בית א-ל א קצג

להבין אמאי לא משני רב הושעיא ברבא דתירץ בפשוט ול"צ לאוקמי' בתרי תנאי אלא רישא וסיפא כחד תנא ולפמ"ש לעיל א"ש דהא ר' הושעיא ס"ל דרבי ור"י בר יהודא פליגי בטו"ה דרבי ס"ל טו"ה ממון ור"י בר' יהודא ס"ל אינה ממון והנה הרמב"ם פ"ב מגנבה פסק הגונב טבלו של חברו חייב לשלם לו דמי טבלו ועיין בכ"מ שכתב דרבינו פסק כרבי דהלכה כמותו מחברו ע"ש וא"כ לפי סברת רב אושעיא דרבי ור"י בר"י פליגי בטו"ה ממון א"כ הלכה כרבי דטו"ה ממון וזה פשוט ולפ"ז לא מצי רב הושעיא לתרץ כרבא דתרומה שאני דשויא עפרא בעלמא ולכך יטלו כהנים על כרחו דהא קשה קושית הר"ן ליחוש שמא ישאל על נדרו ואין לומר דאפי' ישאל על נדרו ה"ל דרבנן דטו"ה אינו ממון ורק דהוי ויתור כסברת הרב המעילי דהא לרב הושעיא הלכה דטו"ה ממון והוי דאורייתא אבל כדדחי בגמרא דכ"ע סברו טו"ה אינו ממון וטעמא דרבי דקנסוהו לגנב שפיר משני רבא תרומה שאני דשויא עפרא בעלמא וקושיות הר"ן לא קשה דהא ויתור דרבנן והוי רק חשש דרבנן והמשך דברי הש"ס כמין חומר ודו"ק וע' שם בפ"ב מגנבה דהראב"ד כ' משלם כפל דמי טבלו והכ"מ כתב דפשוט הוא ואמנם אם טו"ה אינו ממון רק דקנסוהו לגנב כי היכא דלא לגנוב י"ל כיון דכפל גופא קנסא הוא א"כ ה"ל תרי קנסי דגוף התשלומין דטו"ה קנסא הוא ותרי קנסי לא קנסינין וא"ש דעת רבינו

עפמ"ש י"ל מה שהקשיתי לעיל הלכה י"א דה"ל לרב יוסף לתרץ א דמתני' ר"א הוא דס"ל ויתור אסור במודר הנאה וברייתא רבנן דס"ל ויתור מותר ותרווייהו ס"ל דמ"ע יש בו טו"ה לבעלים ואמנם לפמ"ש בשם הנוב"י שפיר' קושית הרשב"א דכיון דיש בידו לישאל על נדרו ה"ל ממונו מיגו דא"ב מתשיל כדברי ר"א בפסחים מ"ו ותירץ דלא קיי"ל כר"א אלא כר' יהושע דס"ל שם דלא אמרינן הואיל וא"ב מתשיל ע"ש ולפ"ז א"ש דרב יוסף ס"ל כתירוץ רבא דתרומה שאני דשוי' עפרא בעלמא וקשה קושית הרשב"א הנ"ל וע"כ דלא קיי"ל כר"א אלא כר' יהושע דלא אמרי' הואיל וא"כ לא מצי רב יוסף לאוקמי מתני' כר"א דהא קתני בסיפא קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו וצ"ל כתירוצא דרבא וע"כ דלא כר"א דר"א הא ס"ל הואיל וקשה קושית הרשב"א ודו"ק. וע' בהגהות מהרי"פ דבשאלתות הגירסא אמר רב יוסף ל"ק הא רבי הא ריב"י ולא אמר רב הושעיא ולפמ"ש מוכרח כנוסחא שלנו ודו"ק

ואמנם תמהתי על הגאון כב"י דכתב דלא קיי"ל כר"א אלא כר' א יהושע ואנן איפכא שמעינין לה דקיי"ל כר"א דכן הסכמת הפוסקים וכ"כ בש"ע סי' תנ"ז. ואמנם י"ל דאף דקיי"ל כר"א מ"מ היינו משום דטו"ה ממון ולא משום דקיי"ל הואיל ואי בעי מתשל וצ"ע בסוגיא דפסחים שם ועכ"פ דברי הנוב"י תמוהים דכתב דקיי"ל כר' יהושע וצ"ע

