בית א-ל א קצא

ע"ש והקשה דהא כתבו התוס' דהאי בבא דהדיר לא' מן השוק אסור ליכנס לרבנן לא אצטריך למתני דכ"ש הוא משותף עצמו ויכול לאסרו וא"י להפרש שלא לראב"י אצטריך ע"ש וכבר תמה מארן הב"י ז"ל על הטור וכתב דנתחלף להטור בין חלוקה לחלוקה ע"ש בלח"מ שכתב דהטור לא ס"ל כהתוס' אלא כסברת הר"ן דבבא דהזיד לא' מן השוק אצטריך אף לרבנן ע"ש והנה אף שדבריו נכונים ואמנם אין זה דרכו של רבינו הטור להשמיט דעת התוס' בם קשה ממ"ש הטור בסי' רכ"א בשם ר"ת והרא"ש דמשכיר יכול לאסור על אחר כשאסרו בפירוש אף שהוא מושכר ע"ש בלח"מ שחילק בדברי טעם ולע"ד אין מהתוס' סתירה נגד הטור דהא כתבתי בשם הפ"י דויתור בנדר אסור מדרבנן והא דאסור לרבנן דפליגי על ר"א במתני' משום דאין ברירה אף דברירה הוא ספק וה"ל ספק דרבנן י"ל דכיון דיש בה דין חלוקה הוי דשל"מ ואפילו בדרבנן אסור דיכולין לחלוק וז"ב וזה לשותף עצמו דבידו לחלוק אבל לא מן השוק דאין בידו לחלוק שפיר ה"ל ספק דרבנן וז"ב. (ושוב ראיתי בט"ז שדרך בדרך קרוב לזה ע"ש)

ומעתה א"ש דאין סתירה מהתוס' לדברי הטור דהתוס' כתבו כן על המשנה דכבר כתבתי בשם ספר מלוא רועים דעל התנא לא שייך לומר דמספקא לי' וא"כ שפיר לא צריך לרבנן האי בבא דהדיר א' מן השוק דכ"ש הוא משותף עצמו דהא רבנן לא מחמת דשל"מ אסרו אלא מחמת ודאי וא"כ כ"ש דלאחר ודאי אסור אבל לדידן דמספקא לן אי יש ברירה או אין ברירה ואסרינין רק מטעם דשל"מ דהא ויתור דרבנן וכמ"ש שפיר י"ל דלא' מן השוק אינו דשל"מ ומודה ודו"ק ול"צ לומר דהטור נטה מדברי התוס' ואחז בדעת הר"ן ודו"ק וממילא דלא קשה ממ"ש הטור סי' רכ"א בשם ר"ת והרא"ש דשם לא שייך ענין ברירה ואין שם ספק וא"ש דיכול לאסרו על האחר אע"פ שהוא מושכר ודו"ק היטב

והנה רבינו בהלכה הי כ' עד שיחלקו ויכנס כ"א בחלקו וכן העתיק המחבר בש"ע סי' רכ"ו ס"א ונראה מבואר מזה שאם מחלקו שוב מותרין ליכנס כ"א לחלקו ואולם הרשב"א חולק וס"ל דגם אח"כ אסורים והביא ראיה מהא דתנן קונם ביתך שאני נכנס מת או שמכרו לאחר מותר הא אם נתנו לו אסור ואין דברי הרשב"א ת"י ועמ"ש הר"ן בדף ל"ד הא דלא פשיט הש"ס מהא דתנן קונם ביתך שאני נכנס מת או שמכרו לאחר מותר הא מכרו לו אסור די"ל דאגב דבעי למתני סיפא ביתך זה כו' מת או שמכרו לאחר אסור כו' וא"כ אין משם ראיה אלא דהראיה הוא מהא דבעי לאותבי' לרבא דאמר ככרי עליך ונתן לו במתנה אסור מהא דהשאילני קרדומך כו' מת או שנתנה לו במתנה מותר ודחי רב אחא שנתנה לו ע"י אחר ורב אשי אמר דיקא נמי כו' משמע דהלכתא דאסור ומזה יש להוכיח כהרשב"א וע"ש בר"ן בשם הרשב"א דאף אם מכרו לו אסור ע"ש. ואמנם לפמ"ש דהטעם דאסור ביש בו ד"ח דהוי דשל"מ דיכול לחלוק וכן למ"ש הרא"ש דהא דלא סמכינן לדעת ר"י דס"ל יש ברירה משום דיש תקנה לחלוק ע"ש א"כ ע"כ לאחר חלוקה מותרין דאם נימא דאסורין כמ"ש הרשב"א א"כ שוב לא הוי דבר שיש לו מתירין וגם אין לו תקנה ושוב מותר מטעם ברירה ושפיר כתב הרמב"ם עד שיחלקו ויכנס כ"א בחלקו ודו"ק ויש ק לפלפל בזה

