בית א-ל א קצח

דשמעתין בפ"ק דכל שהעיכוב מחמת אונס לא אכלה וזה מבואר עכ"ל הה"מ והיינו תירוצא דרב אשי לעולם דמעכבי אינהו וכל אונסא לא אכלה וקיי"ל כוותי' דהוא בתרא ואמנם י"ל כיון דאיכא תרי לישני מספק אין מוציאין מזונות מבעל וגם י"ל דאף לדעת הרמב"ם דמזונות דאורייתא מ"מ הא דבהגיע זמן ולא נשאו מעלה לה מזונות זה דרבנן כמ"ש רש"י לקמן דף ע' ע"ב ד"ה שהגיע וספק דרבנן להקל וראיתי בירושלמי בפרק אע"פ הלכת ב' הגיע זמן ולא נישאו הגיע זמן בג' וה' ופירש המפרש דזה לשון שאלה ר' חמא בשם ר"י כו' ולוי תרוייהן אמרין נעשה כמי שחבשותו סופרים אמר ר' יהושע בן לוי אם היתה עיכובא מחמתו ניזונת משלו ופירש המפרש היינו שחלה ע"ס דזה דלא כש"ס דילן דמסיק כל אונסא לא אכלה ע"ש ואמנם י"ל דר"י בן לוי פליג אהא דאמר נעשה כמי שחבשוהו סופרים וס"ל דאם הגיע זמן בחמישי כיון דליכא טעמא דשקדו רק משום טענת בתולים וא"כ הוא תקנתא דידי' היא נזונת משלו ואפשר דריב"ל לית לי' תקנה דשקדו ופליג אשמואל וליכא רק משום טענת בתולים והוא תקנתא דידי' לכך ניזונת משלו ולפ"ז לדידן דאית לן טעמא דשקדו כשהגיע זמן בג' וה' אינו מעלה לה מזונות וכמ"ש החלקת מחוקק וז"ב והנה הרשב"א בשיטה מקובצת הקשה דהכא בעי הש"ס פירסה נדה אי מצי אמרה לי' נסתחפה שדך ובמשנה דף י"ב ע"ב הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו משמע דפשוט הוא דמצי אמרה נסתחפה שדך ור' יהושע דפליג היינו דאינה נאמנת אלא היא בחזקת בעולה עד שלא תתארס אבל אילו היתה נאמנת מצי אמרה נסתחפה שדך ותירץ הרשב"א דכאן הספק אם נתחייב לה מזונות אבל שם הספק אם תפסיד הכתובה שנתחייב לה באירוסין ע"ש ועפ"ז יש ליישב קושית הש"ך על הר"ש מקינון ז"ל שכתב דטעם דס"ל לרבן גמליאל דנאמנת באומרת משארסתני נאנסתי במיגו דמוכת עץ אף דהוי מיגו להוצא היינו משום דהיא טוענת ברי והוא אומר שמא ובברי ושמא אמרינין מיגו להוציא והקשה הש"ך למה הוצרך לומר משום ברי ושמא הא בלא"ה בשטרא מעליא אמרינין מיגו להוציא ולפמ"ש הרשב"א אתי שפיר דהא כתבו הפוסקים דהא דבשטרא מעליא אמרינין מיגו להוציא היינו דשטר העומד לגבות כגבוי דמי והוי בעל השטר מוחזק ע"ש בכה"ג ואמנם היינו רק בשטר דיש בו אחריות נכסים דגובין בו ממשועבדים דאינו משמט דהוי כגבוי אבל אם אין גובין בו ממשעבדי לא הוי כגבוי כמ"ש הפוסקים וא"כ כיון דעצי האשה לומר משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו הוא מחמת דהוא רוצה להפקיעה מכתובת אירוסין שלה וכיון דכתובת אירוסין אינה גובה ממשעובדים כדעת הרמב"ם כאן בהלכה י"א א"ב אין שטר הכתובה כגבוי ולא הוי שטרא מעליא ולא אמרינין בי' מיגו להוציא ולכך שפיר הוצרך הר"ש מקינין לומר הטעם במשנה דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי במיגו דמוכת עץ אף דהוי מיגו להוציא משום דהיא טוענת ברי והוא אומר שמא וז"ב ודו"ק. (עיין סוף חדר קמג השמטה השייכה כאן לענ"ד

