בית א-ל א קצה

מהן הוא כגוף הדבר עצמו מ"ש ולכך לא פשיט רמב"ח הבעיא מתהנ"י דקונם יין שאני טועם וזה ברור למ"ד ודברי הטור והר"ן מכומים. (ועכ"מ סי"ג דטעמן משונה מגוף הפרי) והנה בש"ס רצה לפשוט מהא דהנודר כו' ומופר בטרית ובציר ודחה רבא שכבר יצא מהן ע"ש ורבינו פסק בפ"ח ה"ח הנודר מן הדגים מותר בציר מררייס והכ"מ הביא הברייתא ה"ג דגים שאני טועם מותר בציר ולא חילק רבינו דדוקא ביצא מהן כבר היינו דרבינו העתיק הנודר א הדגים ולא העתיק שאני טועם וסמך עצמו אמ"ש כאן דאם אמר שאני טועם אסור במשקה היוצא מהן מספק ומ"מ קיצר הרבה בזה דה"ל לבאר דאם אמר שאני טועם מותר ביצא כבר ודו"ק ובחידושי הארכתי בזה

ובריטב"א נסתפק אם אמר שאני טועם בלא זה אם אסור אפילו בנתערב כבר ויש בו טעם ע"ש ובש"ע תשמיטו וצ"ע ושבתי וראיתי מ"ש לעיל דהרמב"ם לטעמי' דס"ל טע"כ ל"ד ז"א דאף דבעלמא טע"כ שרי מה"ת מ"מ הכא אם נימא דנכלל בלשונו טעם הוא אסור מה"ת שהרי אסר על עצמו ודוקא בהלכה י"א כתב רבינו שזה הבשר נעשה כשקצים כו' היינו שם דאמר בשר זה אבל אם אמר שאני טועם הרי בפירוש אסר עליו הטעם ואף שם י"ל דעשאן כשקצים דאוסרין בטעמן ואף דאוסרין מדרבנן הוא אסר על עצמו ודו"ק היטב ועכ"פ דין הטור א"ש לכ"ע וז"ב