(והנה בחידושי ביארתי דהא דלא מהני ע"מ שאין לבעלך רשות בהן משום דה"ל מתנה עמ"ש בדרבנן ורב גופי' ס"ל דמתנה עמ"ש בדרבנן רבנן עשו חיזוק לדבריהן כשל תורה בכתובות דף פ"ד ותנאו בטל ופירש"י אפי' תנאי דפירות וכ"ש דירושה ובאמת התוס' הקשו שם על רש"י דפירות לא שכיחא לכ"ע תנאו קיים דלא עבדו בהו רבנן חיזוק אבל לפירש"י קשה ולפמ"ש הר"ן דרק אליבא דמתני' פליגי דרב מוקי לה כר"מ ושמואל כרבנן וכ"כ הראב"ד א"כ א"ש דר"מ הא ס"ל מתנה עמ"ש בדרבנן תנאו קיים וי"ל דלרב בעצמו ס"ל דע"מ שאין לבעלך רשות בהן לא מהני אלא א"כ אמר אלא מה שאת נותנת לפיך דאז גם היא אינה זוכה רק בשעה שנותנת לפיה וכמ"ש הר"ן אבל מה שתרצי לעשות עשי לא מהני דהוי כמו ע"מ שאין לבעלך רשות בהן ושמואל ס"ל דמתנה עמ"ש בדרבנן תנאו קיים ולכך ס"ל דע"מ שאין לבעלך רשות בהן מהני ויש לפרש הסוגיא עפ"ז ע"ש. עוד העירותי בחידושי על קושית הט"ז למה לא יתן לבתו הא הבעל לא יוכל ליהנות דאסור לו וגם הקשה הא הבעל יוכל לידור הנאה מהם וע"ש שכתב דמה בכך שידור הנאה מהן מ"מ הוא זוכה בהן ע"ש וכתבתי דרש"י פירש ד"ה ל"ש ויכול הבעל ליהנות מהן שמאשתו הוא זוכה ע"ש ומבואר שבאמת הוא רוצה שחתנו יהנה מהן אלא לפי שהוא מודר הנאה לכך אומר ע"מ שאין לבעלך רשות בהן אלא מה שאת נותנת לפיך ואין כוונתו כמ"ש הר"ן דלא תזכה אלא בשעה שנותנת לתוך פיה שלא תוכל ליתן לבעלה דהא פירש"י דהבעל יכול ליהנות ממנה אלא כוונתו דלא תקנה קרקע והוא יאכל פירות אלא שתוכל לכלות הקרן ולאכול הכל ואם תתן לבעלה משלה היא נותנת ובזה א"ש קושית הט"ז דאדרבה היא רוצה שיהנה בעלה ממנה ולא יהיה לו איבה וז"ב. ובזה א"ש מה שהקשה השיך דס"ס הבעל יורשה ולפמ"ש דע"ז יש תקנה שיסלק עצמו מירושתה או ידור הנאה מירושתה וכל ימי חייה יהנה ממנה ולא יהי' לי איבה ודו"ק ועוד הרביתי מלין שם ופה אקצר)

הלכה ט"ז וכל הנותן מתנה לזה ע"מ להקנותה לאחר כוי הנה מארן ז"ל לא ציין מקור הלכה זו והוא בש"ס נדרים דף מ"ט ע"ב וע' בש"ס דפריך שם ממעשה דבית חורין ומשני התם סעודתו מוכחת עליו והיא המעשה שהביא רבינו בהלכה ט"ו ועוד משני התם ר"א הוא דאמר ויתור אסור במודר הנאה ואולם רבינו נקט שינויא קמא ולכך סמך רבינו זה לכאן ודו"ק היטב. וא"כ אפילו אין סעודתו מוכחת עליו אסור לדידן דקיי"ל כר"א והיינו משום דרבא אמר לעיל סתמא סעודתו מוכחת עליו ע"ש גם לפמ"ש הפ"י דויתור הוה דרבנן א"כ הוי ספק דרבנן וזה ברור

