בית א-ל א קצד

הלכה ד' הטור תמה על הרא"ש דהביא אוקמתא דמיירי בזן אותה לפניו או כשהבעל יהיב לה מזונות והוא זן אותה מזונות יתירים הא קיי"ל כחנן והב"י ז"ל תירץ דבמודר אסור אף לחנן ע"ש ונלע"ד דיש כומר הטעם דהא הירושלמי קאמר הטעם דפורע חובו של חברו פטור דיכול לומר מפייס הוינא לי' ומספק לא מפקינין ממונא אבל לענין איסור אסור מספק וז"ב גם י"ל דאף דכתב רבינו דמניעת תביעה אינו בכלל איסור הנאה מ"מ כיון דקיי"ל כר"א דויתור אסור במודר הנאה א"כ לא גרע זה מויתור דאסור וע' בש"ס דף מ"ט ע"ב דזימנין אמר לי' ה"מ ר"א הוא דאמר ויתור אסור במודר הכאה ובפירוש הר"ן והרא"ש שם ודו"ק

ובאמת קשה לי על תירוץ הרא"ש דמיירי במזונות יתירים דא"כ מאי פריך הש"ס דף ל"ח ע"ב על ריב"ח אר"ה המודר הנאה כו' מותר להשיא לו בתו כו' אלא בשנכסי חתן אסורין על אבי הכלה גדולה מזו אמרו וזן את אשתו ואת בניו כו' ואת אמרת מותר להשיא לו בתו והיינו דכ"ש הוא כמ"ש הר"ן והא זן את אשתו כו' מיירי במזונות יתירים והא דר"ה דמשיא לו בתו פוטר לגמרי ממזונותיה ולפי תירוץ ראשון דהרא"ש דמיירי בפניו א"ש אבל לתירוץ בתרא קשה ואפשר דהב"י כ"כ אליבא דהירושלמי ואליבי' צ"ל דמיירי במזונות יתירים וכמ"ש לעיל אבל אליבא דש"ס דילן ליכא למימר הכי ולכך סתם הרמב"ם וכתב סתם מותר לזון כו' ודו"ק

ואמנם עפ"ז א"ש מה שהקשה הט"ז ז"ל אהא דהביא הטור דין זה דמותר לישא בת העודר הא אמרו בש"ס אי בנכסי חתן אסורין כו' גדולה מזו אמרו זן את אשתו כו' וא"כ פשוט הוא ולפמ"ש דלפי הירושלמי דצריך לאוקמי במזונות יתירים לאו כ"ש הוא ודו"ק. ובאמת לפ"ד הר"ן קשה לי מאי פריך גדולה מזו כו' דהא כתב הר"ן דהא דפורע חובו היינו שלא מדעתו אבל מדעתו אסור וא"כ גם זן את אשתו כו' היינו שלא מדעתו ומאי זה כ"ש למשיא לו בתו דהמודר עצמו נותן לו בתו ונפטר ממזונותיה וכה"ג לא הוי מבריח ארי ובב"י סימן רי"ז הביא דברי הר"ן וצ"ע

הלכה ה' ומשיא שמעון בתו הבוגרת לראובן מדעתה ע' בר"ן מ"ש דמדעתה לאפוקי מדעת ראובן שעשאו שליח לדבר על לבה ע"ש ולע"ד י"ל לפ"ד הרשב"א דאם קידש ראובן בתו הבוגרת שלא מדעתה מקודשת דמסתמא ניחא לה במה דעביד אביה ע"ש ולפ"ז א"ש דאם קידשה שמעון שלא מדעתה ודאי אסור דהא מהני לי' דע"י מעשיו נתרצתה בתו הבוגרת אח"כ וזה ברור

