בית א-ל א רג

הגדילו א"י להעיד מה שראו בקטנותן ע"ש והוא. מהא"ז ואין בידי ונראה שהוציא זה ממה דלא חשיב הא בין הני דאילו מעידין בגדלן מה שראו בקטנן ואמנם אם בעינן דוקא מסל"ת אין ראיה מזה דשם מיירי בתורת עדות ומתכוון להעיד ודו"ק היטב

(חדר קמו) בדין שני עדים המכחישים

זא"ז

(א) הנה הבית שמואל בסימן מ"ז ס"ק כ"ה כתב דלכך פסק המחבר דתינשא ובח"מ פסק דא' אומר דהלותו חבית יין וע"א חבית דבש הוי הכחשה בחקירות ועדותן בטלה דכאן סגי בע"א וממ"נ איכא ע"א לכך פסק דתנשא ע"ש ולפ"ז אם הוא במקום קטטה דע"א אינו נאמן כמ"ש בסעיף ע"ח גם כאן לא תינשא וה"ה במלחמה ואפילו א' אומר קברתיו למ"ד דמהני מ"מ יש ספק שמא זה שאומר קברתיו משקר והשני אומר בדדמי ואמנם י"ל דאיכא ס"ס שמא זה שאומר קברתיו הוא אומר אמת ואת"ל דהוא משקר שמא השני אינו אומר בדדמי דהא ע"א בקטטה הוא בעיא דלא אפשטא לדעת אילו הפוסקים וכתבתי בתשובה והארכתי בזה דיש להקל ואמנם זה תלוי אם ס"ס מהכי בעגונה ואין להאריך בזה ואם היא באה לפני ב"ד ואמרה ששמעה מע"א שבעלה מת והיא במקום קטטה לדעת הרמב"ם דאפילו אמרה קברתיו אינה נאמנת במלחמה דחיישינן דשכרתו א"כ ה"ה אם אמרה מפי העד שמא משקרה והעד לא אמר כה כלל שקברו רק היא מוספת על דבריו לפי שנתחזק בלבה שבודאי מת ואמנם לטעם המזרחי שאין דרך לקבור במלחמה ושקר אמרה א"כ בכה"ג דאמרה שהעד אמר לה שמת וקברו י"ל דנאמנת כמו אם בא העד לפנינו והעיד שקברו שהיה נאמן לדעת הרמב"ם ואפשר דגם בזה אמרינן דמשקרה דהא אין דרך לקבור במלחמה וצ"ע

ואמנם בלא"ה אם א' אומר מת וקברתיו וא' אומר נהרג כיון דאנן קיי"ל דכל היכא דאפשר ליישב דברי העדים שלא יסתרו זא"ז עושים א"כ כאן י"ל דהעד שאומר מת אומר אמת והשני ג"כ אינו משקר רק דאומר בדדמי שנדמה לו שנהרג ובאמת מת וא"כ היא ניתרת ע"פ העד שאומר מת ואמנם זה במלחמה אבל שלא במלחמה לא שייך זה וצ"ע ודו"ק. ואמנם הרב נודע ביהודא הניף ידו על הבית שמואל דהא שם בש"ע כתב דאפילו שבועה א"צ הנתבע ולסברת הבית שמואל ה"ל לישבע נגד העד ובזה דחה דברי הב"ש ולע"ד דברי הב"ש נכונים דשם אפילו אם לא יהיה העד השני המכחיש אותו לא היה הנתבע חייב אלא שבועה נגד העד ולא הוי ערותו רק כמו רגלים לדבר כמ"ש התוס' בב"מ דף ד' וע"י זה היה חייב שבועה א"כ עתה דהשני מכחישו עכ"פ איתרע הרגלים לדבר ולכך אינו חייב שבועה אבל כאן לולא העד השני היה הוא נאמן כשנים וא"כ עתה לא נגרע עדותו מחמת העד השני וגם החזקה אשה דייקא ומנסבא מסייע לה ודו"ק כי נכון הוא לע"ד ובלא"ה נלע"ד דהא כאן כל אחד אינו מעיד רק שהבעל אינו קיים ומה לי אם מת או נהרג וכמו שאמרו ר"א ור"ש הואיל ושניהם מודים שאינו קיים תינשא משא"כ בח"מ כל אחד מעיד על חיוב אחר זה חבית יין וזה על חבית דב ושפיר האחד מגרע עדותו של חבירו ולכך פטור אפילו משבועה ודו"ק