הלכה י"ד הלח"מ הקשה על הטור סי' רי"ו דסתם גבי דגים שאני טועם דמותר בצירן וה"ל לפרש דדוקא ביצא כבר קודם שנדר ע"ש וכ"כ הט"ז והש"ך סי' רי"ז ואני חשבתי ליישב דברי הטור דכיון דהוי ספק אם יוצא מהן אסור ואכן קיי"ל ציר דגים טמאים מדרבנן אסור א"כ אפי' נימא דאסור ביוצא מהן מ"מ לא עדיף מציר דגים טמאים וכמ"ש רבינו הלכך הבשר והיין נעשה כמו שקצים ורמשים ע"ש ואסור רק מדרבנן ות"ל ספק דרבנן ולכך סתם הטור ודו"ק ואף דלעיל הלכה י"א כתבתי די"ל דאף למ"ד טע"כ דרבנן מ"מ הכא דאסר על עצמו הוי ספק דאורייתא מ"מ אינו מוכרח לדעת הטור ע"ש ודו"ק ועיין בכ"מ שביאר הטעם דבאלו פשיטא לן דמשקין היוצא מהן אסור משום דכ"ש הוא מחלופיהן וגידוליהם שאינם עצם הפרי אבל בשאני טועם דהחליפין מותרין מספקא לן ע"ש ולפ"ז צ"ע דהא רבינו כתב דבין כך ובין כך משקין היוצא מהן ספק והיינו אף באין זרעו כלה הוי ספק והא באין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אמורין א"כ אפי' אי מדמית להו לגירולין אסורין ומאי ספק איכא וצ"ל דלענין חליפין אין חילוק בין דבר שזרעו כלה לאין זרעו כלה ולכך לא כתב רבינו אלא דגידולי גידולין אסורין ולא כתב חליפין משמע דחליפין מותרין כמו בדבר שזרעו כלה וא"כ י"ל דגם משקין היוצאין מהם הם ספק אם מדמינן להו לגידולין או לחליפין ואמנם מהא דאמרינין בש"ס כ"ב ב' ה"ה דמשקין היוצאין מהן אסורין והא עדיפא לי' לאשמוענין דחליפין כגידוליהן דמי וכתב הר"ן דכ"ש משקין היוצאין מהם שיצאו מגוף האיסור ממש וכ"כ רבינו ואצ"ל משקין היוצאין מהן וכמ"ש הלח"מ וא"כ צ"ל דהכ"ש הוא רק מחליפין שלא יצאו מגוף הפרי אבל מגידולין ליכא כ"ש דאף דגידולין אסורין מ"מ י"ל דמשקין מותרין שנשתנה צורת הפרי וז"פ לכאורה בדעת רבינו ז"ל והנה כתב רבינו דהא דגידולין אסורין הוא משום דשל"מ וזה דרבנן וא"כ אף דמדמין משקין היוצאין לגידולין מ"מ הוא רק דרבנן והוי ספק דרבנן אך י"ל דהא דגידולין מדרבנן היא משום דמה"ת בטל העיקר בהן אבל המשקה היוצא מהן דל"ש ביטול שפיר אסורין מה"ת וצ"ע. ושוב ראיתי בש"ך סי' רי"ו ס"ק ו' שכתב בשם הפרישה דחילופיהן אפי' בדבר שאין זרעו כלת מותר והש"ך השיג עליו וכתב דבטור איפכא משמע ולע"ד נראה כהפרישה וכמ"ש והנה הרא"ש כתב דהא דאסור חליפין הוא מדרבנן כמו כל איסורי הנאה ואפי' לא אמר אלו כיון דאמר קונם ולא הזכיר אכילה והא דתני אילו הוא משום גידוליהן דאם לא אמר אילו מה נ"מ בגידוליהן הא אסור בכל הפירות ואמנם בסיפא דהזכיר אכילה או טעימה א"כ לא כיון לאסרן רק באכילה לא בהנאה ולכך מוכר בחליפין ובגידולין באותן שזרעו כלה אבל אין זרעו כלה הוי הגידולין כגוף האיסור ע"ש דכ"נ כוונתו וע' תוס' שם דנראה דלא גרסו כלל אלו במשנה (ויש שם ט"ס) ולדידהו א"ש קושית הרא"ש דכתב ואע"ג דמשמע פשטא דמתני' דקאי ארישא כו' ע"ש ודו"ק וא"כ ודאי דבהזכיר אכילה או טעימה חליפין מותרין דלא הוי איסורי הנאה כלל ואפי' בדבר שאין זרעו כלה כדעת הפרישה וכמ"ש ודו"ק ומ"ש הש"ך דכיון דאסרו גידולין אסרו נמי חליפין י"ל כיון דגידולין רק מדרבנן משום דשל"מ ל"ש לגזור חליפין אטו גידולין ודו"ק וע' ברא"ש שם ודו"ק ובחידושי הארכתי בהלכות אינו וכאן באתי בקצרה להבין דברי רבינו ז"ל ולרגל המלאכה אשר לפני ודו"ק

הלכה ט"ז עמל"מ שפלפל בחכמה כדרכו הטוב והנה מה שהקשה דה"ל לרבינו לכתוב דאם עבר ונהנה אינו לוקה והוכיח מזה דהחליפין אם החליפן בדבר אחר הוא מותר ליהנות מהן לכתחלה דה"ל חליפי חליפין אף די"ל כן בפרט אם חליפין וגידולין הם רק מדרבנן מ"מ לע"ד בלא"ה א"ש דהא כתב רבינו לעיל הלכה א' דאם ראובן אסר הנאתו על שמעון ונהנה שמעון אין שמעון לוקה שהרי שמעון לא אמר כלום וא"כ אפילו היו החליפין אסורין בודאי לא הי' לוקה ולכך לא כתב אינו לוקה וז"ב

ומ"ש הראב"ד דכל היכא דאמרינן אסור בגידוליהן הוא אפי' בדבר שזרעו כלה היינו דאל"כ מה בין רישא לסיפא ועתוס' שכתבו דברישא בדבר שזרעו כלה גידולי גידולין מותרין וגידולין אסורין ובסיפא אף גידולין מותרין ע"ש ועכ"פ ברישא גידולין אסורין כמ"ש הראב"ד והקשה שפיר דהא הוי זוז"ג ובתוס' כתבו דפרי עם הקרקע אינן שוין ולא הוי זוז"ג ובמ"א כתבתי בזה ודו"ק

