בית א-ל א ר

בשתי נשים אומרות מת והתירוה על פיהן ואח"כ בא ע"א שלא תצא מהתירה הראשון עכ"ל הה"מ ע"ש היטב ונראה דטעמא דהרמב"ם דס"ל ע"א כשר מן התורה נאמן בעדות אשה אבל אשה וכל הפסולין נאמנים רק מדרבנן ומשום תקנת עגונות וכמו שביאר הגאון נ"ב דעת הרמב"ם ע"ש ולכך ס"ל דאשה גבי ע"א כשר לאו כלום היא אבל הרמב"ן והרשב"א ס"ל דע"א בעדות אשה מדרבנן מהימן ולא מן התורה וכמ"ש הריב"ש הביאו המל"מ בפרקין הלכה ט"ו ולכך ס"ל דאשה וע"א שוין דהא תרוייהו דרבנן ואם האשה באה ראשונה הולכין אחריה, אף דע"א כשר בא אח"כ ומכחישה וז"ב וראיה לזה מהא דאמר בירושלמי ריש פרק האשה שהלכה מה בינה לע"א ע"א חשוד לקלקלה והיא אינה חשודה לקלקל את עצמה ואפילו למשנה ראשונה דס"ל דאין ע"א נאמן להתירה היא עצמה נאמנת וע' במפרש בעל פני משה דכתב דבבבלי דף צ"ג דאמר להתירה ליבם לא תבעי לך דהא אפילו היא מהימנא משמע דהיכא דהיא מהימנא מכ"ש ע"א ואפשר דהכא ס"ל כלישנא קמא דהתם דע"א גרוע מינה ע"ש וע"ב דס"ל דע"א בעדות אשה רק מדרבנן מהימן ולכן ס"ל דאשה מכחשת את האיש וגם הרמב"ן והרשב"א דגם הן ס"ל דע"א בעדות אשה רק מדרבנן מהימן כמבואר בחידושי הרשב"א ר"פ האשה רבה לכך ס"ל דמכחשת את האיש ודו"ק

(ב) והנה ראיתי להגאון בעל נטע שעשועים שכתב הא דכתב הרמב"ן דעד מפי עד ובא הראשון והכחישו הראשון נאמן והביא ראיה מהא דפרק המדיר דאמרה חכם פ' טיהר לי הכתם ושיילי' ואשתכח שיקרא אלמא אף דהיא נאמנת מן התורה מקרא דוספרה לה לעצמה מ"מ החכם דאמרה מפיו נאמן יותר כו' היינו דהרמב"ן לשיטתו אזיל דס"ל דהאשה מכחשת האיש אבל לפי מה שפסק הרמב"ם דאין אשה מכחשת את האיש אין ראיה משם דאף דהיא נאמנת מן התורה מ"מ החכם דהוא עד כשר נאמן יותר עיי"ש ואמנם לפמ"ש ליתא לדבריו דהא כתבתי דטעמא דהרמב"ם משום דס"ל דע"א כשר בעדות אשה הוא נאמן מן התורה ואשה פסולה מה"ת ורק מדרבנן מהימנא ולכך אין האשה מכחשת את האיש אבל בנדה דהיא נאמנת מן התורה דגלי קרא וספרה לה לעצמה ודאי דנאמנת להכחיש את העד וע"כ הא דשם דהחכם נאמן יותר להכחישה הוא משום דהיא אומרת רק מפיו כמ"ש הרמב"ן ומינה לכל עד מפי עד דהראשון נאמן יותר ושפיר הביא הרמב"ן ראיה אף לפי דעת הרמב"ם וזה לע"ד ברור בס"ד ודו"ק

(ג) ובזה א"ש דאמר בירושלמי וכולן בעדים ונהי דלא ס"ל כסברת הרמב"ן דהראשון נאמן בעד מפי עד מ"מ קשה לדעת הרמב"ם דאין אשה מכחשת את האיש אמאי צריך עדים דהא החכם נאמן להכחישה ומכ"ש למה שכתב הה"מ דגם הרמב"ן ורשב"א מודים בהיא עצמה א"כ קשה דהא שם מעידה על עצמה ואמנם לפמ"ש אתי שפיר דשם כיון דנאמנת מן התורה מקרא דוספרה לה לעצמה שפיר יכולה להכחיש את החכם ולכך צריך עדים לדעת הירושלמי ואמנם הרמב"ן שפיר מייתי ראיה מש"ס דידן דמשני דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ושיילי' ואשתכח שיקרא ולא מצריך עדים וע"כ הטעם כיון דהיא אומרת מפיו הוא נאמן יותר להכחישה ומינה מייתי הרמב"ן שפיר ראיה לכל עד מפי עד דראשון נאמן יותר ודו"ק היטב