ולכאורה י"ל דהא העד שאומר מת יש לו מיגו דהי' אומר נהרג כמו העד השני ואף די"ל דבאו בבת אחת וא"כ בשעה שהעיד לא ידע מה יאמר העד מ"מ הא זה אי אפשר דיעידו ברגע אחת שניהם ועכ"פ העיד האחד תכ"ד של חבירו וא"כ זה יש לו מיגו דהיה מעיד כמו חבירו ול"ש לומר דבשני עדים לא אמרינן מיגו דדילמא לא יתכוונו לדבר אחד מ"מ כאן השני ששמע מה שהעיד הראשון יש לו מיגו דהיה אומר כמו הראשון והא דפסק המחבר בח"מ דע"א מעיד שחייב לו חבית יין וחבירו מעיד שחייב לו חבית דבש דפטור אפי' משבועה היינו דשם י"ל כמ"ש הרמב"ן והריטב"א דבעדים ל"ש מיגו דע"פ שנים. עדים אמר רחמנא ולא ע"פ מיגו רק שיהיו נאמנים על פיהם לבד וה"ה לע"א לענין שבועה דכ"מ ששנים מחייבין ממון אחד מחייבו שבועה משא"כ בעדות אשה דאפילו קרוב נאמן דרק אמיתת הדברים בעינין ורק גזלנים פסולים די"ל דמשקרים ודאי דנאמן במיגו וז"ב. ואמנם אם העידו זה שלא בפני זה אז לא שייך מיגו דהאחד לא ידע מה דהעיד חבירו שפיר י"ל דאסורה ובזה יש להשוות דברי הפוסקים דמר אמר חדא כו' ולא פליגי ודוק. והנה לפמ"ש התוס' דאף דבשני עדים לא אמרינן מיגו מ"מ מיגו דאב שתקי אמרי' ועפ"ז סתם הש"ך בס' פ"ב דאם אמרו אנוסין היינו בלא"ה הוי מיגו דאי בעי האחד היה שתק וממילא היה השטר בלא קיום ע"ש וא"כ הכי נמי יש לעד השני מיגו דאי בעי שתיק והיתה ניתרת ע"פ העד הראשון וז"ב לכאורה ואמנם בח"מ דפסקו הרמב"ם והמחבר דפטור בלא שבועה דשם לית לי' מינו דאם היה שותק היה הנתבע נשבע ונפטר והוא חשב לחייבו ממון ודו"ק. ובזה א"ש דהטור כתב זה בשם אביו הרא"ש והוא משנה ערוכה אחת אומרת מת ר"י ור"ש אומרים הואיל ושניהם מודים כו' והב"י תעה בזה על הטור ולפמ"ש א"ש דהא שם במשנה בצרות איירי כמ"ש הב"ש ובצרות לא שייך מיגו דאי בעי שתקה דהא היא רוצה להתיר עצמה ואם היתה שותקת לא היתה ניתרת ע"פ עדות צרתם וא"כ היתה מוכרחת להעיד וע"כ צריך לטעמא דהכחשת צרתה לא הוי הכחשה וא"כ אין ממשנה זו שום דמיון לנידון הרא"ש ולכך שפיר הביא הטור תשובת הראש ודו"ק היטב וע' תוס' ד"ה אשה דכתבו דאי אמרינן דאשה מכחשת את העדות ה"ל למיתני הכי דהוי רבותא טפי ע"ש ובחידושי עמדתי בדברי התוס' אילו והארכתי בזה ע"ש

