נ"מ אם תפס הניזק דאין מפקינן מיני' כמ"ש הרמ"א בהג"ה סי' שמ"ח ס"ד בהג"ה וע"ש בסמ"ע ס"ק י"א ודו"ק ולפ"ז יפה כתב הראב"ד דנהי דאינו לוקה מ"מ עובר בלאו ומ"ש הכ"מ דאשלד"ע ז"א דנ"מ אם אמר לאשה דאז חייב דהאשה לאו בת חיובא ואף דאסור מדרבנן כמ"ש הראב"ד מדאמר לי' רב אדא לר"ה כו' כבר הוכיח המל"מ פ"ה מהלכות רוצח דבאיסור דרבנן יש שלד"ע מהאי דב"מ דאמרינן נ"ע אי אמר לאשה אקפי לי' קטן ע"ש שכתב דדוחק לומר דאתיא הסוגיא כרב הונא מאחר דלית הלכתא כוותי' ע"ש הן אמת דבמחילת כבודו הרמה והנשאה לא ראה מ"ש התוס' בנזיר דף נ"ז ב' דהאי סוגיא אתיא כרב הונא והוכיחו מזה דהלכתא כרב הונא ע"ש אמנם אעפ"כ יפה כתב דהתוס' ס"ל דלר"ה אשה מותרת להקיף איש בין גדול בין קטן והא דא"ל ר"א חובה תקברינהו כו' הוא לדידך דס"ל דאיש אסור להקיף קטן גם אשה אסורה דל"ל כל שישנו בהשחתה כו' אלא בניקף אבל אנן קיי"ל כר"ה ושפיר אתיא הסוגיא דב"מ כרב הונא אבל להרמב"ם והראב"ד דפסקו כרב אדא דאשה אסורה להקיף אפי' קטן מדרבנן שפיר כתב המל"מ דמוכח מסוגיא דב"מ דבאיסור דרבנן יש שלד"ע דדוחק לומר דאתיא כר"ה דלית הלכתא כוותי' וז"ב וגם מ"ש הכ"מ דהוא לאו שאין בו מעשה י"ל לפמ"ש החינוך דכל שאפשר לעבור ע"י מעשה אף דלא עבד מעשה לוקה וכאן דאפשר לעשות ע"י מעשה דהיינו בשסייע גם בלא סיוע לוקה אלא דרבינו כתב בפירוש דאינו לוקה אא"כ סייע ומ"מ שפיר כתב הראב"ד דעובר בלאו אף דלא עבר מעשה והוי לאו שא"ב מעשה ולא הבינותי מ"ש הכ"מ עליו ועמ"ש לקמן בהלכה ה' על דברי רבינו והכ"מ ע"ש. והנה התוס' נזיר העלו דלרב הונא גדול המקיף את הקטן חייב דלא מקיש מקיף לניקף אבל אשה מותרת להקיף הגדול וכ"ש קטן דכל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה ולרב אדא גדול המקיף הקטן פטור דמקיש מקיף לניקף ואשה אסורה להקיף את הגדול דלא דריש כל שישנו בהשחתה כו' אלא לענין ניקף כפשטי' דקרא ע"ש היטב והנה רבינו כתב כאן והמגלח את הקטן לוקה והיינו כרב הונא דהלכתא כוותי' מדנקט דאמר לאשה ולא דאמר לאיש ואשה אין בה איסור לגלח אחרים וזה ג"כ מוכח מסוגיא הנ"ל אבל איסור דרבנן איכא מדא"ל רב אדא חיבה כו' אבל לר"ה עצמו אפי' איסור דרבנן ליכא מסוגיא דב"מ. והנה י"ל דגם לרב הונא עכ"פ מדרבנן אסורה להקיף הקטן ולפ"ז אתיא סוגיא דב"מ שפיר כרב הונא ומוכח דבאיסור דרבנן יש שלד"ע ואמנם י"ל דלרב הונא אפי' מדרבנן שרי וסוגיא דב"מ כר"ה אזלא רק הרמב"ם פסק בזה כר"א דמדרבנן אסור ולפ"ז י"ל דאפי' בדרבנן אשלד"ע וזה נראה דעת הראב"ד וזה רצה לחדש ואזלא לה תמיהת הכ"מ דמה בא הראב"ד לחדש ומה צורך הי' לכתוב כן הלא רבינו לא הזכיר לוקה כו' ועוד הקשה מנ"ל להראב"ד דאיסור דרבנן הוא ולא דאורייתא ולפמ"ש א"ש ודו"ק ובמ"א הארכתי בזה ובדין אשלד"ע בדרבנן וע' מהרי"ט ח"א סי' קי"א והנה לפמ"ש הסמ"ע הטעם דיוכל לומר סבור אני שלא ישמע אלי י"ל דגם בדרבנן אמרינן אשלד"ע דגם על איסור דרבנן י"ל דלא ירצה לעבור אך כבר העיר בנודע ביהודא דבלא טעם זה גזה"כ הוא ולפ"ז י"ל כיון דמה"ת שרי יש שליחות וז"ב ובלא"ה לפ"ד התוס' דבשוגג יש שלד"ע א"כ משכחת לה שיעבור המתגלח בלאו וצ"ע ולפ"ז ממ"נ משכחת לה שליחות במתגלח דאם הוא גזה"כ י"ל דבדרבנן יש שלד"ע ואם הוא מסברא דדברי הרב וכו' א"כ בשוגג ליש זה דהא ל"ש שיאמר סברתי שלא ישמע לי דהא הוא שוגג ואמנם למ"ש הריטב"א דבשוגג ה"ל שליחות בטעות א"ש דברי הרב כ"מ ודו"ק