והנה בשו"ת אא"ז רמ"א ז"ל סימן ס"ז כתב להכריע בין השיטות דבאיסור דרבנן אין הראשון נאמן להכחיש את השני האומר ששמע ממנו ע"ש והגאון בית שמואל הקשה מהא דכתובות דאמרה פלוני חכם טיהר לי הכתם וכתם הוא איסור דרבנן ואעפ"כ נאמן החכם להכחישה וע"ש דחילק דאיסור חמאה של עכו"ם קיל טפי ע"ש ואמנם בש"ס שלנו הנוסחא טיהר לי הדם אלא דבאלפסי הנוסחא טיהר לי' הכתם ע"ש ובחידושי לנדה כתבתי דלדעת הני רבוותא שהביא הראב"ד בספר הנפש דכתם אינו אלא לטהרות לא לבעלה וכפי הנראה גם דעת הרי"ף הוא כן מדלא הביא כלל דיני כתמים בספרו א"כ ע"כ הנוסחא טיהר לי את הדם ואיך הביא הרי"ף הנוסחא את הכתם ואמנם לפמ"ש הרב המגיד בפרק כ"ד מ"ה אישות ה' י"א אהא דכתב רבינו או אחד מכל האיסורים וז"ל וביאר רבינו שכשאמרו מאכילתו שאינו מעושר כל שכן שאר דברים אסורים שהרי המעשר בזה"ז אינו אלא מדבריהם כו' על פי"ז י"ל דבש"ס מיירי לענין טומאה וטהרה והכשילתו שאכל תרומה טמאה מדרבנן וא"כ שפיר יש ראיה דלא כמ"ש אא"ז רמ"א ז"ל וצ"ל כמ"ש הב"ש דאיסור חמאה קיל טפי ובתשובה כתבתי וע' בשו"ת שואל ומשיב ויש לומר אף דנימא דלא כהרמב"ן והראשון אינו נאמן להכחיש את השני אכתי הוי ספק ואוקי חד לגבי חד ואסור מספק רק לענין כתובה להפסידה לא תפסיד מספק ולכך אמר בירושלמי וכולן בעד"ם ולפ"ז שפיר יש לחלק כמו שחילק א"ז רמ"א ז"ל בשו"ת שלו דבאיסור דרבנן מותר דספק דרבנן להקל ולפ"ז י"ל דאין ראיה ממעשר אף שהוא מדבריהן בזה"ז כמ"ש הרב המגיד מ"מ אתחזק איסורא דטבל ואין ראיה לכל איסורי דרבנן ודו"ק היטב בזה