הלכה ה' שהכהנים שלוחי שמים הן ולא שלוחי בעל הקרבן הלח"מ כתב צ"ע פ"ק דקידושין דף כ"ג והיינו דשם הקשו התוס' דשם אסיק רב הונא דשלוחי דרחמנא הן וכאן מבעי' לי' להש"ס ותירצו בתי' ב' דמדברי ר"ה לא נשמע אלא דשלוחי דרחמנא ג"כ הן ולכך אף דאנן לא מצינו למעבד הן מצי עבדי כיון דגם שלוחי דרחמנא הן אבל לענין מודר הנאה לא מצי להקריב כיון דהן שלוחי דידן ג"כ אם לא שיהיו רק שלוחי דרחמנא ולא שלוחי דידן וזה בעיית הש"ס בנדרים ולא אפשטא ומדוע כתב רבינו שהכהנים שלוחי שמים הם ולא שלוחי בעל הקרבן דזה לא נשמע מרב הונא בקידושין ודין רבינו צ"ע ובאמת בנדרים תירצו דרצה לפשוט ממשנה או מברייתא ולא מדברי אמורא ובדרך זה הלך רבינו אבל לפי תירוצם בקידושין דין רבינו צ"ע זה כוונת הלח"מ שכתב צ"ע בקידושין והמגיה כתב דלא ידע מה דוחקי' ואם יש צ"ע הוא בנדרים כו' ובמח"כ באמת לא ידע כי הצ"ע הוא בקידושין לא בנדרים ובאמת י"ל דאף אם הן ג"כ שלוחי דידן כיון דשלוחי דרחמנא ג"כ הן וחייבין לעבוד עבודתם לצורך גבוה הוי רק כמו ויתור ואסור מדרבנן וה"ל ספק דרבנן ועיין בזה ודו"ק

פרק חמישי הלכה א' הלח"מ הביא קושית הר"ן על רבינו מהא דאמרי' דף ל"ה ככרי עליך כו' ועמ"ש לחלק בשם הרא"ש דמעילה שאני מצינו מעילה בדבר המותר לו ע"ש ובלא"ה י"ל דהא שם לא אסר עליו הנאתו אלא את הככר הזה אסר עליו ומה ענין זה להמדיר את חברו מליהנות לו וההנהו דאז שפיר המדיר לוקה שההנה את חברו אבל שם הככר נאסר על חברו ולא הנאת המדיר והמודר יכול ליהנות מהמדיר רק ככר זה אסור עליו ואף לרבינו שפסק בהלכה ד' דככרי זה עליך מת או נתנה כו' מותר היינו שלא אסר עליו אלא כ"ז שהיא שלו אבל לא אסר עליו הנאתו ודו"ק היטב כי נ"ל ברור למבין

ומה שהקשה מפרק יוצא דופן ג"כ לא הבינותי דשם הקדישו הקטן לכל העולם ובודאי הנהנה מן ההקדש לוקה הנהנה אבל כאן דאסור עליו הנאת ראובן והוא לא אמר ליש בל יחל דברו ח"ב

הלכה ו' ע' בש"ך שכתב בשם זקני הב"ח ז"ל דדוקא אם התחיל האיסור בעודו ברשותו אבל אם אמר קונס כשיצא מרשותו א"י לאסרו עכ"ל ופשוט הוא כן כתב הש"ך ע"ש ואנכי הרואה בירושלמי פ"ה ה"ג דאמר חמי איך תנן והא תני כו' במותו אם מת יירשנו כו' מה בין אמר חד חד מה בין אמר תרי תרי ע"ש במפרש פני משה דפירש דר' ירמי' אמר דברייתא דתני במותו אם מת יירשנו לאו עיקר היא דמה לי אמר חד דהיינו אמר במותי לחוד מה לי דאמר בחיי ובמותי ע"ש במפרש ולדעת הב"ח חילוק גדול יש דאם אמר בחיי ובמותי נמצא שהתחיל האיסור בעודו ברשותו אבל אמר במותי לחוד לא התחיל האיסור אלא אחר שיצא מרשותו ומבואר דלא כהב"ח ולע"ד הפירוש בירושלמי דלא כהפני משה אלא דר' ירמיה אמר חמי איך תני במשנה דווקא אמר בחיי ובמותי משמע דדוקא דאמר תרוייהו אבל אמר במותי לחוד אם מת יירשנו ובברייתא תני בהדיא כן במותי אם מת יירשנו וצא ודקדק מה חילוק יש ביניהם ותבין ואפשר דזה תלוי אם מוכר דבר שברשותו עם דבר שאין ברשותו אם קנה הכל ואין להאריך עכ"פ אין זה כ"כ פשוט כמ"ש הש"ך וספר ב"ח אין בידי לעיין בו ודו"ק