) והנה דעת הרמב"ם כאן דאם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין והקשה הר"ן על הרמב"ם דהא קיי"ל כרב דאמר ביבמות דף נ"ז יש חופה לפסולות ע"ש מה שתירץ והנה הבית שמואל הקשה כיון דהיחוד עם נדה אסור דיצרו תקפו כדאיתא בריש כתובות א"כ איך יתכן דיקנה הא הוי יחוד דאיסורא ותירץ דהס"ס בר"פ אע"פ דבעי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו מיירי שקידשה בביאה דשוב מותר להתיחד עמה דתו לא תקפו יצרו כדאיתא שם ע"ש והנה איסור יחוד עם עריות נלמד עקרא כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אמו מסית כו' כדאיתא במסכת קידושין דף פ' ולפ"ז אפשר לומר דדוקא דהן עריות וחייבי כריתות דומיא דבן עם אמו אבל חייבי לאוין שרי היחוד וכן ברמב"ם וש"ע לא נזכר רק עריות והרי דעת הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה הלכה ב' דעל בעילה בלא קידושין אינו לוקה חוץ מכה"ג באלמנה והוכחתי בחידושי דאפילו איסור ליכא ומצאתי אח"כ בשער המלך שכתב כן ואין להאריך כאן מ"מ יש לומר דדוקא חופת נדה דהיא חייבי כריתות והיחוד אסור מדאורייתא והוי יחוד דאיסורא לכך לא קני אבל ביבמות דמיירי בחייבי לאוין דהיחוד מותר מן התורה דזה לא נלמד מהקרא דכי יסיתך כמו שכתבתי שפיר קאמר רב יש חופה לפסולות ואף דאפילו יחוד דפנויה אסור מ"מ י"ל דזה מדרבנן וכן יחוד דחייבי לאוין ואדרבה א"ש טפי לפמ"ש הלחם משנה דהא דיש חופה לפסולות היינו לפסלה מתרומה אם היא בת כהן דכיון דמה"ת היחוד מותר א"כ נפסלה מתרומה ואף דחז"ל אסרו היחוד מ"מ לא יבוא מזה קולא שתהיה מותרת לאכול תרומה אבל לקנותה לא כיון דחז"ל אסרו היחוד כן חשבתי למשפט ליישב קושית הר"ן על הרמב"ם ז"ל אלא שיראתי לומר דבר נגד רבותינו הגאונים בעל הפרישה והבית שמואל שכתב בסימן ס"א דחייבי לאוין בכלל עריות וחפשתי למצוא לי חבר ומצאתי רב הגאון גבעת פנחס שהקשה על הפרישה והבית שמואל והאריך בקצת דברים שכתבתי ע"ש ואמרתי שישו בני מעי שכיוונתי לדבריו ז"ל ובזה אסיים ואומר שלו' כנפשך

(חדר קמא) בדיני

הבחנה

(א) הנה הרב בעל נודע ביהודא הקשה על הרמב"ן דתמה על מה דלא אמר הטעם דצריכה להמתין ג' חדשים משום דשמא היא מעוברת חברו ע"ש והקשה הרב נודע ביהודא דמאי קושיא דא"כ ברייתא דגר וגיורת דג"כ צריכה להמתין ג' חדשים ובזה לא שייך חשש מעוברת חברו דפא הוא בעלה ע"ש ואמנם בלא"ה קשה לי עה מותיב רבא מגר וגיורת דילמא טעמא משום דגזרינין בעלה אטו אחר. והנה מצאתי בספר אבני מילואים שהביא תשובת הרא"ש שהקשה כן וע"ש שתירץ דרבא מותיב שפיר לשמואל דשמואל ס"ל דגיורת אף לאחר א"צ להמתין אף בנישואין לדעת התוס' וא"כ ליכא למגזר אטו אחר דהא אף לאחר א"צ להמתין ע"ש. ולפ"ז שפיר הקשת הרמב"ן דלדידן דקיי"ל דגיורת צריכה להמתין שפיר הוי לי' למימר הטעם מחשש שמא היא מעוברת ודו"ק