(חדר קמז) בדין מזונות

האשה

(א) כתב הה"מ דנראה לו לפסוק כראב"י דמשנתו קב ונקי דלא כהרמב"ם והרשב"א והרבה פוסקים ע"ש הנה מצאתי בכנה"ג חלק יו"ד סימן רצ"ד דהרמב"ם פסק דלית הלכתא כראב"י אלא במשנה אבל לא בברייתא וגם לא נגד רבים החולקים עמו ע"ש וכאן הוא ברייתא גם החולקין הם שנים ת"ק ור' אליעזר ע"ש וא"כ הרמב"ם לשיטתו א"ש דלא פסק כראב"י אלא כהחולקים עמו ואמנם הה"מ סמך על הברייתא האחרת דתני תיקנו מזונות כו' והוא המכרעת וא"ש מה שלא פסק הה"מ גם במנה כראב"י כמו שהקשה הלח"מ ולפמ"ש דבזה ליכא ברייתא מכרעת כמותו וז"ב ומ"ש הלח"מ דהא בש"ס הגיהו הברייתא לע"ד א"ש דהא מהא דאמר ר"ה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה מוכח דמזונות דרבנן ולכך יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה וז"ב ליישב דעת הה"מ ודו"ק ומארן הכ"מ הקשה על הה"מ וכתב דלא דקדק דהא מסיים בברייתא אליבא דראב"י דמזונות ועונה הוא דאורייתא כמ"ש בתוס' אמנם כן כתבו התוס' שם ותמהו דא"כ ברייתא דתיקנו מזונות דלא כמאן דהא למדו מזונות ועונה מק"ו דכסות ע"ש הנה כזה מצאנו בפרק כיצד מברכין דף ל"ו דכתבו התוס' אהא דאמרינן שם קל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש דהאי ק"ו לאו גמור הוא כדמוכח בר"פ מי שמתו מוטל לפניו דברכה לפניה מדברי סופרים כו' והאי ק"ו הוא אסמכתא בעלמא וכן מצינו בכמה דוכתי ע"ש בתוס' וא"כ י"ל דגם האי ק"ו של הברייתא דמסיים בברייתא הוא רק אסמכתא ומזונות לראב"י מדרבנן ואתיא שפיר האי בברייתא דתיקנו מזונות כראב"י ואיש דברי הרב המגיד וז"ב ובאמת רבים חולקים על הרמב"ם בזה ופסקו דהלכה כראב"י אף בברייתא ואפילו נגד רבים כמו שהוכיח הרא"ש בפרק קמא דביצה ע"ש ואמנם הרמב"ם לשיטתו א"ש וע' במעדני מלך פרק א"ט ובכללי הש"ס וע' בר"ן פ"ק דביצה דרב ס"ל הלכה כראב"י אף בברייתא ובזה י"ל הא דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה והיינו אי אפשי בתקנת חכמים משום דרב לשיטתו דסבר כראב"י דמזונות דרבנן אבל אנן דקיי"ל כר' יוחנן דהלכה כרבנן דפליגי אראב"י והיינו בברייתא כמ"ש הר"ן שם בפ"ק דביצה גבי אפרוחים ושפיר פסק הרמב"ם דמזונות דאורייתא ואף דפסק יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת וא"ע כתבתי במ"א וצ"ע ודו"ק

והנה בהלכה ד' כתב הרמב"ם ועוד תיקנו חכמים שיהיו מעשי ידי האשה כנגד מזונותיה כו' אלא אם אמרה האשה איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה והקשה הר"ן דמשמע מהסוגיא דפרק אע"פ דריש לקיש דאמר יכול לכופה למעשה ידיה וא"י לומר א"כ וא"ע ס"ל דיקדשו ידיך לעושיהן מהכי אבל לרב הונא דס"ל דיכולה לומר א"נ וא"ע לא מהני באומר יקדשו ידיך לעושיהן וע' בכ"מ פרק יו"ד דעירוכין תירוץ על קושיא זו ובלח"מ הקשה עוד מהא דדף נ"ח דאמר מאי לאו בניזונת כו' משמע דלר"ה אפי' בניזונת לא קדיש כו' ע"ש היטב וע' ב"ש סימן סט ודו"ק ובחידושי לאהע"ז כתבתי וע' בריטב"א מה שפירש בהא דניזונת ע"ש. (ב) והנה כתב הרמב"ם בהלכה ח' התנה עטה לפחות מעיקר כתובה כו' תנאו בטל שכל הפוחת לבתולה מר' ולאלמנה מק' הרי בעילתו בעילת זכות עכ"ל הרמב"ם וע' לח"מ שכתב דט"ס נפל בדברי הה"מ וצ"ל דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה והקשה דע"ב לא אמר ר"י אלא בהתנה ע"פ אבל בשכתבה לו התקבלתי סני ואמאי כתב הרמב"ם דגם אם כתבה לו התקבלתי