בית א-ל א קצ

הוי מדברים שבינו לבינה ותירץ דיפר היינו ע"י שאלה לחכם ע"ש ותמה עליו הרב שער המלך דהא בשאלה קיי"ל כרב ספרא דאין מתירין עד שיחול הנדר ע"ש ונראה דהא רבינו יונה תירץ דכיון דמדינא חל הנדר דקונמות מפקיע מידי שעבוד רק דאלמוה רבנן לשעבודי' דבעל וא"כ נהי דאלמוה היינו לטובתו שלא יחול הנדר אבל לא אלמוה לרעתו שלא יוכל להפר הנדר ע"י דאלמוה וא"כ בענין הפרה אוקמיה אדינא דחל הנדר תיכף ע"ש דפח"ח ואני המתקתי עוד דבריו המתוקים ואמרתי דיוכל לומר אי אפשי בתקנת חכמים שתיקנו לטובתי ואני רוצה שיחול הנדר ואוכל להפר כדאמר ר"ה באמרה איני ניזונת ואיני עושה ע"ש בכתובות ואמנם עדיין קשה דזה למסקנא דמסיק רב אשי קונמות קאמרת שאני קונמות דמפקיע מידי שעבוד אבל בס"ד דש"ס דלא ידע משינויא דרב אשי א"כ קושית רבינו יונה קמה גם נצבה ותירוצו כשאר מעל ולפ"ז א"ש דלא תירץ הריטב"א כתירוץ רבינו יונה אף דתירוצו מסתבר מאוד מ"מ הריטב"א רצה לתרץ בס"ד דש"ס איך הבין דברי ריב"נ ותירץ דיפר ע"י שאלה ומעתה אזדא לה קושית השעה"מ די"ל דבס"ד דש"ס סבר כדעת רבינא בשם ר"פ דאדרבא בשאלה כ"ע מודי דמתירין אפי' לא חל עדיין הנדר ולמסקנא דשני רב אשי קונמות קאמרת שפיר נקטינן כהלכתא דבשאלה כ"ע מודי דאין מתירין עד שיחול הנדר ויפר היינו הפרה כפשוטו וכתירוץ רבינו יונה ודו"ק

עוד י"ל קושית השעה"מ על הריטב"א דכבר כתבתי דרבינו יונה תירץ כיון דקונמית מפקיעין מידי שעבוד רק דרבנן אלמוה שעבודי' דבעל אבל לא לרעתו וכתבתי דהיינו דיכול לומר א"א בתק"ח שתיקנו לטובתי ורוצה אני שיחול הנדר כדי שאוכל להפר אותו אך נראה דאם כבר נהנה הבעל ממעשה ידיה טרם ששמע שנדרה שוב א"י לומר א"א בתק"ח ורוצה אני שיחול הנדר ואפר לה דהא קיי"ל בעל מיגז גייז וא"כ אם יחול הנדר אף דיפר לה מ"מ יעבור על מה שנהנה קודם ההפרה ואיך תני סתמא יפר ולכך נטה הריטב"א מתירוץ זה דרבינו יונה ותירץ דיפר ע"י שאלה וז"ב: ולפ"ז ל"ק קו' השעה"מ דשפיר תירץ הריטב"א דיפר ע"י שאלה ואי דא"כ איך מתירין כיון דעדיין לא חל הנדר דלזה שפיר י"ל מדברי רבינו יונה דמדינא שפיר חל ויכול לומר א"א בתק"ח ורוצה אני שיחול הנדר עכשי' ואין לומר דא"כ עבר על למפרע ז"א דחכם עוקר הנדר מעקרו ולא עבר ודו"ק

