בית א-ל א רד

הוי בעילת זכות ולכאורה י"ל דהא טעם דר' יהודא דהוי כאילו אמרה לו התקבלתי ואמנם בכתובה דאין מיחדין מטלטלין לכתובה שלא יאמר לה טלי כתובתך וצאי וצריך להיות כל נכסיו אחראין לכתובתה כמ"ש בס"פ האשה שנפלו ומכ"ש דלא מהני שתאמר לו התקבלתי וזה ברור לכאורה. והכה הלח"מ עמד על מה שכתב הרמב"ם תנאו בטל שכל הפוחת לבתולה מר' ולאלמנה ממנה ה"ז בעילת זנות דהא בש"ס אמרו אע"פ שתנאו בטל ואית לה מ"מ כיון דלא סמכה דעתה הוי בעילתו בעילת זנות וע"ש בלח"מ שכתב סברא נכונה ודפח"ח. ואמנם אציעה לפניך דברי הרשב"א וז"ל קשיא לי דמשמע דעיקרא דמילתא לומר אע"ג דתנאו בטל במעשה אפ"ה כו' ואם כן הכי הוי לי' למימר אע"ג דתנאו בטל כו' ונראה דאע"ג דהתנה עמה בתחלה ועל דעת כן נישאת לו מ"מ לא סמכה דעתה והוי בעילת זנות דאנן סהדי דעל זנות כבעלה לו והלכך תנאו בטל כדי שלא תהי' בעילתו בעילת זנות ע"כ דבריו הנעימים והן הן דברי הרמב"ם שכתב תנאו בטל שכל הפוחת כו' הרי בעילתו בעילת זנות והיינו דלכך תנאו בטל שאם יהי' תנאו קיים תהי' בעילתו בעילת זנות והוא ממש כדברי הש"ס והמעיין ימצא דלפי דברי הלח"מ ימתקו יותר דברי הרשב"א אלא דהלח"מ לא ביאר היטב וגם לא הביא דברי הרשב"א ז"ל ודו"ק