(חדר קמט) חדושים להלכות שבת (ושייך לסי' ש"ט

ס"ג

) (א) הנה הה"מ פכ"ה הט"ז מה' שבת כתב דהרמב"ם לא גרם האי קושיא ולנערינהו נעורי ורב חייא בר אשי אמר רב עשה אוקמתא אחריתא ע"ש ואתי שפיר לפי גרסתו הא דכתב הרמב"ם דמשום הפסד לא גזרו היינו דהא בלא"ה אינו מכוין לטלטל האבן ואף דהוי פ"ר מ"מ בדרבנן שרי פ"ר וכמ"ש המ"א בשם התה"ד ולכן התירו משום הפסד ואמנם רב דס"ל דבר שאינו מתכוון אסור כר' יהודא לכן משני שינויא אחרינא והרמב"ם לשיטתו פסק שפיר וא"ש טפי לפמ"ש התוס' ריש אלו מציאות דר' חייא בשם רב עצמו פריך האי וננעורינהו נעורי אבל לדידן דשא"מ מותר לא קשה כלל דלא הטריחוהו כולי האי והוי לא אפשר ולא מכוון כמ"ש התוס' בפסחים דהיכא דאיכא טרחא יתירא הוי לא אפשר ודו"ק

(ב) והנה הא דכתב האגודה והביאו א"ז רמ"א ז"ל דהיכא דהמוקצה כבר בידו מע"ש מותר לטלטלו נראה דהיינו טעמא דהא טעמא דמוקצה משום הוצאה כדאיתא בשבת דף כ"ד ע"ב וכמ"ש הראב"ד ז"ל בפרק כ"ד הלכה י"ב דמשום הוצאה נאסר מוקצה ע"ש וכיון דבהוצאה בעינן עקירה והנחה בשבת א"כ כאן דהיתה העקירה מערב שבת לא גזרו וז"ב. ולפ"ז י"ל דזה בשאר טלטול כגון האי משילין דמייתי הש"ס בדף קכ"ב דהאי טילטול הוא משום הוצאה נאסרה אבל כלי שמלאכתו לאיסור דכתב הרמב"ם בסוף פרק כ"ד דהטעם דאסרוה משום דאם יבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהם מעט ויבוא לידי מלאכה לא שייך היתר האגודה הנ"ל. ובזה מיושב קושית המגן אברהם בסימן רס"ו ס"ק י"ט אהא דכתב רמ"א בהג"ה מי ששכח כיסו עליו בשבת יכול לילך עמו להתיר חגורו וליפול שם להצניעו וכתב המ"א וצ"ע שבת דף ל"ה שהצריכו להמתין לקבל שבת עד שיצניע התוקע השופר ולפמ"ש א"ש דשם בכלי שמלאכתו לאיסור מיירי ולא שייך בו היתר של האגודה וכמ"ש ודו"ק