פרק שביעי הלכה א' עלח"מ שהקשה ממה שפסק רבינו פי"ג מהלכות גזלה ואבדה דשומר אבדה הוי ש"ש משום פרוטה דרבי יוסף ומה שתירץ קיימתי מסברא אבל כבר עמד הר"ן בזה ותירץ דכיון דליש שיבוא עני באותו שעה לא הוי בכלל איסור הנאה ומ"מ כיון דאפשר שיבוא הוי ש"ש ע"ש וע' בט"ז בח"מ סימן ע"ב בתשובתו להרב מ' יונה מ"ש בזה דהא באמת מצינו ויתור דאסור בנדרים. אף דבכל דוכתי לא הוי הנאה ונראה דבנדרים אזלינין בתר לשון ב"א ולאינשי לא חשיב זה הנאה דשמא יזדמן לו עני באותו שעה דזה ל"ש ולכן אין דעת הנודר לאיסור הנאה כזו משא"כ בש"ס עכ"פ נהנה מזה וזה דעת הר"ן וז"ב ותמהני על הלח"מ ז"ל שהעלים עין מדברי הר"ן אלה. ובריטב"א לנדרים תירץ דהא הכא איכא מצות השבת אבדה אלא דאי הוי פרוטה דר"י שכיח הי' פטור דנדרים חלין על דבר מצוה אבל כיון דל"ש משום מלתא דלא שכיח לא פטרינין לו ממצות השב תשיבם לו וכן עיקר עכ"ל הריטב"א והנה אם נימא דשבועה חלה על דבר מצוה בכולל לא הי' צריך לומר משום דנדרים חלין על דבר מצוה דאפי' שבועה חלה בכה"ג דהא מיגו דאתסר בכל הנאות אתסר נמי בהנאת פרוטה דר"י אע"ג דמצוה הוא וז"ב. והנה אם באמת מתרמי לי' עני באותו שעה דהוא מחזיר אפשר דבאמת צריך ליתן לו ולא להפטר מצדקה בעבור שעוסק במצוה דא"כ יהנה מחברו ובזה הי' א"ש הקושיא משומר שכר דשם באמת פטור מליתן לעני פרוטה אבל כאן דאסור לו להפטר מפרוטה דר"י לא הוי הנאה כלל אלא דלשון הש"ס דאמר פרוטה דר"י לא שכיח ל"מ כן וצ"ע ויש להסתפק באבדה דאין בה סימן או בעיר שרובה עכו"ם דסתמא מייאש י"ל דבזה אסור לו להחזירה דלא שייך לומר מדעם דנפשי' קא מהדר לי' דהא מדינא הוא של מוצאו ומשלו הוא נותן לו אלא די"ל זה מתייאש וזה אינו רוצה לזכות כדאמרינן בב"ק וצ"ע

הלכה ב' הרמב"ן הקשה על רבינו דמזכה שטרא לבי תרי דפסק כראב"י דאין בו דין חלוקה מותר ופסק דאסורין בבהכ"נ והא בהכנ"ס כמו שאין בו דין חלוקה דמי כדפריך רב יוסף לרבה ואמאי אסורין ע"ש ובלח"מ מה דתירץ וכתב וטרחתי בכ"ז להעמיד דברי רבינו והטור ז"ל ע"ש ונראה דהנה הפני יהושע בב"ק דף נ"א כתב דויתור אסור במודר הכאה רק מדרבנן וא"כ קשה אמאי דחיק רבינא לומר דראב"י ס"ל יש ברירה הא י"ל דגם ראב"י ס"ל בעלמא אין ברירה רק הכא בחצר דהוא רק ויתור כמבואר לעיל דף ל"ב דריסת הרגל משום ויתור אסור וקיי"ל בדרבנן יש ברירה ולכך ס"ל דמותרין ע"ש בפ"י וראיתי בספר מלוא רועים דהא דבדרבנן יש ברירה היינו משום דמספקא לן אי יש ברירה אי אין ברירה ואזלינין לקולא בדרבנן ואמרינן יש ברירה אבל על תנא ליש לומר דמספקא לא ע"ש (ובאמת כ"כ התוס' בכמה דוכתי דל"ש לומר דהתנא מספקא לי' אבל יש סתירה לזה מש"ס עירובין דף מ"ג ע"ש דאמר האי תנא מספקא לי' אי יש תחומין למעלה מי"ט ע"ש ויש ליישב) ובזה איש הא דהקשו הקדמונים הלכתא אהלכתא דכאן פסקינין כראב"י ובעלמא קיי"ל אין ברירה ולפמ"ש א"ש דאנן לדידן דמספקא אי יש ברירה או לא ובדאורייתא מחמירינן אבל כאן דויתור הוא דרבנן מקלינין וז"ב ובזה א"ש קושית הרמב"ן על רבינו דפסק בבהכ"נ דאסורין דהא יש תקנה דיכתבו חלקיהן לנשיא או לאחד משאר העם כמ"ש רבינו והוי כדשל"מ ואפי' בדרבנן ספקו לחומרא והש"ס דפריך והא בהכ"נ דכאין בו ד"ח דמי ואסור היינו אליבא דתנאי דמתני' דל"ש לומר דמספקא להו וכמ"ש אבל לדידן פסק שפיר וז"ב. שוב ראיתי בספר י"ש דא"ז הב"ח ז"ל תירץ דלכך פסק בבהכ"נ דאסורין דיש לו תקנה לכתוב חלקיהן לנשיא והא דרב יוסף פריך והרי בהכ"נ כו' דהוא לא ס"ל סברא זו ואנן לא קיי"ל כרב יוסף ע"ש ובמח"כ הוא דוחק לומר כן דמי יחלוק על סברת רב יוסף אבל לפמ"ש א"ש