וכתב הר"ן דכ"א מהשותפין יש לו קנין הגוף בחלקו ושעבוד על י חלק חבירו שאינו יכול לעכב עליו והא דיכול לאסור עליו דבר שיש לחבירו שעבוד עליו משום דקונמות מפקיע מידי שעבוד ע"ש ולכאורה י"ל דאלמוה רבנן לשעבודי' כמו דאלמוה לשעבודא דבעל כדאיתא בכתובות גבי קונם שאני עושה לפיך ואמאי יכול לאסור ואפשר לומר כמ"ש הר"ן בריש המדיר דגבי שעבוד מזונות לא אלמוה משום דבלא"ה יכול לגרשה ולהפקיע שעבודה כן ה"כ בחצר שיש בו דין חלוקה לא אלמוה כיון דבלא"ה יכול לכופו לחלוק ולהפקיע שעבודו על חלק חבירו וז"ב וזה אפשר טעם החילוק בין חצר שיש בו ד"ח דיכול לאסור ובין חצר דאין ד"ת דא"י לאסור ודו"ק ויותר יש לבאר דבחצר שיש בו ד"ח לא אלמוה דהא יכול המודר לכוף את המדיר לחלוק עמו ואז יהיה מותר בחלקו ולמה זה יאלמוהו וז"ב ואמנם בזה ראיה נכונה לדעת רבינו דאחר החלוקה הוא מותר בחלקו דאילו לדעת הרשב"א דגם אחר החלוקה אסור וכמו שהבאתי לעיל דעתו והביא ראיה מקונם ביתך שאני נכנס כו' ולפמ"ש עכצ"ל דאחר החלוקה מותר לכנס כ"א בחלקו דאם אסורין שפיר ה"ל לרבנן לאלם שעבודי' ולא יוכל לאסור עליו כלל ח"ב ואין ראיה מקונם ביתך שאני נכנס דשם ליכא שעבוד ולא שייך אלמוהו רבנן לשעבודי' וזה נלע"ד ברור ונכון בס"ד וזכות רבינו ז"ל יעמוד לי א"ס

הלכה ה' ע' בהשגת הראב"ד שהקשת על רבינו מדאמרינן אלא אי אמרת דאדר אמאי כופין הא מינס אניס וע' בכ"מ דדחיק לומר דלא אמרינן כן אלא לדחות הפשיטות כו' והוא תמוה דהא אמר ה"נ מסתברא כו' אלא אי אמרת דאדרי' ואמאי כופין כו' משמע דהסברא פשוטה כן הוא ולמה נימא דלפום קושטא תדר בי' הש"ס דידן וסבר כירושלמי ובחידושי אמרתי דרכים רבים ליישב דעת רבינו וכעת נראה בפשיטות דהא בס"ד דש"ס אזיל לפי סברת רבה דפלוגתא דראב"י ורבנן הוא בחצר שיש בו כדי חלוקה ובזה בודאי לא שייך לכוף את המדיר למכור חלקו דהא לא הפסיד לחברו כלום בנדרו דהא חברו יכול לכופו לחלוק ואז יהי' מותר בחלקו ואין לומר דזה עצמו הפסד שיצטרך לחלוק ז"א דהא בלא"ה יוכל לכוף את חבירו לחלוק וכיון דאין לחברו הפסד כלל ודאי לא כפינן להמדיר למסור חלקו וע"כ דכופין את הנודר היינו את המודר למכור חלקו וע"ז פריך הא מינס אנוס ומה פשעו וגם הא כ"א ידיר את חבירו ויכוף אותו למכור חלקו כמ"ש הרא"ש בפירושו וכל זה לס"ד דש"ס אבל לפי דמסיק רב יוסף דמתני' מיירי בחצר שאין בו דין חלוקה שפיר י"ל דכופין את הנודר היינו את המדיר משום דגרם הפסד לחבירו אף דמותר ליכנס לחצר כיון דאין בו דין חלוקה מ"מ אסור להשתמש בחצר דהיינו להעמיד בו ריחיים ולגדל תרנגולין כמ"ש הרא"ש או שלא יבוא חבירו לידי מכשול וישתמש בו תשמיש של איסור כמ"ש הרא"ש בפסקיו וקאי דברי רבינו על מה דכתב בהלכה ד' אם אין בו דין חלוקה ולכך כתב נדר שלא יהנה הוא משני ה"ז מותר להכנס לביתו שברשותו הוא נכנס אבל א"י להשתמש בחצר כמו שביארנו והיינו שימוש של איסור כגון העמדת רחיים וגידול תרנגולין והיינו בחצר שאין בו דין חלוקה וז"ב לע"ד. והשתא א"ש מה שהקשה הר"ן אמאי לא מוקי לה בש"ס האי כופין אמדיר ותירוצו דלא מסתבר לכוף אדם למכור נכסיו בשביל שאסר נכסיו על השני אבל לנודר ראוי לכוף כו' והוא הפך מסברת הירושלמי דאמר באוסר הנאתי עליך אבל באומר הנאתך עלי לא ויהי' סברות הש"ס דידן וסברת הירושלמי הפוכים מהפך להפך אבל לפמ"ש הכל נכון דבס"ד דש"ס אין ראוי לכוף המדיר דלא גרם כלל הפסד דיכול לחלוק וגם מכשול לא הי' למודר דהא יכול לכופו לחלוק אבל הירושלמי כמסקנת רב יוסף דמיירי באין בו דין חלוקה וא"ש וכן פסק רבינו ודו"ק וע"ש בירושלמי דאמר לתוך שלי את נכנס כו' ואת אמרת כופין לא על הדא אתאמרית אלא על הדא לתוך של חברך אני נכנס כ' באומר הנייה עליך כו' וע"ש בפ"מ שפירש דס"ד דאנידר קאי ופריך הא יכול לומר לתוך שלי אני נכנס ומשני דאסיפא אם הי' א' מן השוק וכו' ואמדיר קאי כו' והא דלא מוקי לה בהאי טעמא ארישא כו' דמפשט' דלישנא הי' א' מהן מודר מחברו משמע דהוא אסר נכסי חברו עליו ע"ש והוא תמוה דהא גם בסיפא קתני הי' א' מן השוק מודר מא' מהן וצ"ע ואמנם הרשב"א והראב"ד והר"ן גרסו בירושלמי אלא על הדא אימור כופין כו' באומר הנייתי עליך כו' והיינו דס"ד דמתני' מיירי בנדרו הנאה זה מזה ומשני דמיירי בהדירו זא"ז ע"ש ומ"מ אינו מובן התירוץ היטב ובחידושי כתבתי ואפשר דה"פ לתוך שלי את נכנס כו' והיינו דרבנן אסרו ליכנס בחצר וראב"י התיר וס"ד דבנדרו איירי וטעמא דרבנן משום דקנסו כמ"ש הר"ן בס"ד ובנידר קאמר וראב"י לא קניס ופריך כיון דלא קניס וס"ל דמותר לכנוס לתוך שלו אמאי כופין אותו למכור ומשני דמיירי שהדירו זא"ז וטעמא דרבנן לא משום קנסא דהא מינס אניס אלא משום דאין ברירה וראב"י ס"ל יש ברירה וכופין היינו את המדיר וא"ש ודו"ק ועדיין צ"ע

הלכה ו' ושניהם אסורין להעמיד רחיים כו' הר"ן כתב אע"ג דאין שותפים מקפידים זע"ז בכה"ג מ"מ אי קפדי יכולים למחות והוי ויתור ואסור במודר הנאה ע"ש והתוס' והרא"ש כתבו דבאמת יכולין למחות אהעמדה בקביעות ולדעתם אסורין מה"ת משא"כ להר"ן ויתור דרבנן כמ"ש בשם הפ"י לעיל וע' ב"ב דף נ"ו דאיכא דמוקי מתני' כר"א דס"ל ויתור אסור במודר הנאה ואיכא מ"ד דאף לרבנן אסור דבחצר כ"ע קפדי אדריסת הרגל ולאו ויתור הוא ולהאי מ"ד דמוקי למתני' כרבנן צ"ל דהעמדת רחיים מדינא אסור ולאו ויתור הוא ורב פפא אמר שם דספק הוא ובאיסורא לחומרא ע"ש והנה אם נימא דברירה הוא ספק כמ"ש הוי כאן תרי ספיקי דילמא לא קפדי ואת"ל קפדי שמא יש ברירה ואמאי אסורין ואם יש בה כדי חלוקה ה"ל דשל"מ ואפי' בס"ס אסור ורבינו סתם ולא ביאר וע' חידושי הרשב"א לב"ב שם וע' ברא"ש ובט"ז ונה"כ בסימן רכ"ז סעיף א' מה שפלפלו בדבריו ונראה עיקר כהבנת הב"י והש"ך בנה"כ ולדינא צ"ע והנה הר"ן כתב דהא דכופין את הנודר למכור חלקו היינו שמתוך שראה חברו מעמיד רחיים וכו' תקנא בו ויעמיד גם הוא ע"ש שכתב דבנדרו שניהם זה מזה אין כופין דכל חד מזדהר