(ג) והנה כ' הה"מ ולפי שכל המורישין חוץ מן האשה יכולין ליתן נכסיהן במתנה לכל מי שירצו שלא ברצון היורש ואין יכולין להנחיל בתורת ירושה איש ככרי אפילו ברצון היורש כתב רבינו שהוא מפני שהירושה היא חוקת משפט כו' וכל זה הוא לשון מיותר וכתב הלח"מ דזה תירוץ אחר ורצונו לומר אף שתכחיש מה שכתבתי בדין האשה דלא יועיל מה שתוריש היא כיון דאין סילוקו של בעל מן הנכסים מועיל א"כ לא יועיל זה שתוריש כיון דאין סילוקו של בעל סילוק והוא של בעל כו' והנה סברתו נכונה מ"מ נלע"ד פשט דברי הה"מ דהוקשה לו כיון דירושת הבעל דרבנן א"כ איך כתב הרמב"ם שנאמר לחוקת משפט הא האי לחוקת משפט לא קאי על ירושת הבעל דהא מה"ת אינו יורש כלל אלא מדרבנן וגם לשון הרמב"ם וכל תנאי שבירושה בטל הוא מיותר דהא על ירושה קאי ולכן פירש הה"מ דהכי קאמר הרמב"ם דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכיון דכל תנאי שבירושה בטל היינו בירושה של תורה דכתיב לחוקת משפט לכן גם תנאי זה דבירושת הבעל בטל דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וזה לע"ד ברור כוונת הה"מ בדעת הרמב"ם והנה לפי סברת הלח"מ יש ליישב הא דכתב הרמב"ם הטעם דכתיב לחוקת משפט למה לא אמרו בש"ס כן אהא דאמר רב הלכתא כרשב"ג ולא מטעמי' דהכי קאמר הלכתא כרשב"ג דתנאי בירושה לא מהכי ובטל ולא מטעמי' דאמר כל המתנה עמ"ש בתורה תנאו בטול דהא בדבר שבממון תנאו קיים אלא משום שנאמר לחוקת משפט לכן גם תנאי בירושת הבעל בטל וכבר הקשה זה הלח"מ ולפמ"ש הר הלח"מ א"ש דהא כתב הלח"מ לפרש דברי הה"מ בהא דכתב ולפי שכל המורישין חוץ מן האשה כו' דכוונתו דיש להשיב על תירוץ הה"מ בדין האשה ואמר דכאן בדין האשה דכיון דסילוקו של בעל לא מהני ל"מ מה שתוריש האשה דהא אין לה שום רשות לתת כל מאומה מנכסיה דהא הכל הוא של בעל ולא דמי לכל המורישין שיש להם רשות לתת מנכסיהן במתנה לכל מי שירצו שלא ברצון היורש כו' ע"ש ולפ"ז בלא"ה א"ש דאין התנאי מועיל ולא היה צריך לקרא דלחוקת משפט וכמו שהטיב לראות רבינו הראב"ד בהשגתו ואמנם הש"ס שם במשנה דמיירי דכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן בחייך ובמותך דהבעל סילק עצמו מהכל ואם מכרה ונתנה קיים ואינו אוכל פירות בחייה כמ"ש הרא"ש א"כ שוב יש להאשה רשות לעשות בנכסיה כחפצה ולמכור וליתן לאחרים כאות נפשה ממילא אזדא לה סברת הלח"מ שכתב דיש להשיב על תירוץ הה"מ בדין האשה וקשה שפיר אמאי אין התנאי קיים וצ"ל משום דכתיב לחוקת משפט אבל הרמב"ם כאן דכתב התנה עם האשה אחר שנשאה שלא יירשנה משמע דלא התנה רק על ירושתה לבדה ועל זה השיב הראב"ד שפיר דמה צורך לחוקת משפט כיון דאין לה רשות ליתן מנכסיה לאיש אחר כמ"ש הלח"מ וז"ב. ובזה אזדא לה תמיהת הלח"מ על הראב"ד דמה תמה על הרמב"ם הא בפרק הכותב פליגי רשב"ג ורבנן דלרבנן אם התנה דו"ד אין לי בנכסייך בחייך ובמותך אם מתה אינה יורשה והא הוה מתנה על מה שכתוב בתורה כו' ע"ש ולפמ"ש א"ש דבמתניתין שפיר י"ל כמ"ש הה"מ מפני שהאשה שהיא מורישה אותו התנית עמו כן שלא יירשנה והיא תוריש אחר כו' אבל בדברי הרמב"ם א"א לומר כן ודו"ק בדברים אלה כי נכונים הם לע"ד בס"ד ואגב אודיעך עה שכתב הרמב"ם שם בהלכה יו"ד פוסקין לה ג' סעודות בכל יום והקשה הלח"מ דמשמע בש"ס דלרבנן דקיי"ל כותייהו צריך ליתן לה בכל שבוע סעודה אחת לארחי ופרחי או שתי סעודות למאן דס"ל אוכלת עמו בלילי שבת אוכלת ממש ואיך סתם הרמב"ם ולא הזכיר כלל מזה ונראה דהנה ההפלאה הקשה מאי פריך בש"ס אי הכי שיתסר הוי הא י"ל דר' יוחנן בסעודת שבת דאז צריך פחות מבסעודת חול אבל בחול לא הוי כי אם י"ד או ט"ו סעודות ותירץ דהש"ס פריך לר"מ אי ס"ל כר"י בן ברוקה ולר"מ אדרבה צריך פת יותר בשבת ע"ש ולפ"ז י"ל דהרמב"ם פסק כר' יהודא דהלכתא כותי' לגבי ר"ע ולא קשה קושית הש"ס שיתסרי הוי ולא צריך לשנויי דחד או תרי לארחי ופרחי ולכך לא הזכיר הרמב"ם כלל מזה ובאמת בהלכות עירובין פרק א' סתם הרמב"ם ולא ביאר באיזה משערין אי במזונו לשבת או במזונו לחול אך שם באמת לא היה צריך לבאר דהא פסק כר"י בן ברוקה דככר הלקוח בפונדיון מארבע סאין בסלע א"כ לענין עירוב אין כ"מ אם הוא סעודה לשבת או לחול וגם הכא סתם וכתב שתי סעודות לכל יום סעודה בינונית לכל אדם והיינו ודאי סעודה כר' יהודא וא"כ לא היה צריך לבאר יותר ודו"ק ואסיים במה שראיתי למארן הכ"מ ז"ל הלכה י"א דכתב אהא דתמה רבינו ירוחם על הרמב"ם דכתב דאם היה עני ביותר ואין לו אפילו ליתן לה לחם שהיא צריכה לו כופין אותו להוציא כו' ותמה רבינו ירוחם למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו במה לזונה דאם אין לו אין כופין כמו בע"ח שאין לו וכתב עליו הכ"מ דא"י למה תמה דמה ענין זל"ז דבע"ח אין תקנה לדבר משא"כ בנידון זה דיש תקנה שיוציאנה ומאחר שאחד מתנאי הנישואין הם המזונות אם אין לו במה לזונה יוציאנה עכ"ל הכ"מ ואני תמה אם יצא נקי מנכסיו ואין לו במה לזונה מהיכא תיתי יכפוהו להוציא הלא הוא התנה לזונה אם יהיה לו אבל לא להוציאה אם אין לו אונסא רחמנא פטר' ואפשר דהרמב"ם מיירי אם יש לו להשכיר עצמו ולהרויח ואינו רוצה וע' סי' ע' ס"ג בהג"ה בשם ר"ת ודו"ק