שוב ראיתי בישועת יעקב סימן ש"ח סק"ט דמחלק כשמטלטל דבר המוקצה כבר רשאי לטלטלו עוד יותר משא"כ כשיושב במקומו בעת שהגיע יום השבת אינו רשאי לילך ממקומו עם דבר המוקצה שבידו שהרי בעת שיושב לא חשיב טלטול וכשמתחיל לילך ממקומו הוי כהתחלת הטלטול דבר המוקצה ובזה יישב דברי הרמ"ך בכ"מ פ"ו ע"פ דעת רבינו ירוחם דבטלטול פחות פחות מד"א צריך לעמוד לכך חשיב התחלת טלטול ע"ש שדפח"ם מ"מ עפמ"ש יובן הדבר היטב שכיון שהוא יושב בשבת הוי שוב עקירה בשבת ושייך גזרה משום הוצאה ודו"ק היטב ושוב ראיתי דהאגודה הביא ראיה מסימן ש"ח וא"כ נסתרו כל דברי שכתבתי ואמנם הסברא נכונה ודו"ק

שייך לאו"ח סי' ש"ח סעיף

ב'

(ג) ע' מ"ש הרב המגיד פכ"ה הלכה כ"א מ"ה שבת ובכ"מ שם ובתשובה כתבתי דלתירוץ א' בתוס' דף קכ"ה ב' דיה ואזדו לטעמיהו גרסינן בבמה טומנין רב אשי והכא גרסינן רב אסי ולא ק"מ על הה"מ ואדרבא א"ש דהשמיט הרי"ף להא דנדבך דפסק כרב אשי דהוא בתראה ורבינו ס"ל כתירוץ שני בתוס' דהתם ראויין הן לישיבה טפי מאבנים וא"ש והנה הה"מ אסברה לן בסברא נכונה כראוי אליו וע"פ זה יבואר עה דאמר רב אסי צאו היינו כמ"ש הה"מ דסתם נדבך של אבנים כל זמן שלא שפשפום מן הטיט ליכא דקאי לישיבה מפני הטיט וצריכים מעשה המוכיח שהן לישיבה אבל אם שפשפום אע"ג דזה לא הוי מעשה המוכיח גמור כפירש"י דהוי מעשה כל דהו מ"מ מהני עכ"פ שהן לישיבה כמו לבנין ומהני שוב מחשבה כמו חריות ועפ"ז יפורש הסוגיא היטב ודו"ק

(ד) והנה רש"י ז"ל סותר פירושו דבפרק כירה פירש ביטול כלי מהיכנו אסור משום דנראה כבונה ובשבת דף קנ"ד פירש משום דסותר והתוס' עמדו בזה וע' פ"י ולע"ד נראה דהא המג"א כ' בשם הג"א דמותר ליתן כלי תחת כר של שעוה דאפשר לנער האיסור מתוך הכלי משא"כ שמן אינו רוצה לנערו משום ההפסד ע"ש וא"כ לא שייך לומר דסותר הכלי מתשמישו דהא באמת יכול להשתמש בו כשירצה לנער השמן ולא יחוש על מעט