בית א-ל א רא

לשעבודא קמא ע"ש ברא"ש והנה התוס' הקשו דהא הלכה כרב נחמן בדינא ור"נ ס"ל דאי אוסיף לה דיקלא לא ביטל שני את הראשון והבא הא אוסיף לה ותירצו דהכא כיון דליכא שטר כתובה באירוסין אלא בתנאי ב"ד הלכך נתבטל תנאי הראשון ע"י השטר אבל רב נחמן לעיל דאיכא שני שטרות אי אוסיף בשני לא ביטל את הראשון דהא שני השטרות בידו ע"ש והיינו דאזלי לטעמיהו דס"ל דיש כתובה אף דלא כתב לה והכא מיירי דלא כתב לה וכמו שכתבו אח"כ וז"ל וא"ת תפשוט מהכא דיש כתובה לאריסה אף דלא כתב לה ותירצו דרצה לפשוט ממשנה או ברייתא ולא ממימרא דאמוראי ע"ש אבל הרמב"ם לשיטתו דס"ל ארוסה אין לה כתובה מתנאי ב"ד כמו שכתב בהלכה י"א אם אירס אשה ולא כתב לה כתובה ומת כו' אין לה כלום כו' ע"ש וע"ב מיירי הכא דכתב לה כתובה באירוסין והדרא קושית התוס' לדוכתא דקשה הלכתא אהלכתא ותירוץ התוס' ליתא וע"כ הוצרך לפרש לענין גביה ממשעבדי ומזה הוציא הרמב"ם דינו ודו"ק ובזה א"ש קושית האחרונים למ"ד יש כתובה לארוסה בתנאי ב"ד אמאי אסור לבוא עליה בלא כתובה הא בלא"ה גובה כתובתה משעת אירוסין או אם כתב לה והטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ולפמ"ש דעכ"פ לא גבי ממשעבדי ולא סמכה דעתה שמא ימכור נכסיו ולא יהי' לה ממה לגבות ובזה א"ש עובדא דרבי אמי דמיירי דכתב לה באירוסין אלא דלא סמכה דעתה שמא ימכור נכסיו ואמנם לזה מהני התפסת מטלטלין ודו"ק ובמ"א ביארתי היטב ע"כ השמטה)

(חדר קמד) בדין ע"א

נוגע

(א) הנה הנודע ביהודא האריך להוכיח דנוגע כשר לעדות אשה ופלפל בחריפות ובקיאות ומה אני זבוב קצוץ כנפים כי אבוא אחר המלך אך תורה היא כו' והנה הגאון הביא ראיה מהירושלמי דאמר בן בעלה כבת בעלה והרי"ף והרמב"ם השמיטו בעיא זו ודעתם להקל והא בן בעלה הוא נוגע גמור דהא הוא יורש את אביו ואיך יוכל להעיד על מיתת אביו וע"כ דנוגע כשר לעדות אשה וע"ש שפלפל אם הוא משום נוגע דהא לענין ירושה אינו נאמן וכתב דלפמ"ש הש"ך בסימן ל"ד דאף דפלגינין דיבורי' מ"מ חיישינין דמשקר בשביל עצמו ע"ש ויש לחלק דשם מעיד בפירוש שהלוה לו ברבית והוא לטובת עצמו ואין להאריך ולע"ד נראה דאינה ראיה דהנה הרמב"ם פי"ב ה' ט"ז מהלכות גירושין כתב חמשה נשים אלו פסולות להעיד לה שמא איתכונו לאסרה עליו ועדיין הוא קיים וכ' מארן הכסף משנה דכוונת הרמב"ם לאפוקי אם מת בעלה זה ונישאת לאחר מעידין אילו הנשים על הבעל השני דמשום שנאה קדומה לא יעידו שקר וכבר הקשה עליו הבית שמואל מהא דירושלמי דאמר צרתה אפילו נשואה לאחר ומחלק הבית שמואל בין אם הצרה המעידה נשואה לאחר ובין אם הצרה שמעידין עליה נשואה לאחר ע"ש ולע"ד זה דוחק דמנין לו להרמב"ם לחלק בדברי הירושלמי ופשט דברי הירושלמי מורים דאין חילוק וכיון דמשום שנאה קדומה מעידה שקר אין חילוק בין אם הצרה המעידה נשואה לאחר ובין אם הצרה שמעידין עליה נשואה לאחר ואמנם כוונת הרמב"ם הוא ענין אחר והוא ע"פ מה שהקשו התוס' אהא דיבמתה אינה מעידה לה איך תעיד שקר שמת בעלה של זו הא ע"פ עדותה תתיבם לבעלה ותהי' צרתה והלא די לצרה בשעתה ותירצו דאינה חוששת לזה דהיא יודעת שבעלה של זו חי ויבוא אח"כ ותהא מקולקלת ע"ש וזה כוונת הרמב"ם שכתב ועדיין הוא קיים ויבוא אח"כ ויקלקלנה וז"ב אבל באמת אף דנישאת לאחר אין ה' נשים אילו מעידות לה משום השנאה קדומה שיש להן עליה ואדרבה ביבמתה יש יותר חשש שתעיד לה שקר דהא אין לה חשש שתהיה צרתה כן נלפע"ד ואף דאיני כדאי לחלוק על דברי אחד צעירי תלמידי מארן הכ"מ ז"ל מ"מ זה ג"כ דוחק שיתכוון הרמב"ם במלת ועדיין כו' לשלול ענין שלא נזכר כלל ולפי פירושי דבריו ברור מללו והמעיין יבחר ומעתת דברי הירושלמי הם כפשטן ואין חילוק בין היא נשואה לאחר או צרתה ודו"ק