והנה ההפלאה הקשה דכאן כתב רבינו שצריך שיאמר ע"מ שאין לבעלך רשות בו ומה שתרצי תעשי וב"ה אישות לא כתב רק ע"מ שתלבשי או ע"מ שתעשי מה שתרצי ע"ש ולכאורה י"ל דודאי ע"מ שתעשי מה שתרצי סגי דלא יקנה אותן בעל אלא דמסתמא כיון שיהנה בעלה ממנה כפירש"י שהבאתי לעיל ה"ל כמעשה דבית חורין דסעודתו מוכחת עליו דודאי כיון שבעלה יהנה ממנו לכן הצריך רבינו שיאמר בפירוש ע"מ שאין לבעלה רשות בהן ואז הוי כמו קני ע"מ להקנות ואין הוכחה דהא בפירוש אמר שלא יזכה בה בעלה ומה שתרצה תעשה ואם תתן לבעלה הוא נהנה ממנה לא ממנו אבל שם שלא נדר הנאה על חתנו אין הוכחה שמתכוון ליהנות בה בעלה דא"כ ה"ל ליתן בפירוש לה ולבעלה וסגי באומר מה שתרצי עשי ודו"ק ולפי שינויא דויתור אסור במודר הנאה א"ש טפי אלא דרבינו לא פסק כן ודו"ק

הלכה י"ז בחידושי הארכתי בזה ואכתוב פה מה שראיתי שהעיר הש"ך דלבעה"ת דס"ל אם נתן לה אחר מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה הבעל יורשה א"כ אכתי יש הנאה לחתנו דיורשה ותירץ הש"ך דיש ביד האשה לאכול הכל ולא לשייר והקשה בישועת יעקב ממה שכתב הש"מ בר"פ הכותב בהא דמשיירה דמסתמא תשייר כיון דבעלה נותן לה מזונות כל צרכה ודאי תשייר ע"ש (ובאמת י"ל דהכא דהאב נותן לה מעות כדי שתהי' נהנית בהן ותוציא אותן כחפצה א"כ ודאי דאינה מספקת במזונות שנותן לה הבעל בצמצום אלא היא רוצה בהרחבה א"כ שפיר כתב הש"ך דמסתמא לא תשייר שהרי לתכלית זה נותן לה הבעל מעות וזה ברור) ובזה א"ש מה דהקשה הר"ן אמאי תני שאביה נותן לה מעות ליתני שנותן לה מזונות ולפמ"ש י"ל דלכך צריך לומר מה שאת נותנת לפיך והיינו דאז לא אמרינן שתשייר דהא אם תשייר גם היא לא זכתה דהא לא זכתה אלא מה שהיא נותנת בפיה כמ"ש הר"ן וא"כ ודאי דאין הבעל יורש מה שתשייר ולכך הצריך הרמב"ם דוקא שיאמר לה אלא מה שאת נותנת בפיך וז"ב ובזה א"ש קושית הר"ן דאם אביה נותן לה מזונות א"כ ודאי אין הבעל נותן לה מזונות דאל"כ למה נותן לה אביה וא"כ ודאי לא תשייר ובע"מ שאין לבעלך רשות בהן סגי ול"צ אלא מה שאת נותנת השמטה) לפיך ודו"ק

(הנה דעת הרשב"א דהא דנדרים חלין על דבר שאין בו ממש מדרבנן כדמשני רבינא זה אם נדר על עצמו אבל אם הדיר איש אחר אינו חל ויישב עפ"ז קושית הר"ן בספ"ק דנדרים ד"ה באומר יאסר פי לדיבורי הקשה דהוי מצי לשנויי דאפילו קאי קונם אדיבור אסור מדרבנן ולהרשב"א לא קשה דהא שם אסר על חבירו ולא חל אפי' מדרבנן ע"ש

ונראה לע"ד הטעם דהא דנדר חל מדרבנן על דבר שאין בו ממש אף דנדר הוי איסור חפצא ולא שייך על דבר שאין בו ממש גזרו חז"ל אטו שבועה דחלה על דבר שא"ב ממש כדאיתא במשנה דף ט"ו ע"ב שבועה שאיני ישן כו' אסור ע"ש ולפ"ז היינו דוקא היכא דאסר על עצמו יש לגזור אטו היכא דנשבע על עצמו שלא יישן אבל אם אסר על חברו כגון קונם דיבורי עליך לא שייך לומר דגזרינין אטו שבועה דהא בשבועה לא מצי להשביע את חבירו לכן בנדרים מותר וז"ב ובזה יש לפרש הירושלמי ריש פרק ב' ע"ש ואין להאריך)

עוד מצאתי בקונטרס בפ"ע חדושים להלכות נדרים וספחתים כאן

פרק ששי הלכה ג' צ"ע אם כלים שמשאילין אותם בחנם אסורין מדינא אפי' לרבנן דר"א או דוקא לר"א משום ויתור דמתני' ר"א הוא כדאמר בש"ס וכ"מ למ"ש דויתור אסור מדרבנן ולא מה"ת וצ"ע: