בית א-ל א קצב

באיסורי' ע"ש ולפ"ז בסיפא דהדיר א' מן השוק לא שייך זה דאין שייך שיתקנא בהנודר שהוא שותף ומכ"ש לראב"י שטעמא דיעמיד ראיים ובודאי דהאי מן השוק שהוא איש נכרי בלא"ה לא יעמיד ראיים ולכך לא נזכר ברמב"ם וש"ע דין זה דכופין אלא בנדר' א' מהשותפין שלא יהנה בו השני ולא בהדיר את א' מן השוק ואמנם בירושלמי אמר דאפי' בהדיר א' מן השוק כופין וצ"ל דשם הטעם משום קנס דקנסוהו למדיר שלא יהא רגיל בנדרים ודוקא ברגיל להדיר דאל"כ אמאי לא קנסו בכל נידר כקושית הר"ן וצ"ל דאף דהא' מן השוק מותר ליכנס דאומר לו בשל חברך אני נכנס מ"ט כיון דהוא מדיר את כל הבא אל חצרו לא ירצה שום אדם ליכנס שם ובזה לע"ד יתפרש הירושלמי היטב דאמר לא על אדא כו' ע"ש היטב ובהלכה שאחריה ותראה שכן הוא ואמנם לא קיי"ל כהירושלמי בזה והא וכופין פרשינין ארישא אהי' אי מהן עודר הנאה מחבירו כדפסק הרמב"ם ושפיר י"ל דקאי אנודר ולא אמדיר אבל לירושלמי קאי אמדיר ועיין בהשגה ותראה שכיוון הראב"ד לזה והשיג שפיר ודו"ק היטב

הלכה ז' עלח"מ שהקשה אמאי השמיט רבינו האי חילוק בין זבינא חריפא לזבינא דרמי על אפי' ע"ש שתירץ בסברא נכונה ולע"ד נראה ע"ד הרב לח"מ דרבינו ס"ל דשני הסוגיות פליגי דסוגיא דנדרים ס"ל דהא דשמואל חייב משום דשואל הוי דכל הנאה של הלוקח וכדפירש הר"ן והתוס' ב"ב דף פ"ז ע"ב אבל רש"י פירש בב"מ דחייב משום דלוקח הוי כיון דקיצי דמיהו וכן נראה מפירש"י בב"ב ע"ש ועתוס' שם ולפ"ז אין קושיא כלל אמתני' דנדרים דשם כלוקח הוי וא"צ להני שינויי ולחלק בין זבינא לזבינא ולכך לא הזכיר שם בב"ב מידי מזבינא חריפי והר"ן עמד בזה וכתב דסמך אסוגיא זו ולפמ"ש א"ש ובנדרים לא נזכר האי דקיצי דמייהו ופסק רבינו כסוגיא דב"ב וז"ב לע"ד. ושוב ראיתי בחידושי הרמב"ן על ב"ב שם שכתב בהדיא דהטעם דהוי כלוקח והשיג על הרשב"ם דכתב דהוי כשואל ע"ש וצ"ל דסוגיא דנדרים ס"ל דשמואל אפי' בלא קיצי דמייהו מיירי וע"כ דהוי רק שואל אבל הרמב"ם העתיק דקיצי דמייהו וכסוגיא דב"ב ושפיר פסק ודו"ק עוד הקשה הלח"מ על הר"ן דכתב דהא דתנן דף מ"ו הריני עליך חרם כו' ה"ל למתני שניהן אסורין ומשום גזרה ותירץ דהא דגזרינן הכא משום דלא משמע להו לאינשי דלתסרו במודר הנאה כו' והקשה הלח"מ הא דריסת הרגל היא הנאה פחותה מהלואה דהא לרבנן שרי ומ"מ תנן במתני' דהמדיר מותר ותירץ דויתור הוא חומרא בעלמא ודי לכו אם נאסור המודר ולא נגזור כו' וקשה הא כתב הר"ן אר"י ב"ח וכ"ת מאי קמ"ל ונראה דסתם לן כר"א דאמר ויתור אסור ואע"ג כו' קמ"ל דכל הני לא גריעי מויתור ואסורי לר"א עכ"ל וכיון דהן רק ויתור אמאי גזרינן ואמנם י"ל דלכך מתרץ ריב"ח בשנדרו הנאה זה מזה ולא תירץ כאביי משום גזרה דבויתור ל"ש למגזר ואביי ס"ל דמדינא אסורין ושפיר גזרינן ולאביי אפי' כרבנן אתיא מתני' ולא קשה לאביי מאי קמ"ל דטובא קמ"ל דאפי' המדיר אסור משום גזרה ודו"ק היטב

הלכה ט' ע' מל"מ שהקשה מאותה הגדה של רבב"ח כו' וכתב דאם נימא דרק לכתחלה כו' ובדיעבד אם הפירוהו מופר א"ש ותימה שהרי מבואר כן בדברי רבינו דאם נשאל והתירוהו מותר וכ"כ רבינו בפ"ד ה' י"ג ע"ש ולכאורה י"ל דהא דאינו נשאל לכתחלה מחכם שבעיר הזאת היינו דאפשר להשאל לחכם אחר שאינו מאותו העיר וכמו שכתב רבינו בהלכה ז' שאם א"א לו כו' ע"ש ואולם בעובדא דרבב"ח דהי' כל ישראל נוגעים בדבר שפיר מותר להשאל דהא א"א בע"א וז"ב ובזה א"ש דלמה לא אמר בירושלמי דאם נדר הנאתו על כל ישראל אין לו שאלה כלל לכתחלה ולפמ"ש א"ש דאז א"א בע"א ושפיר נשאל לחכם ומתיר לו וז"ב ואמנם לדעתי תלוי הדבר אם נוגע מטעם קרוב ובהתרת נדרים גם קרובים כשרים כמ"ש רבינו בפ"ו ה"ו מה' שבועות אבל אם נוגע פסול מטעם משקר י"ל דלכך לא ישאל לחכם שבעיר ההיא שמא לא יהי' הפתח ראוי להתיר לו על ידו הנדר והחכם יתירו מפני שהוא נוגע בדבר וז"ב ואמנם אם הנודר יש לו חרטה דמעיקרא באופן שא"צ פתח ל"ש זה וא"כ שם דאמרה הבת קול אוי לי שנשבעתי משמע שהי' לו חרטה דמעיקרא ודאי הי' רבב"ח יכול להתיר וא"ש קושית המל"מ וז"ב אמנם רבינו פירש בע"א שנדר שלא יהנה מאנשי העיר ולכך לא ישאל מחכם שבאותו העיר דהא נהנה ממנו אבל אם נשאל מותר דהא הותר הנדר מעקרו ולא הי' כאן איסור הנאה מעולם רק לכתחלה לא ישאל דבתחלת השאל' הוא נהנה ועדיין לא הותר או ע"פ דעת הירושלמי דאף דנעקר הנדר מעקרא מ"מ בתחלה הי' איסור וכמ"ש במ"א ולכאורה באשה שנדרה הנאה מבעלה לא יכול בעלה להפר לה דהא היא נהנת מבעלה בשעה שמפר לה ואמנם כיון דהאשה אינה רוצה בהפרה אלא שבעלה מיפר לה בע"כ לא הוי הנאה ויש לפרש עפ"ז הכתוב אשה הפרם וה' יסלח לה דהיינו בגוונא הנ"ל שנדרה הנאה ממנו והוא מפר לה אע"פ שנהנית ממנו בשעת הפרה וקיי"ל בכל כג"ז ג"ז ולא בטיל נעקר הנדר מעקרא מ"מ ה' יסלח לה והארכתי בפירוש התורה

הלכה י"א עמ"ש מארן ז"ל בשם הרב ר"ש בר"מ המעילי דאף דט"ה אינו ממון מ"מ ה"ל ויתור ואסור במודר נכאה ע"ש הנה בש"ס רמ' מתני' דתנן יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה ולא תני מעשר עני אברייתא דתני מעשר עני ושני רב יוסף דברייתא דמתני' ר"א דס"ל דמ"ע ליכא ט"ה ומתני' כרבנן ואביי אמר דכ"ע ס"ל דאית בי' ט"ה ופליגי בע"א ע"ש ואכתי לא מתרץ רומיא דמתני אברייתא כמ"ש הר"ן ע"ש ולכאורה ה"ל לשנויי בפשיטות דמתני' ר"א דס"ל ויתור אסור בט"ה וברייתא רבנן דס"ל ויתור מותר בט"ה ותרווייהו ס"ל דמעשר עני אית בי' ט"ה לבעלים אמנם י"ל כיון דרב יוסף ס"ל הטעם דר"א אמר אין אדם צריך לקרות שם למ"ע דס"ל דלא טובל וא"כ לית בי' טו"ה כדאיתא שם בסוגיא א"כ לא הוי מצי למימר דמתני' ר"א הוא דס"ל ויתור פסול במודר הנאה דהא לר"א אין בו טו"ה כלל וע"כ הוצרך רב יוסף לתרץ להפך דמתני' רבנן היא וברייתא ר"א הוא אבל למאי דשני אביי דגם ר"א ס"ל דמעשר עני אית בי' טו"ה א"כ שפיר י"ל דמתני' ר"א הוא דס"ל ויתור אסור במודר הנאה ושפיר מתורץ רומיא דמתני' אברייתא וא"ש קושית הר"ן ודו"ק ועכ"פ יש ראיה גדולה לרבינו מרבא דס"ל טו"ה אינו ממון ובודאי משני מתני' אליבא דהלכתא ודו"ק