הלכה ז' הלח"מ הביא קושיית הר"ן וע"ש מה שתירץ ולפמ"ש המפרש בירושלמי דלבנו או לאחיו של אביו קאמר וכן כראה ממ"ש הש"ך בשם רש"ל אבל לבני המודר לא שרי א"כ א"ש וי"ל דזה תלוי אם הגירסא ויחזיר לבנו או לאחיו משמע דלבני אביו או לאחי אביו קאמר אבל לנוסחא ויתן לבנו כו' משמע דלבני המודר קאמר וע' תוי"ט דכתב דלשיטת הר"ן א"ש ויחזיר ע"ש ול"ק קושיתו אבל הר"ן העתיק ויתן והקשה שפיר והנה רבינו כתב וצריך להודיען שזה גזל אביו כו' שהנשבע כו' משמע דקאי רק אאם פרעו בחובו אבל לפמ"ש הכ"מ לעיל הלכה ו' מוכח דקאי גם אאם נתן לבנו או לאחיו ע"ש אבל אם לא הודיעם אסור דהא מתהני מטו"ה כמ"ש הר"ן וא"ש דיחזיר לבני אביו או לאחי אביו אם אין בנים לאביו והוי כמסלק עצמו מירושת אביו והם זוכים בתורת ירושה דממילא אבל אם נותן לבנו ל"ש זה דבן הבן אינו יורש את אבי אביו אלא מכח אביו וא"כ לא קשה קושית הר"ן ואמנם י"ל דהוא מכח אבא דאבא קאתי כדאיתא בב"ב ואין להאריך וכתבתי בחידושי ודו"ק

והנה נסתפקתי אם הבן קטן מה נעשה בנכסים של חלק ירושת אביו והנה לעיקר קושית הר"ן שהקשה איך נותן לבנו או לאחיו והא מתהני מטו"ה דידהו כדאמרינן בתורם משלו על של חבירו לכאורה הא קיי"ל טו"ה לאו ממון וצ"ל דהר"ן לשיטתו דלדידי' בסוגיא דקונם כהנים ולוים נהנין לי הלכה דטו"ה ממון בין לשינויא דרבי הושעי' דהא קיי"ל הלכה כרבי מחבירו וכדפסק הרמב"ם ב"ה גנבה בין לשינויא דרבא ע"ש ושפיר הקשה ואמנם הרמב"ם פסק דטו"ה אינו ממון וכתב הכ"מ בפ"ז ה' י"א דאף דאינו ממון מ"מ הוי ויתור דאסור במודר הנאה וא"כ י"ל דהאי מתני דהגוזל ס"ל כחכמים דויתור מותר בטו"ה וא"ש דנותן לבניו כו' אבל הש"ס דנדרים אזיל אליבא דהלכתא דויתור אסור במודר הנאה ושפיר קאמר דזכי בר ברי' ואי קני עמ"ל לא קני אסור ליתנם לבנו וא"ש קושית הר"ן הא בלא"ה נותן לבנו כו' ודו"ק

הלכה י"א ע' בלח"מ שפלפל בדעת הטור ורבינו ז"ל וי"ל דכל חד לטעמי' דהרמב"ם ס"ל טעם כעיקר דרבנן ולכך אזיל לקולא בנתערב בנ"ט אבל הטור דס"ל טע"כ דאורייתא שפיר פסק לחומרא וז"ב לכאורה רק למ"ש האחרונים דבעיא דלא אפשטא אף בדרבנן לחומרא לא א"ש ולעיקר קושית הלח"מ על הר"ן דלא גריס במשנה קמייתא יין זה דא"כ אמאי לא פשיט רמב"ח מזה דשאני טועם דווקא לע"ד לא קשה כלל דודאי לענין טעם יש לאסור יותר באמר שאני טועם דהא חזינין דקפיד אטעם משא"כ לענין חלופיהן וגידוליהן דזה אינו ענין לטעם כלל והא דפשיט הש"ס מר' טרפון היינו לפי הס"ד דס"ס דגם באלו מבעי לרמב"ח אי מהני בלא זה ולגבי אילו ודאי יותר נכלל היוצא מהן שהוא גופן ממש מטעמא שאין בו ממש וכמ"ש התוס' דהקשו מאי מספקא לש"ס אי טע"כ דאורייתא או דרבנן הא קרא הוא הטמאים לאסור צירן ורוטבן ותירצו דצירן עדיף מטעמן שהן גופן ממש ע"ש ולכך פשיט שפיר מר' טרפון דאמר אם אמר בשר זה עלי דאסור בבצים שנתבשלו עמו מחמת הטעם מכ"ש דאסור ביוצא מהן שהוא גופן ממש אבל למסקנא דבאלו פשיטא לן רק בשאני טועם מספקא לן ודאי דאין ראיה מנ"ט להיוצא מהן כמ"ש וגם הלח"מ עצמו כתב דיש לאסור יותר יוצא מהן מבנ"ט דיוצא