(ב) והנה הרב נודע ביהודא הוכיח עזה דגרושה ליתא בכלל מעוברת חבירו דהא הטעם דמעוברת חבירו משום דסתם מעוברת למניקה קיימא ובגרושה ל"ש זה דהא אינה חייבת להניק ולכך לא מצי למימר הטעם דשמא היא מעוברת דא"כ אמאי גרושה צריכה להמתין ולא קשה קושית הרמב"ן ע"ש. ואמנם לע"ד עדיין קשה קושית הרמב"ן בס"ד דש"ס דלא אסיק אדעתא טעמא דמעוברת למניקה קיימא אלא משום דחסא או שמא תעשה סנדל דהן באמת חששות רחוקות כדברי הש"ס דאי הכי בידי נמי ואמאי לא משני משום שמא היא מעוברת וזה ברור. ובזה יש להבין מה שתירץ הרמב"ן דכולי האי לא גזרו בספק מעוברת דחששה רחוקה היא ע"ש ולא הבינותי הא החששה היא דמיעכר חלבה ואיכא סכנת הולד וסכנת נפשות ולמה לא יגזרו בשבילה אבל לפמ"ש דכל קושית הרמב"ן היא לפי הס"ד דש"ס דגזרת חז"ל היא משום דחסא או משום סנדל שהן חששות רחוקות כדדחי לה באמת הש"ס דאי הכי דידי' נמי א"ש דמשום חששות רחוקות כאלה לא גזרו בספק ולכך במסקנא דהטעם דכל מעוברת למניקה קיימא בלא"ה לא קשה קושית הרמב"ן כמ"ש הנודע ביהודא לפי שיטת הר"ש דא"כ גרושה אמאי צריכה להמתין דהיא אינה חייבת להניק וזה ברור והנה כתבתי לך מה שעלה ברעיוני מדי ראותי מכתבך ופלפולך הנעים. (ג) והנה בירושלמי סוף פרק ארבעה אחין אמר ר' בא בשם ר' ירמי' אנוסה אין צריכה להמתין שלשה חדשים והא תנן מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן אם לא היו ראויות לילד מתירין אותו מיד שנייא היא הכא מפני תיקון הולד ע"ש ואמנם הרי"ף יישב קושית הירושלמי דשם לא שייך אשה מזנה מתהפכת דהא סבורות היו שהוא בעלה דהא הוחלפו קתני ע"ש ואמנם הירושלמי לא הוי ניחא לי' בזה משום דקשיא לי' כמו שהקשו בש"ס דידן לגזור קטנה אטו גדולה ושינויא דהש"ס דידן דהוחלפו לא שכיח לא ס"ל להירושלמי לכך מתרץ דלכך לא גזרינין קטנה אטו גדולה משום דגם גדולה במתניתין לא הוי לה להמתין ג"ח דאשה מזנה מתהפכת ומזנה רק דבגדולה מצריכין להמתין גזרה אטו נישואין ולכך לא גזרינין תו קטנה אטו גדולה וגדולה מזנה אטו נישואין דזה הוי גזרה לגזרה והש"ס דידן דפריך לגזור קטנה אטו גדולה היינו לשמואל דאמר קטנה בת ישראל צריכה להמתין ומוקי לה הש"ס בזנות ע"ש וכיון דשמואל גזר קטנה אטו גדולה בזנות וגדולה בזנות אטו נישואין פריך שפיר ולגזור קטנה אטו גדולה אבל הירושלמי דס"ל דזנות קטנה אטו גדולה וזנות גדולה אטו נישואין לא גזרינין ואתי לי' שפיר מתניתין וזה ברור ומעתה הוכיח הירושלמי שפיר דגם במתניתין שייך סברת אשה מזנה מתהפכת ומזנה ולא כמו שכתב הרי"ף ולכך לא תירץ כמ"ש הרי"ף ותירץ שנייא הכא מפני תיקון הולד וז"ב ובזה מדוקדק מה שהביא הירושלמי בקושיתו על ר' בא גם האי סיפא ואם היו קטנות כו' דזה ללא צורך לקושיתו אבל לפמ"ש א"ש דמזה הוכיח דלא כמו שתירץ הרי"ף והקשה שפיר ולע"ד הוא ברור מאוד בס"ד והנה התוס' הקשו למה לא אזלינין בתר רובא דרוב נשים לתשעה