בית א-ל א קצו

לר"ה לפסוק כרבנן ולא כראב"י דנגד סתם משנה אין הלכה כראב"י כמ"ש זקני הגאון מגיני שלמה ז"ל וע"כ הוכיח דהני טעמים אמתים הם וא"ש דפסק ר"ה כראב"י ודו"ק

והנה רבינו פסק כרבה ולא כרבא אף דהוא בתרא ע' בכ"מ דכתב דהוי ספק כיון דרבה רבי' דרבא הוי ופסק לחומרא ולפ"ז לא לקי עלי' ול"מ כן לשון רבינו והלח"מ כתב משום דרבינא ור"פ הקשו לרבא ע"ש וע' ברא"ש פ' המדיר דהגאונים נסתפקו בזה אם הלכה כאביי ורבא נגד רבותיהם ובב"ק פ"ב סי' ה' וספ"ק דב"מ פסק כאביי ורבא נגד רבותיהם ע"ש וע' תוס' ד"ה אמר רבא דנראה דמדרבנן אסור לרבה דאין נראה כעקירת הנדר והוי ספק דרבנן אך נדרים הוי דשל"מ ואמנם במודר ל"ש זה כמ"ש וכן מצאתי בלח"מ פ"ה ט"ז ע"ש

והנה קל שהקשיתי מה פשיט הש"ס מהני משניות דילמא מיירי במעמיד מצאתי בנדרי זירוזין. והנה הא דמספקא להש"ס אי פליגי על ראב"י והא משנת ראב"י קב ונקי ומה נ"מ אי פליגי או לא כתב הרא"ש דאולי מסתבר טעמיהו דרבנן ונראה לבאר דאם נימא דבמעמיד מודה ראב"י עכצ"ל דזה אינו ודאי דהוא נדרי זירוזין דאם הוא נדרי זירוזין מה בכך שמעמיד דבריו ואמר לנדר גמור נתכוון הא לשונו מוכח דרק לזרז נתכוון וה"ל דברים שבלב ואינן דברים כמ"ש הר"ן בקידושין דאם אמרה בלבה הי' כו' הוי דברים שבלב ע"ש וע"כ דהוי ספק אם לזרז נתכוון ולכך במעמיד נאמן ולכך מתיר ראב"י דס"ל ספק נדרים להקל כמו דס"ד דש"ס נדרים י"ט אליבא דר"א ע"ש (ולפי פירש"י דהתם דלכך ספק נזירות להקל דאין מצוה לידור בנזיר ע"ש א"כ ה"ה בנדר דהא הנודר כבונה במה) ולפ"ז לית הלכתא כר"א דהא קיי"ל ספק נדרי' להחמיר ומסתבר טעמיהו דרבנן ואמנם אם נימא דגם במעמיד מתיר ראב"י ע"כ דודאי הוא דכיון לזרז ול"ש כאן ספק נדרים להחמיר וא"כ הלכתא כראב"י וז"ב ולפ"ז א"ש הקושיא דאם נימא דהני מתניתי' במעמיד דבמעמיד מודה ראב"י ממילא לית הלכתא כראב"י דאנן קיי"ל ספק נדרים להחמיר ובודאי פליגי רבנן ודו"ק

פרק ט' הלכה ה' ע' בלח"מ מה שהקשה ותירץ וכוונתו נראה עפמ"ש התוס' גבי רובא לרדיא דיכול המוכר לומר שמא אתה מן המיעוט וכן הכא יש לחוש שמא הוא מן המיעוט שקורין לשמן שומשמין שמן סתם אבל לשון הלח"מ ל"מ כן אלא כוונתו כיון דאיכא למימר דכיון לכל השמנים ל"ש לומר דנזיל בתר רובא וכמ"ש הר"ן ע"ש

(חדר קלח) בדין המדיר את

אשתו

(א) בש"ע סימן ע"ב ס"א וביו"ד סימן רל"ה סעיף ב' כתב המחבר הדירה שלא תהנה ממנו אין הנדר חל שהרי הוא משועבד לה ואם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והוא מספקת לדברים גדולים ואין מספקת לדברים קטנים כו' ע"ש והוא מאוקמתא דהש"ס ריש פרק המדיר ע"ש ואמנם הרמב"ם בפי"ב הלכה כ"ג מ"ה אישות העתיק המשנה והשמיט הא דמשני באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ובמספקת לדברים גדולים כו' וכל האוקמתא דבהש"ס ותמה הר"ן על דבריו וכתב ודבריו תמוהין בעיני דהא בש"ס אמרינין בהדיא דלא עצי מדיר לה אלא באומר צאי מעשה ידיך במזונותיך אבל סתמא לא אמרינין נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ומש"ה מסיק לה דוקא באומר לה ובמסכקא לדברים גדולים ומגלגלא בהדי' לדברים קטנים ומדבריו נראה דאפילו אין מעשה ידיה מספיקין ולא מגלגלא בהדי' חייל נדרא וכל שמעשה ידיה מספיקין אפילו לא אמר צאי מעשה ידיך מצי מדיר לה ואילו בש"ס אמרינין דנהי דבאמר לה מהני כי לא אמר משועבד לה כו' וכתב הר"ן לתרץ דהש"ס טורח לשנויי כי היכא דליתי מתניתין כתנא קמא דר' יוחנן בן נורי דבפרק אע"פ דהוא לא ס"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד לכך פריך שפיר וכיון דמשועבד לה היכא מצי מדיר לה אבל לדידן דקיי"ל כר' יוחנן בן כורי דקונמות מפקיעין מידי שעבוד רק דאלמיה רבנן לשעבודא דבעל כל זמן שהיא תחתיו אבל כאן ל"ש דאלמיה שעבודא דאשה דהא ע"כ או יתיר נדרו או יוצא ויתן כתובה משא"כ בשעבודא דבעל דהאיש אינו מוציא אלא לרצונו ע"ש היטב

והנה אף דדבריו נאמרים בהשכל ודעת מ"מ הוא קצת דוחק לומר דהוכרח הש"ס לאוקמי מתניתין באוקמתות רחוקות כדי דליתי מתניתין כת"ק דמתניתין דאע"פ ודלא כהלכתא טפי הוי ניחא לאוקמי מתניתין כפשטי' וכר"י בן נורי דקיי"ל כותי' בלי שום דוחק כלל ואמנם שבתי וראיתי כי דברי הר"ן דא"ח וממקור נאמן יצאו דהא לקמן אמרינין בהדיא דת"ק דר' יהודא ר' מאיר הוא וקסבר ר"מ הוא נותן אצבע בין שניה ופירש"י דסתם משנה ר"מ הוא ובירושלמי פי"א דנדרים הלכה מבואר דת"ק דר"י בן נורי הוא ר"מ ואזיל לטעמי' דס"ל הכל שלו ואפילו העדפה ע"ש ושפיר פריך הש"ס אליבא דר"מ דס"ל קונמית אין מפקיעין מידי שעבוד אבל לדידן דקיי"ל כר"י בן נורי שפיר פסק הרמב"ם ובאמת דבש"ס מסיק דאי זוגי זוגי קתני האי סתמא דלא כר"מ מ"מ בשינויא קמא סבר בפשיטות דמתניתין ר"מ הוא ואליבא דהאי שינויא פריך שפיר ולדידן א"ש ודו"ק ובאמת זה רחוק מעט לכוון בלשון הש"ס דבש"ס דילן לא נזכר דר"מ הוא ת"ק דר"י בר נורי ע"ש ובירושלמי מסיק כן ובכוונת הירושלמי דברתי במ"א ודו"ק ואמנם י"ל דהנה הלח"מ הקשה עוד על הר"ן מהא דכתב הרמב"ם בפי"ד אמר לה תשמישי אסור עליך אינו חל מפני שהוא משועבד לה ולפמ"ש הר"ן קשה דהא קונמות מפקיע מידי שעבוד ותירץ דדוקא לגבי ממון מפקיע הקונם דהא ניתן למחילה דהא אם מתנה ע"מ שאין לך עלי מזונות תנאי קיים אבל עונה דאין התנאי קיים אין הקונם מפקיע עידי שעבוד ע"ש ולפ"ז י"ל דאף בלא דברי הירושלמי א"ש דאי נימא דת"ק דר' יהודא במתני' ר"מ הוא וכדמשני בשינויא קמא והא ר"מ סבר דאפי' אמר ע"מ שאין לך שאר וכסות תנאו בטל א"כ לדידי' גם בדבר שבממון תנאו בטל ולא מהני קונמות להפקיע מידי שעבוד שפיר פריך וכיון דמשועבד לה היכא מצי מדיר לה והוצרך לאוקמי כאוקמתא אחרינא אבל לדידן דקיי"ל כר' יהודא דבדבר שבממון תנאו קיים א"ש דפסק הרמב"ם ודו"ק והנה המל"מ כתב על מה שחילק הלח"מ בין מעון לעונה דזה תימה דאם מדינא מפקיע מאן פלג לן ע"ש ואמנם בתוס' גיטין דף מ"ם כתבו דלרבא דס"ל בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה לכך אתי קונם ומפקיע מידי שעבוד דכל זמן שלא גבה עדיין הוא ברשות לוה אבל לאביי דס"ל למפרע הוא גובה לא אתי קונם ומפקיע מידי שעבוד וכן בקדושת הגוף ע"ש ובזה חילק הלח"מ בין מזונות לעונה הוא פשוט דזה חוב הגוף וזה חוב ממון דכל זמן שלא גבה הוא ברשות הלוה ודו"ק והנה א"ז הגאון בעל מגיני שלמה ז"ל כתב דהא דקונמות מפקיע מידי שעבוד היינו למ"ד שעבודא דרבנן אבל למ"ד שעבודא דאורייתא לא מפקיע ע"ש ולפ"ז הא דפריך והא משועבד לה היינו לר' יהודא דאמר חדש אחד יקיים פריך שפיר דר' יהודא ס"ל בבכורות דף מ"ח שעבודא דאורייתא כמו שכתב התומים בסימן ל"ט ולדידי' לא אמרינין קונמות מפקיע מידי שעבוד ולפי זה היה א"ש דהשמיט הרמב"ם כל האוקמתא דבש"ס דס"ל שעבודא לאו דאורייתא ואמרינין קונמות מפקיע מידי שעבוד ואמנם הרמב"ם מדויל ידי' משתלם דהוא ס"ל שעבודא דאורייתא ואולם יש לפרש דברי הירושלמי בזה דפריך וכי אדם אוסר דבר שאינו שלו ומשני אתיא כמ"ד מזונות דרבנן והיינו דכיון דחיוב מזונות דרבנן שפיר הקונם מפקיע מידי שעבוד ואף לר' יהודא דס"ל שעבודא דאורייתא מ"מ כיון דגוף החיוב מזונות הוי דרבנן שפיר קונמות מפקיע וז"ב