והנה הקשו על הרמב"ם מהא דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה משמע הא אין לו אין כופין דאל"כ לנקיט רבותא אפילו אין לו כופין להוציא וע' בחלקת מחוקק ס"ק יו"ד ואמנם למ"ש התוס' ר"פ המדיר דהא דאמר רב כופין היינו בשוטים וע"ש בתוס' דהתם תני בהדיא כופין אותו ויוציא ויתן כתובה ע"ש א"כ י"ל דאם אין לו אין כופין בשוטי' אלא במילי דאומדין לו מותר לקרותך עבריינא ושוב ראיתי לא"ז מהרש"א ז"ל דכתב אתא דכתבו התוס' אהאי דחוזרין אצל גדול לכנוס או לפטור דלכך כופין אותו דמונע ממנה כל עניני אישות וכתב מהרש"א הא דבאומר איני זן לא נתנו טעם למה כופין אותו משום דה"ל כמורד על אשתו כו' וא"כ אתי שפיר מה שכתבתי דבאין לו אינו כמורד על אשתו ואין כופין אותו בשוטי' אלא במילי ועפ"ז יש להשוות דעת הרמב"ם לדעת ר"ת ודו"ק: (חדר קמח) חדושים ברמב"ם ה' עכו"ם

הלכה אי כל שאין בו עכ"מ דרבינו פסק כת"ק דריה"ג והנה רש"י פירש דמיירי שנטעו גרעין אבל נטעו אילן אף לת"ק אסור והתוס' הקשו עליו ופירשו דנטעו אילן אבל נטעו גרעין אף ריה"ג מתיר ורבינו לא ביאר דעתו והנה רמי ב"ח בש"ס מוקי פלוגתייהו בציפוי פר דת"ק ס"ל דאסור וריה"ג מתיר וגם בזה סתם רבינו ולא ביאר ועיין חולין מ"א ובתוס' שם ודו"ק

הלכה ו' ע' תוס' חולין דף פ"ח ע"ב ד"ה ושחיקת דהוכיחו דכל ע"ז תחלתה בשרפה דאל"כ מאי אמרו לי' רבנן לר"י אף הוא נעשה זבל הא מתכת אינו מגדל צמחים אלא ודאי כשנשרף מגדל צמחים ע"ש ומזה תמה המל"מ על הטור בסי' קמ"ד דלא ביאר דצריך שריפה קודם שישחקנה ע"ש דהא הטור ס"ל האי סברא דתוס' דהא כתב בסי' כ"ח דמכסין בשחיק' כלי מתכות שנשחקו ע"ש והנה מלשון רבינו דכתב שוחק וזורה לרוח או שורף ומטיל לים משמע דזורה לים בלא שריפה

הלכה י"ח הנה לשינויא דרמי ב"ח כתבו התוס' דכולהו תנאי ס"ל דנטעו ולבסוף עבדו אסור אך הרמב"ם פסק כרב ששת דת"ק ס"ל נטעו ולבסוף עבדו מותר ועתוס' ד"ה ת"ק דכתבו דהא דציפוי אסור היינו אם אחר הציפוי נעבד דאל"כ לא גרע מתקרובתו ומלשון רבינו לקמן הלכה ז' לא משמע כן אלא דציפוי הרים וב"ח ואילנות אסורים אע"פ שאינן נעבדים דהא כתב דבר שאין בו תפיסת יד אדם שנעבד כגון הרים בהמה ואילן אע"פ שהנעבד עצמו מותר בהנאה ציפוי אסור בהנאה ע"ש ואמנם התוס' כ"כ לשיטתן דכתבו לעיל ד"ה אלו' על ההרים בשם רש"י ור"י דתקרובת הר מותר ולא כר"ת אבל רבינו אפשר דס"ב