ובזה אזדא לה ראיות הגאון נודע ביהודא מירושלמי הנ"ל דאמר בן בעלה כבת בעלה די"ל דמיירי דכבר הוא נישאת לאחר ובן בעלה הראשון מעיד על מיתת בעלה השני דבזה אינו נוגע כלל כי לא לו יהיה משפט ירושה מנכסי בעלה השני ואעפ"כ אינו מעיד שחשוד לשקר מפני שנאתו הקדומה לה ולעולם נוגע אינו מעיד בעדות אשה וזה ברור ובזה א"ש סמיכות דברי הירושלמי דאמר צרתה אפילו נשואה לאחר בן בעלה כבת בעלה ומה זו סמיכה זה לזה ולפמ"ש א"ש כיון דאמר צרתה אפילו נשואה לאחר אינה מעידה משום דאית לה שנאה קדומה א"כ שפיר אמר בן בעלה כבת בטלה והיינו כשהיא כבר נשואה לאחר ובן בעלה הראשון מעיד לה שמת בעלה השני דאז אינו נוגע כלל ולא קשה הא בלא"ה הוא פסול משום נגיעה ורק דפסול משום שנאה הקדומה אשר יש לו עליה כמו צרתה כשהיא נשואה לאחר ודו"ק היטב

(ב) והנה הכסף משנה כתב דלכך השמיט הרי"ף והרמב"ם הני בעיות דבת חמיה וחמותה הבאה לאחר מכן דהני חששות דרבנן נינהו וספקו להקל כדין ספק דרבנן ולכך לא הזכירוהו ע"ש ואמנם לפמ"ש מהרי"א דגם לחומרא אין הכי פסולים נאמנים להעיד דהיינו להעיד שבעלה חי א"כ יש בבעיות אילו להקל ולהחמיר דאם מעידה בת חמיה או חמותה הבאה לאחר מכאן שבעלה חי נאמנת נגד אשה אחת האומרת שמת וא"כ ה"ל להרי"ף והרמב"ם להביאה ואפשר דדינם כתרי ספקי דרבנן דסתרי אהדדי דתרויהו לחומרא וצ"ע. והנה כדברי מהרי"א מבואר בש"ס דאמר כל לא מת בעדות צרה לאו כלום הוא ע"ש והרב חלקת מביאו להלכה ע"ש ס"ק י' ואמנם לפ"ז נסתרה ראית הכ"ב מהירושלמי דשפיר בעי הירושלמי בן בעלה אי כבת בעלה דמי ונ"מ אם מעיד שבעלה חי ואשה או היא עצמה אומרת שעה דאז אינו נוגע כלל אז פסול מטעם אחר ובאמת די"ל דהוא נוגע בעדותו שלא תטול היא כתובתה אבל זה דוחק דמה לו אם תטול כתובתה או לא אחר אשר הוא ג"כ לא יטול כלום ואדרבה אם לא היה מעיד היה יורש את אביו וז"ב. (ג) והנה הרמב"ם כתב דאם היה קטטא בינו לבינה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ואפילו ע"א מעיד שמת אינו נאמן ולא תנשא שמא היא שכרה אותו ע"ש והכ"מ תמה מאין הוציא רבינו שמא שכרה אותו דלא נזכר בש"ס ע"ש גם הגאון הט"ז עמד בזה וע"ש שכתב טעם נכון וחריף ואמנם לע"ד כבר נמצא סברא זו דשמא שכרתו והוא בבעה"ת דהקשה אמאי לא נאמין ע"א לענין ממון הא איכא חזקה אין אדם חוטא ולא לו והיא חזקה ע"פ סברא ועדיפא מחזקת ממון דלוה ותירץ די"ל שמא שכרו המלוה ע"ש הרי דנמצא סברא זו דשמא שכרו בע"א ואמנם הא