(חדר קמג) בדין ע"א

במלחמה

(א) הנה אנן קיי"ל דע"א במלחמה אם אמר קברתיו נאמן אבל האשה עצמה אף דאמרה מת בעלי וקברתיו לדעת הרי"ף אינה נאמנת וכתב הבית שמואל בסימן טו"ב ס"ק קמ"ו הטעם או משום דאין דרך להמתין במלחמה לקבור המתים לכך חיישינין דמשקרת או מחמת שנתחזק בלבה שבעלה ודאי מת משקרת ואומרת קברתיו והנ"מ בין שני הטעמי' לענין מפולת או נשכו נחש דלטעם הראשון נאמנת ולטעם השני אינה נאמנת ע"ש היטב ויש להסתפק אם היא אומרת ששמעה מעד אחד שהגיד לה שמת בעלה במלחמת וקברו אם נאמנת דלכאו' לדעת הרי"ף דאם אמרה מת בעלי במלחמה וקברתיו אינה נאמנת והטעם דמתוך שנתחזק בלבה שודאי מת בעלה משקרת ואומרת קברתיו להחזיק דיבורה כמ"ש בשם הב"ש א"כ גם בכה"ג י"ל כן שמתוך שנתחזק בלבה שמת בעלה כמו ששמעה מפי העד היא מוספת על דיבורו ואומרת משמו שאמר קברתיו ובאמת העד לא אמר קברתיו אלא מת במלחמה לחודי' והיא מוספת לומר שאמר קברתיו כדי להחזיק דבורה ואמנם י"ל שהיא יראה לומר דבר שלא אמרו העד דשמא יבוא העד ויכחישה ויאמר שלא אמר כלל קברתיו והוא יהיה נאמן להכחישה לדעת הרמב"ן ובאמת י"ל דבכה"ג יודה הרמב"ן דהיא נאמנת נגד העד להכחישו דהא החשש דע"א במלחמה דצריך לומר קברתיו היא בעיא דלא אפשיטא ואם לא אמר קברתיו והיא נישאת לא תצא כמ"ש הרמב"ם והמחבר בסעיף מ"ט אפשר דרמי לאיסור דרבנן דכתב א"ז רמ"א ז"ל דאין הראשון יכול להכחיש את השני האומר משמו כמ"ש לעיל וצ"ע ואם נאמר כן יש לדחות מה שהביא הר"ן בתשובותיו ראיה דיכול אדם להשביע את העד אף שהוא עצמו אינו יודע ומסופק בדבר וראיה מהא דשבועות דף ל"ב דאמרינין שם הכל מודים בעד אחד במיתה שאינו חייב קרבן שבועה דאמר לדידה ולא אמר בב"ד והתם ודאי דהיא אינ' יודעת אם מת בעלה דאם היא יודעת למה לה העד ואעפ"כ היה חייב ק"ש לולא דהיתה יכולה להעיד בשמו ע"ש ולפמ"ש י"ל דבאמת אין אדם יכול להשביע את העד כשהוא אינו יודע והתם מיירי באמת שהיא עצמה יודעת שמת בעלה במלחמה אך דאינה נאמנת לומר מת בעלי במלחמה אפילו תאמר קברתיו לדעת הרי"ף אבל העד שפיר יהיה נאמן לומר מת וקברתיו ושפיר הוא חייב קרבן שבועה לולא דהיתה יכולה להגיד בשם העד שמת וקברו דנאמנת דהא הר"ן עצמו ס"ל כהרמב"ן דעד הראשון יכול להכחיש את השני שאומר בשמו וא"כ היא נאמנת דיריאה לשקר פן יבוא העד ויכחישה ויהי' נאמן להכחישה כמ"ש אך לפמ"ש דבכה"ג אין הראשון יכול להכחישה וכמ"ש לדעת א"ז רמ"א ז"ל א"כ שוב אינה יריאה פן יבוא ויכחישה וא"כ אינה נאמנת וע"כ דלא מיירי בכה"ג ושפיר הביא הר"ן ראיה משם דאין לומר דמיירי בכה"ג דא"כ גם היא אינה נאמנת וא"כ הפסידה וחייב ק"ש ודו"ק היטב

ואמנם י"ל דאכתי יהיה העד נאמן להכחיש' במיגו דהיה אומר לא ראיתי כלל שמת ואז היה נאמן להכחישה לכך גם עתה שאומר לא קברתיו נאמן וחכם א' השיב דא"כ גם אם אמרה מת בעלי במלחמה וקברתיו הי' לה להיות נאמנת במיגו דהיתה אומרת שמעתי מפי עד שאמר מת וקברתיו אך י"ל דיריאה פן יבוא העד ויכחישה וצריך לי עיון וע' ביש"ש והנה י"ל הטעם דהעד הראשון נאמן יותר דבו שייך לומר דהוי מילתא דעבידא לגלויי משא"כ בעד מפי עד דיכול להשתמט ולומר העד הראשון כיחש לי כמ"ש הנוב"י אך ז"א דהא העד הראשון מכחיש ואומר לא ראיתי וזה לא הוי מילתא דעבידא לגלויי כמובן ולכאורה בלא"ה יש לדחות ראית הר"ן די"ל דמיירי שהיה קטט' בינו לבינה ושפיר מיירי שהיא יודעת שמת בעלה אך לא היתה נאמנת להעיד וצ"ל דהר"ן ס"ל כהרמב"ם דבכה"ג גם אם העיד מסייעה לא מהימן די"ל דשכרתו וא"כ בלא"ה פטור מקרבן שבועה ודו"ק

(השמטה זו שייכה באמצע חדר

ק"מ

) (והנה התוס' חולקים על הרמב"ם וס"ל דכתובת אירוסין שפיר גובה ממשעבדי דהא דבעי בש"ס כתובות דף מ"ג ע"ב מגבי מאימת גביא היינו דחזר וכתב לה בשעת נשואין דמחלה