ובזה יש ליישב קושית הר"ן איך יטלו ע"כ למה לא נחוש דילמא מתשיל על נדרו ומתהני מדידי' ע"ש ולפמ"ש א"ש דאפי' אי מתשיל עלי' ליכא איסורא דהא טו"ה אינו ממון ואינה שלו ולא מתהני מדידי' אלא דאי לא כדר לא היו יכולין ליטול בע"כ דהא ט"ה שלו אבל איסור הנאה דמתהבי מדידי' ליכא דהא ט"ה אינה ממון ודו"ק כי לע"ד ברור הוא בס"ד. והנה בשו"ת כב"י הקשו לו על קושיא זו דהר"ן דאיך נחוש דילמא ישאל על נדרו הא כשישאל על נדרו מותרים ליהנות ממנו ע"ש שפלפל בזה ולע"ד נראה דהר"ן יפה הקשה דעכ"פ עתה הוא בידו לישאל על נדרו ולא גרע מדבר הגורם לממון דכממון דמי ורבא הא ס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי לפמ"ש בעה"ת דמאן דדאין דד"ג ס"ל דבר הגל"מ כממון דמי ורבא הא דאין דד"ג כמ"ש הש"ך בסימן שפ"ו סק"א ולפ"ז לדידי' דבר הגל"מ כממון דעי ואיך יכולין כהנים ליטלו בע"כ דהא מתהני מדידי' ואף דהר"ן לא כיון לזה דלפ"ז לא אתיא תירוצו שפיר מ"מ יש ליישב דבריו כן ואמנם לפמ"ש לק"מ דהא לאו גורם ממון הוא דאפי' ישאל על נדרו ט"ה לאו ממון הוא ודו"ק ועתה עיינתי בנוב"י שאלה קמ"ט וראיתי שרצה לפרש דברי הרשב"א לא משום חשש שמא ישאל אלא אפי' לא ישאל מ"מ עתה הוא בידו לישאל על הקונם והוי ט"ה שלו לכן גם עתה הוא ממונו כדברי ר"א בפסחים דף מ"ו ב' הואיל וא"ב מתשיל וע"ז השיב דקיי"ל כר' יהושע דלא אמרינין הואיל כוי עיי"ש ואמנם לפמ"ש דהוי דבר הגורם לממון לרבא דס"ל כמ"ד הקושיא שפיר קשה ולפמ"ש לעיל א"ש ודו"ק. ובעיקר הקושיא שכתב הנוב"י דהיינו שמא ישאל על מקצתן ע"ש לכאורה י"ל לפיד הרמב"ם דהמדיר עובר בבל יחל א"כ י"ל דאיך ישאל על הנדר הא יעבור למפרע במה שנטלו הכהנים ואף דלקחו בע"כ מ"מ אסור לכתחלה לישאל על נדרו דהא ע"י זה יעבור על נדרו וכמו באשה דלא חיישינן שמא תלך אצל חכם ותקלקל עצמה וזה צ"ע

ולפמ"ש דויתור אסור לר"א רק מדרבנן א"ש קושית הר"ן דילמא ישאל על נדרו ויתהני הכהנים מדידי' זיא דהא אפילו ישאל על נדרו הוי רק ויתור דרבנן והוי חשש אדרבנן ולא גזרינן ובעיקר קושית הר"ן לע"ד א"ש דהא הקשו תוס' איך נזיר לוקה הא הוי ה"ס שמא ישאל על נזירותו ותירצו דמעמידין על חזקתו כמו שלא נשאל עד עתה לא ישאל עוד לעולם ולפ"ז למה ניחוש שישאל על נדרו הא יש להעמידו על חזקתו שלא ישאל על נדרו ואמנם ז"א דכאן שאני דהא דנדר כדי שלא יטלו ממנו תרומה ואמנם כיון דנטלו על כרחו א"כ לא הועיל כלל בנדרו ויש שפיר חשש שישאל על נדרו היינו על מקצתן כמ"ש הנוב"י ויאסרו האחרים ואמנם ז"א דהא עיקר כוונתו שלא יתן לנהנים המעשרות ומה נ"מ אם יתן לזה או לזה הא מ"מ לא לו יהיו וע"כ דהחשש הוא שמא ישאל על כולם וז"א דאם ישאל על כולם שוב יהיו כולם מותרים ואין חשש כלל ודו"ק

והנה המחנה לוי העיר דאיך יכולה ליהנות מלקט ש"ו הא מציאתה לבעלה מיני' קא זכיא ע"ש שהלך בדרך רחוק וי"ל דר"ע ס"ל מציאתה לעצמה אבל לר' ישמעאל קשה. ובזה יש