דנאמן ע"א לענין עדות אשה ולא חיישינין שמא שכרתו היינו דאיכא חזקה אשה דייקא ומנסבא דיריאה להנשא פן יבוא בעלה ותצא מזה ומזה ואיך נימא עוד דשכרה ע"א להעיד לה ותעשה שקר בנפשה וז"ב. ואמנם בקטטא שהוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מתחת בעלה כמ"ש הרמב"ם וכדאיתא בש"ס כיון דאית לה קטטא לא דייקא ומנסבא שפיר חיישינן לכתחלה דלא תנשא שמא שכרתו ואף דיש לחלק בין דלא דייקא ותסמוך על עדות העד ובין שתדע שבעלה חי ותשכור עד להעיד שמת ולכך אם נשאת לא תצא וז"ב. ויש ראיה להרמב"ם מהא דשבועוה ל"ב דאמר לדידה ולא אמר לב"ד והכל מודים בע"א דחייב ק"ש דלא אמר לדידה ולא לב"ד כו' ולמה לא נקט דהכל מודים דחייב ק"ש בקטטא ואמר לדידה ולא לב"ד דל"ש לומר דה"ל לילך היא עצמה לב"ד ולהעיד דהא לא מהימנא וע"כ דבזה גם ע"א לא מהימן ואין כאן חיוב ק"ש ודו"ק

(ד) והנה אם אמרה חנו לי כתובתי והתירוני להנשא דאין נאמנת ודאי אפי' באה אח"כ ואמרה התירוני להנשא לחוד אינה נאמנת וא"כ שפיר יש גוונא דהע"א חייב ק"ש אפי' אמר לדידה וצ"ע ונחזור לנידון שלנו והנה הנו"ב הביא עוד ראיה דנוגע כשר לעדות אשה מהא דאמרינין בסנהדרין אדם קרוב אצל עצמו ואינו קרוב אצל ממונו ולכך אם אמר פלוני בא על אשתי מתוך שנאמן על פלוני נאמן גם על אשתו אבל אמר פלוני רבע שורי אינו נאמן על שניהם וכתב הרא"ש בשם הראב"ד הטעם דלגבי עצמו ה"ל בע"ד ואינו בגדר עד לכך ל"ש לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל לגבי שורו ה"ל עד פסול ועדות שבטלה מקצתה כו' ודמי להא דפריך בש"ס רובע ונרבע יציל ומשני במקיימי דבר הכתוב מדבר ולא בעושי הדבר דבבעלי דינין לא אמרה תורה נמצא א' קא"פ עדותן בטלה דבע"ד אינו בגדר עד ע"ש ברא"ש וכתב הגאון נודע ביהודא דלפ"ז קשה מלוה ולוה יצילו דהא לגבי ממונו ה"ל עד פסול כמו לגבי שורו וכדפריך בש"ס רובע ונרבע יצילו ותירוץ הש"ס במקיימי דבר הכתוב מדבר ולא בעושי דבר לא שייך גבי ממונו והוכיח הגאון מזה דטעמא דנוגע פסול לא משום דהוי כקרוב וכמ"ש הע"ש דא"כ הי' כל העדות בטל כמו נמצא א' קא"פ אלא משום משקר וא"כ ל"ש עדות שבטלה מקצתה כו' דבשלמא נמצא קא"פ דאפילו אומר אמת פסול שפיר בטל כל העדות מגזה"כ כו' אבל כאן הטעם רק משום משקר אינו עד כלל כו' ולכן אפילו לעדות אשה פסול דחשדינן לי' דמשקר ואילו היה משום קרוב היה כשר דכל הקרובים כשרים לעדות אשה כו' ע"ש ובמח"כ אשתמיטתי' דברי הר"ן בסנהדרין דף יו"ד שהביא