והנה הריטב"א כתב הא דלא משני דמתניתין מיירי שנדרה היא וקיים לה הוא משום דסתם מתניתין ר' מאיר הוא ור"מ ס"ל היא נתנה אצבע בין שיניה ואמאי יוציא ויתן כתובה ע"ש ובאמת בש"ס לקמן איכא תרי שינויא וללישנא קמא ס"ל לר' מאיר הוא נותן אצבע בין שיניה וללישנא בתרא ר"מ ס"ל היא נתנה ומתני' דלא כר"מ ואמנם כוונת הריטב"א דהש"ס לא רצה לאפוכי הברייתא ונקטה בפשטי' דר"מ ור' יהודא סוברים היא נתנה אצבע בין שיניה ולכך לא מצי לאוקמי מתניתין בנדרה היא וקיים לה הוא דסתם מתניתין ר"מ הוא והוא ס"ל היא נתנה אצבע ואמאי יוציא ויתן כתובה וז"ב ולפ"ז א"צ לומר כמ"ש הריטב"א משום דסתם מתניתין ר' מאיר הוא דהא ללישנא בתרא אמרינין דהא סתמא דלא כר"מ וטפי עדיף לאוקמי מתני' דלא כר"מ מלאוקמי בשינויי דחיקי ואוקמתות רחוקות אלא דאכתי תיקשי מרבי יהודא דמפורש במשנה דס"ל יוציא ויתן כתובה והא ס"ל בברייתא דהיא נתנה אצבע בין שיניה וזה ברור ולפ"ז י"ל דלשמואל דאליבי' מוקי לקמן מתניתין בנדרה היא וקיים לה הוא גם רישא דמתני' יש לאוקמי כן בנדרה היא וללישנא קמא אתיא שפיר כר"מ וללישנא בתרא האי סתמא דלא כר' מאיר ולא צריך לכל הני אוקימתות דאוקמי בש"ס וכן הרמב"ם דפסק כשמואל וע"כ מוקי לה כשנדרה היא וקיים לה הוא שפיר פסק והשמט כל הני אוקמתי ואזדא לה כל תמיהת הר"ן עליו ודו"ק הנה הארכתי בזה ועוד יש לפלפל בזה והוא שמור למועד: