בית א-ל א קצז

(חדר קלט) בדין

חופה

(א) הנה בש"ע סימן נ"ה סעיף א' כתב המחבר דאפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבוא עליה ביאה שניה עד שיביאנה לביתו וייחדנה ויפרישנה לו ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נשואין בכל מקום ע"ש והוא מלשון הרמב"ם פרק עשירי מהלכות אישות הלכה א' ע"ש וכתב החלקת מחוקק ס"ק ב' אהא דכתב המחבר דאפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבוא עליה ביאה שניה בבית אביה דקיי"ל ביאה אירוסין עושה ע"ש ובאמת הרב המגיד כתב ומשמע דאפי' את"ל ביאה נישואין עושה אסור לבוא עליה דהא מחסרא מסירה לחופה ועוד דאע"ג דהבעיא לא אפשי' בהדיא משמע דאביי ורבא סבירא להו דאירוסין עושה וכפשט המשניות וכן דעת רבינו ע"כ לשון הה"מ ובספר בני אהובה כתב דכונת הה"מ דיש לומר כיון דהבעיא לא אפשטא הוי ספקא דרבנן ולקולא ע"ש ולע"ד ליתא דהא הסכימו דבעיא דלא אפשטא לא אמרינן ספק דרבנן לקולא כמ"ש במנחת יעקב בדיני ס"ס ועוד דהא הבעיא הוא לענין ליטמא לה וליורשה ולהפר נדריה כדאיתא בש"ס נ"מ ליטמא ולהפר נדריה וזה הספק דאורייתא הוא ולחומרא וא"כ גם לענין דרבנן מחמירין כמ"ש המג"א בשם הרדב"ז וז"ב ובתוס' רי"ד הקשת אמאי לא אמר דכ"מ לענין כתובה ותירץ דהש"ס קים לי' דארוסה יש לה כתובה ואמנם י"ל דהש"ס בעי ונקט כ"מ לענין דאורייתא ולפ"ז גם מה שהביא הה"מ ראיה מדלא אמרו אם מותר לבוא עליה אינה ראיה דהש"ס נקט הבעיא לענין דאורייתא וז"ב ולכאורה י"ל לפמ"ש הה"מ דלענין לבוא עליה לא בעי כלל דאף את"ל דביאה נשואין עושה אסור לבוא עליה לא קשה קושית התוס' רי"ד אמאי לא בעי לענין כתובה אפילו אי נימא דכתובה דאורייתא וכדעת התוס' מ"מ כיון דאסור לבוא עליה דאכתי מחסרא מסירה לחופה כמ"ש הה"מ ממילא אין לה כתובה כמו חופת כדה דאין לה כתובה דהוא בעיא בר"פ אע"פ ופסק הרמב"ם בהלכה ב' דאין לה כתובה וה"ה לכל דבר דעת הרמב"ם והחולקים לא נחלקו אלא לענין ליורשה וליטמא לה אבל לענין כתובה מודי ע"ש בהה"מ ואמנם קשה מאי בעי לענין ליורשה וליטמא לה הא לדעת רבינו כיון דאסור לבוא עליה אינו יורשה ואינו מטמא לה וצריך לחלק דנדה היא איסור של תורה וכאן אסור רק מדרבנן וא"כ מה"ת שפיר יורשה ומטמא לה משא"כ כתובה דהוא דרבנן לכך לא בעי לענין כתובת ולהחולקים על הרמב"ם א"ש טפי דבעי רק לענין כתובה ועכ"פ מ"ש החלקת מחוקק דקיי"ל ביאה אירוסין עושה לפמ"ש הה"מ אינו מדוקדק דאפילו נימא ביאה נשואין עושה מ"מ אסור לבוא עליה ואמנם הכ"מ דחה ראייתו ע"ש ודו"ק

והנה הר"ן הקשה על רבי אמי דהתיר לבעול לכתחלה בשבת ואמרו לו רבנן והא לא כתיבא כתובתא אמר להו אתפסוה מטלטלין והקשה הר"ן הא הוי כמכר ותירץ דמשום מצוה התירו והא דאמר בירושלמי הלין דכנסין ארמלין צריכין לכנסה מבעוד יום היינו דשאני נשואין דאוושא מילתא ע"ש ולע"ד נראה לפי מה שכתבו התוס' ד"ה בעילת מצוה דהא דקרי לבעילה ראשונה בעילת מצוה דאין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי ע"ש וזה דוקא בבתולה אבל באלמנה לא וא"כ א"ש הירושלמי הלין דכנסין ארמלין צריכין לכנסה מבעוד יום דבזה לא התירו משום בעילת מצוה וז"ב ובזה אתי שפיר דנקט הירושלמי הלין דכנסין ארמלין ולא נקט סתם אשה ומזה הוציאו הפוסקים דאלמנה אין לה חופה ולכך צריכין לכנסה מבע"י אבל בתולה נקנית בחופה ונעשית נשואה ובמהרי"ט תמה אנה מצאנו הבדל בין בתולה לאלמנה בזה וגם אני תמהתי על זה בתשובה דא"כ איך יליף רב הונא דחופה קונה מקל וחומר מכסף הא איכא למפרך עה לכסף שכן קונה באלמנה תאמר בחופה שאינה קונה באלמנה ולא שייך לומר ביאה תוכיח דהא בם ביאה קונה באלמנה וגם הרמב"ם לא הזכיר בשום מקום האי דינא דחופה לא קני באלמנה וכן לע"ד מוכח ממה שכתב בהלכה ז' וצריך לכתוב כתובתה קודם כניסה לחופה ואח"כ יהי' מותר באשתו וכמה הוא כותב לה אם היתה בתולה כו' ואם בעולה היא אין כותבין לה פחות ממא' דינרים משמע דגם באלמנה מהני חופה ואמנם לפמ"ש אתי שפיר דהירושלמי נקט ארמלין דבזה לא התירו משום בעילת מצוה כמ"ש ובאמת הפוסקים העתיקו זה הדין גם בבתולה ובתשובה כתבתי די"ל הא דנקט הירושלמי ארמלין משום דהא הר"ן הקשה איך שרי רב אמי לבעול בתחלה בשבת הא אין ב"ד דנין בשבת ותירץ דלא חשו אלא ליום הנישואין משום שדרכן היה לבעול לאלתר בלילה אבל מי שכנס מזמן מרובה לא הטריחו חז"ל לבעול ביום שהוא סמוך לבית דין כו' וכונתו דזה לא שכיח שלא יבעול בליל הנישואין לכן לא גזר בזה והיינו בעובדא דרבי אמי דהיו הנישואין מקודם לזה רק שלא בעלה עד ליל שבת בזה התיר רבי אמי ואף דבשבת למחר לא ישבו הב"ד דאין דנין בשבת מ"מ כיון דלא שכיח שתתעכב בעילת מצוה מליל הנישואין לא גזרו אבל אם כנס בליל שבת בודאי צריך לכנסה בע"ש דבליל שבת אסור לבעול דאין דנין בשבת ולכך נקט הירושלמי הלין דכנסין ארמלין בשבתא צריך לכנסה מבע"י דבבתולה בלא"ה אסור לכנסה בליל שבת וזה ברור

והנה מה שהקשיתי מהא דיליף רד הונא מק"ו מכסף יש ליישב די"ל דרב הונא לא ס"ל האי דינא דירושלמי דאלמנה אין לה חופה ובירושלמי באמת לא נזכר הא דרב הונא ואזיל לטעמי' ואנן י"ל דס"ל כרב הונא ולא כהירושלמי וז"ב ומצאתי אח"כ בספר חקר הלכה להגאון בעל אור חדש שפלפל בזה וגם ראיתי שהרגיש בזה א"ז הגאון בעל מגני שלמה ז"ל בתשובותיו ואין להאריך עוד

(חדר קמ) בדין הגיע ומן ולא

נשאו

(א) בש"ע סימן נ"ו סעיף ג' כתב הגיע הזמן באחד בשבת שאינו יכול לכנוס אינו חייב במזונותיה ע"ש והנה הרב המגיד כתב ודע שאם הוא בתולה ואין בתי דינין יושבין בכל יום אלא בשני ובחמשי אינו חייב במזונותיה עד יום רביעי שאחר הגעת הזמן כו' והנה אא"ז מהרש"א ז"ל כתב דהא דצריך לטעמא דשקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהיה שמח עמה שלשה ימים הא ביום ב' וביום ג' בלא"ה איכא משום טענת בתולים ואינה יכולה להנשא מ"מ נפקא מינה לענין מזונות אם הגיע הזמן ולא נישאו דאם העיכוב הוא משום טענת בתולים שהוא תקנתא דידי' חייב במזונותיה אבל אם העיכוב משום שקדו שהוא תקנתא דידה אינו צריך להעלות לה מזונות ע"ש ואמנם צריך לומר לפ"ז דביום ב' אף דאיכא משום טענת בתולים שהוא תקנתא דידי' מ"מ כיון דאיכא נמי משום שקדו והוא תקנתא דידה פטור ממזונות ואמנם לפמ"ש החלקת מחוקק ס"ק ה' דהיא יכולה למחול הטורח בסעודה א"כ יכולה לומר דמוחלת הטורח בסעודה ואז מגיע לה מזונות ובזה י"ל הא דהשמיט הרמב"ם הא דכתב הרב המגיד דבמקום שאין ב"ד יושבים אלא ביום ב' וה' אינו חייב במזונותיה עד יום ד' שאחר הגעת הזמן והא כתב בהלכה ט"ו שבמקום שאין ב"ד יושבים אלא ביום ב' וה' בתולה נשאת ביום ד' וה"ל לכתוב גם דין זה דהה"ע ולפמ"ש י"ל דלא פסיקא לי' מילתא דהא אם הגיע זמן בשני יכולה לומר דהיא מוחלת טורח הסעודה ומגיע לה מזונות לכן כתב הרמב"ם אם הגיע הזמן ביום ע"ש או ביום א' בשבת אין מגיע לה מזונות דהא בזה הטעם משום חשש חילול שבת ובזה ודאי אינה יכולה למחול ולכך אינו חייב במזונותיה וזה ברור וראיתי בחידושי הרשב"א שכתב אהא דבעי בש"ס חלה הוא מאי התם טעמא משום דאנוס הכא נמי אנוס או דילמא התם אנוס בתקנתא דתקינו לי' רבנן וכתב הרשב"א היינו תועלתה עכ"ל והיינו כמ"ש א"ז וגם בחי' ריטב"א מבואר כמ"ש מהרש"א ז"ל והגאון פ"י דחה דברי מהרש"א בשתי ידים אבל הוא חוזר ונראה מדברי הרשב"א ז"ל ודו"ק ואף דבחלה הוא קיי"ל דאינו מעלה לה מזונות מ"מ בהגיע זמן בשני דהוא רק לתועלתו משום טענת בתולים י"ל שפיר כמהרש"א ז"ל וראיתי בשיטה מקובצת שפיר' הא דאמר התם אניס בתקנתא דתקינו לי' רבנן היינו דהא הגיע זמן קתני והכא לא הגיע הזמן כלל דהא תקינו רבנן דלא תינשא בהן ע"ש והוא נכון ואמנם לפמ"ש החלקת מחוקק דיכולה למחול על הטורח יש לפקפק בזה והנה מסברא נראה דיכולה למחול על הטורח ככל האומר א"א בתקנת חכמים שתיקנו לטובתי שומעין לו אך לפמ"ש בהגהת מרדכי דב"ק דלהוציא לא אמרינין דיכול לומר א"א בתק"ח ע"ש א"כ י"ל דאינה יכולה להוציא עמנו מזונות ע"י שתאמר א"א בתק"ח וכתבתי במקום אחר ודו"ק. והנה ראיתי בישועת יעקב שהקש' אהא דתני ותנשא באחד בשבת שקדו חז"ל על תקנת ב"י כו' והקשה למה לי האי טעמא בלא"ה איכא חשש שמא ישחוט בן עוף ולפמ"ש בשם איז מהרש"א אתי שפיר דאם היה רק משום שמא ישחוט בן עוף אז היה חייב להעלות לה מזונות דהא לא הוי תקנתא דידה אבל כיון דהטעם אף משום שקדו אין צריך להעלות לה מזונות כמו ביום ב' אף דאיכא משום טענת בתולים שהיא תקנתא דידי' מ"מ כיון דאיכא משום שקדו פטור מלזונה ודו"ק

והנה הרב המגיד כתב על מה שכתב הרמב"ם בפרק עשירי מ"ה אישות הלכה י"ט וכן אם חלה הוא או היא או שפרסה נדה כשהגיע הזמן אינו מעלה לה מזונות וז"ל מסקנא