והנה מ"ש הכ"מ דכיון דהוי דשל"מ לא שייך זוז"ג לכאורה אינו מובן דמה ענין זה לזה ואמנם לפמ"ש הר"ן דהיכא דאסור במשהו לא מהני זה וזה גורם א"כ א"ש כיון דהוי דשל"מ ולא בטל כמ"ש רבינו בהלכה ט"ז א"כ גם זוז"ג לא מהני וז"ב ואמנם הראב"ד הקשה שפיר דהא הא דתני אסורין היינו אף בדבר שזרעו כלה כמו שהוכחתי לעיל דאל"כ מה בין רישא לסיפא וא"כ ל"ש דשל"מ כדמשמע שם בסוגיא דמשני רק על הסיפא דמייתי שם שאני אוכל שאני טועם אפי' גידולי גידולין אסורין ומשני דהוי כדשל"מ אבל ארישא לא דהא שם ליכא עיקר כלל דהא זרעו כלה ואפ"ה אסורין גידולין דלא גרע מחליפין דגם בחליפין לית בתו מידי מן האיסור ול"ש לומר דיבטלו גידולי היתר את האיסור דהא הגידולין עצמן הם איסור דהן לא גרעו מחליפין כמ"ש הר"ן רק אסיפא דמותר בחליפין שפיר פריך דליבטלו ומשני דהוי דשל"מ וזה ברור ובפשיטות נראה ביאור והמשך דברי הראב"ד דלכאורה י"ל דאף דגידולין הוי זוז"ג מ"מ כיון דאסרו החליפין השוו ואסרו גם הגידולים וכמ"ש השיך ס"ק ז' להיפך אבל אחר שכתב הראב"ד דגידולין הוי ודאי רק בחליפין הוי ספק א"כ ל"ל הכי ושפיר הקשה דהוי זוז"ג ודו"ק

פרק ח' הלכה א' בלח"מ הביא דברי התוס' שהקשו לגירסא דאין חכמים מודים לו דא"כ מה פריך דלמה תני תרי בבי הא ברישא פליגי רבנן ובסיפא לא פליגי ע"ש ועוד הקש' א"כ מ"ט דרבנן (ובאמת בתוס' לא מצאתי קושיא זו) והנה לרב הונא י"ל דרבנן ס"ל דלא הוי כתולה נדרו בדבר וה"ל נולד אבל אליבא דר' יוחנן ודאי קשה מ"ט דרבנן וצ"ל דר"י גריס וחכמים מודים לו וא"כ שפיר פריך ודו"ק

והנה לא נתבאר בדברי רבינו אם צריך שאלה לחכם וכמ"ש הרא"ש בתחלת דבריו או א"צ שאלה כמ"ש הר"ן והרא"ש בשם הירושלמי ואם נימא דרבינו ס"ל דצריך שאלה א"ש דכתב רבינו בהלכה ג' ואין זה כתולה נדרו בדבר והיינו דבהלכה א' צריך שאלה לחכם ובהלכה ג' דהוי נדר טעות כמ"ש רבינו א"צ שאלה והכ"מ כתב דכל החלוקות מותרות אלא דאין טעמן שוה כו' ולפמ"ש הן חלוקות בדינן וז"ב ואמנם הראב"ד ס"ל דגם בהלכה א' א"צ שאלה וכדעת הירושלמי ע"כ כתב דאין כאן מקום למ"ש ואין זה כתולה נדרו כו' וכוונתו דאין שום חילוק ביניהן לדינא ודו"ק

הלכה י"ד בש"ס מסיק דפליגי רבנן על ראב"י וא"כ לא צ"ל הטעם דהנך משניות משום סברות לאו מלכא ולא כלבא אנא אלא דאתיא כרבנן דפליגי על ראב"י ולא ס"ל נדרי זירוזין ואנן קיי"ל כראב"י ולמה העתיק רבינו האי לא נתכוונת אלא לכבודי כו' הא בלא"ה נדרי זירוזין הוא ואמנם י"ל דרבינו גריס לא בבתרייתא אבל בקמייתא לא פליגי וסברת לאו מלכא ולאו כלבא כדקאי קאי וע"ש בר"ן ותבין. והנה יש להקשות מה פשוט הש"ס מהכי משניות הא במעמיד דבריו ואמר דלא לזרז נתכוון הוי הנדר קיים כמ"ש בירושלמי והביאו הכ"מ ז"ל בפ"ד ע"ש וא"כ י"ל דהני משניות במעמיד מיירי ולכך צריך הני טעמא דכלום אמרת כו' או הריני כאילו התקבלתי ולעולם ראב"י הוא ואמנם רבינו השמיט לעיל בפרק ד' הא דירושלמי דבמעמיד דבריו קיימין ואפשר מטעם זה דבש"ס דילן לא משמע כן וצ"ע

והנה מה דהקשיתי דלמה הביא רבינו הני טעמי הא הוא פסק כראב"י י"ל דאי אתיא הני משניות כרבנן ה"ל