והנה בפרק ו' הלכה ט"ז כתב רבינו ואסור לראובן להשאיל לשמעון גזרה שמא ישאל ממנו כו' והנה הר"ן כתב שם בד"ה אמר ריב"ח כגון שנדרו הנאה זה מזה וכי תימא מאי קמ"ל י"ל דסתם לן כר"א דאמר ויתור אסור במודר הנאה כו' קמ"ל דכל הכי לא גריעי מויתור ואסור לר"א ע"ש ואם נימא דויתור רק מדרבנן אסור קשה איך גוזרין גזרה לגזרה וי"ל דשם קרוב מאוד שיטעה כמ"ש הר"ן דלא משמע לאינשי דליתסר במודר הנאה ואם ישאיל קרוב הדבר שישאל ממנו ובזה א"ש מה שהקשה הר"ן מהריני עליך חרם ע"ש ודו"ק והנה הב"ח כתב דהא דיכתבו חלקיהן לנשיא הוא הערמה בעלמא ורק בבהכ"נ אינו ניכר ההערמה ע"ש אמנם לפמ"ש הפני יהושיע דויתור הוא דרבנן א"ש דהערמה בדרבנן שרי כמ"ש בש"ע או"ח ודו"ק שוב ראיתי בלח"מ לקמן הלכה ז' שכתב דויתור הוא רק חומרא מדרבנן ולכך די לנו שנאסור ויתור לבדו אבל לא שנאסור לחברו משום גזרה לו ע"ש אלא דהוא ס"ל דלהלוות למודר אסור אפי' לחכמים דשרו ויתור שלא כדברי הר"ן עיי"ש עכ"פ מה שכתבתי א"ש ולפמ"ש הלח"מ י"ל דקמ"ל התנא דאסור אפי' לחכמים דפליגי על ר"א ואין להאריך והנה בש"ס אהא דתני במתני' ומחזיר לו את אבדתו אמרינן פליגי בה ר"א ור"א כו' וקאמר תכן מקום שנוטלין עלי' שכר כו' בשלמא למ"ד אפי' בשנכסי בעל אבדה אסורין על המחזיר כו' כן גירסת רש"י וע"ש פירושו והוא תמוה מאי פריך אלא למ"ד בשנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר לא מהדר כו' ופירש"י הואיל ולא מהדר מאי תפול הנאה כו' וזה תמוה דהאי להאי מ"ד לא מיירי מתני' אלא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה ובזה שפיר תפול הנאה להקדש כמו שפירש"י לעיל בד"ה בשלמא ע"ש גם מה דמשני אחדא קתני הוא תמוה דהא באמת לא איירי מתני' רק בזה וצ"ע אבל התוס' פירשו דהאי מ"ד אפילו נכסי בטל אבדה אסורין על המחזיר מהדר פירש המשנה דמיירי כשנכסי שניהן אסורין זה על זה ואתי שפיר תפול הנאה להקדש דזה אינו יכול לקבל מהשני שכר וזה אינו יכול להחזיק השכר לעצמו דהא שניהם מודרין זה מזה אבל למ"ד בשנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר לא מהדר א"כ מיירי מתני' רק בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה אמאי תפול הנאה להקדש יקבל המחזיר שכרו דהא הוא אינו מודר מבעל האבדה ומשני אחדא ופירשו התוס' דה"ק האי תפול הנאה להקדש קאי רק אחדא מינייהו דהיינו אבעל אבדה דאם המחזיר אינו רוצה לקבל שכר על המלוה דאורחא דמילתא כן הוא אז תפול הנאה להקדש ע"ש בתוס' ותראה דלפי פירושם למ"ד אפי' בשנכסי כו' מהדר אתיא מתני' שפיר בין בלישנא קמא בין בלישנא בתרא דמיירי מתני' בשניהם מודרים זה מזה ולאידך מ"ד בלישנא קמא צריך לדחוקי אחדא ולל"ב נשאר בקושיא ע"ש היטב וברור דרבינו פירש כהתוס' ולכך פסק כמ"ד אפילו בשנכסי כו' דלדידי' מיירי מתני' בשניהם מודרין זה מזה ואתי מתני' שפיר בלי דוחק וקושיא ולכך התחיל וכתב שנים שהיו מודרין הנאה זה מזה כו' והיינו כדמיירי מתני' ולא כמ"ש הר"ן דרבינו פסק כל"ב דלל"ק אדרבא להאי מ"ד לא שנו כו' אתיא מתני' שפיר והאמת דרבינו ופסקו א"ש לשני הלשונות וכמ"ש וברוך ה' שהנחנו בדרך אמת ודו"ק היטב

והנה הלח"מ בהלכה ד' הקשה על הטור דכתב דאם הדיר לאי מן השוק אסור ליכנס אא"כ נכנס לצורך א' מן השותפין