בית א-ל א קפז

דהוי מפר נדרי עצמו דהא הבעל לא עביד מידי אלא שמגלה דעתו דאינו רוצה בהנדר שנדרה אשתו וממילא בטל הנדר הגע עצמך אם היא היתה נודרת על תנאי שירצה פלוני ואותו פלוני לא רצה ובטל הנדר הלזה יאמר שאותו פלוני התיר הנדר ולכך לא מצי רש"י לפרש דהש"ס מוכיח דבעל מעקר עקר ולכך א"י להפר דהוי מפר נדרי עצמו דזה אינו דאם מעקר עקר ל"ש מפר נדרי עצמו אבל לקמן דף כ"ב דאזיל בסברא דבעל מיגז גייז שפיר פירש"י דלסברא זו לא שייך הא דרב פנחס דלרב פנחס ה"ל להיות מעקר למפרע ושייך לומר שפיר דהוי עפר נדרי עצמו ודו"ק

פרק ז הלכה ב' בלח"מ כתב דהא דכתבו התוס' במשנה דחצי קב עצמות הוא מרוב בנין כו' דחצי קב עצמות משאר עצמות אפילו באהל אינן מטמאין דלא תני להו באהלות ע"ש היינו לר' יוחנן (דס"ל) דפליג על רבא כו' ע"ש שהאריך ובמח"כ לא כן הוא דהתוס' לא כתבו אלא דהאי חצי קב עצמות שהנזיר מגלח עליהן הן באין מרוב בנין או מרוב מנין כגון שיש רוב בקב עצמות שנשתברו וחצי קב עצמות זה מהן מעט מכל עצם ועצם ע"ש בתוס' דביארו זה אבל אין בחצי קב זה רוב בנין כו' ורבא משני דהאי על המת היינו רוב בנין כו' אע"פ שאין בהן אפי' רובע הקב ע"ש היטב וא"כ מ"ש דע"כ רובע דמטמא בעלמא היינו אע"פ שאין בו מרוב בנינו כו' דאי רוב בנינו אפי' בלא רובע נמי ליתא במח"כ דנהי דאין ברובע זה רוב בנינו מ"מ צ"ל שבא מרוב בנינו כו' וכמ"ש הכ"מ פ"ב הלכה ט' מ"ה טומאת מת ע"ש שתמה על הרמב"ם שכתב סתם שאר עצמות כו' אא"כ הי' בהן רובע הקב כו' ולא ביאר שצריך שבאין מרוב בנין כו' כמבואר במתני' פ"ב דאהלות ואין כאן פלוגתא בין המשנה דנזיר ובין המשנה דאהלות ולא כמ"ש הלח"מ כמבואר למעיין היטב ואמנם בחידושי להרמב"ם הי' ט"מ כתבתי דגם הרע"ב בפ"ב דאהלות בשם רבותיו פירש רובע עצמות מרוב מנין כו' היינו דמיעטו מרוב מנין ואין בהן רוב מנין כו' ועפ"ז א"ש דברי רבינו בפ"ב מ"ה ט"מ ול"ק קושית הכ"מ ודע דהתוס' מספקא להו אי ר' יוחנן אית לי' דנזיר מגלח על רוב בנין ורוב מנין רק דבמתני' תני ושייר או דס"ל דאין הנזיר מגלח עליהן ע"ש ורבינו פסק כרבא ודו"ק

שם הלכה ט' ודבר זה הלכה למשה מסיני כן איתא בירושלמי על המשנה דתני באמת אמרו ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע הרי אילו עולין לו אמר בירושלמי כל באמת הלכה למשה מסיני ע"ש. מה שנסתפקו תוס' לר' יוחנן אי ס"ל דנזיר מגלח על רוב בנין ע' בירושלמי שם דאמר רוב בנין ורוב מנין אין הנזיר מגלח ואזיל לטעמי' דלא העתיק אלא תירוצא דר' יוחנן ע"ש

בירושלמי פ"ו ה' ה' הותר בתגלחת מצוה לא סוף דבר כדי ליתן סי' לנגעו אלא אפי' כדי ליתן סי' לנתקו לידע אם פשה אם לא פשה עמ"ש רבינו פ"ח ה' ט"ו הטעם דתגלחת דוחה נזירות משום דבימי חלוטו אין עולין לו ואינו קדוש ול"ש עשה דקדוש יהיה והבה"ז הקשה עליו מתגלחת הנתק דימי הסגרו עולין לו ואעפ"כ מגלח אלא הטעם משום דאיתא בשאלה ע"ש וזה כוונת הירושלמי לא סוף דבר כדי ליתן סי' לנגעו אלא כדי ליתן סימן לנתקו והיינו אפי' בזה דל"ש טעם הרמב"ם מ"מ הותר תגלחת משום דנזירות איתא בשאלה וז"ב ובחידושי מ"ק ומ"ב כתבתי ליישב דברי הרמב"ם ע"ש

פרק ז' הט"ו בהשגה ועכ"מ דכתב וי"ל דתרי טעמי איכא במילתא והש"ס חדא מינייהו נקנו עכ"ל הכ"מ ז"ל ובמחכ"ת זה תמוה דהא הש"ס קאמר מנזיר לא יליף שכן ישנו בשאלה דאלת"ה הא דקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה לילף מנזיר ולמ"ש הרמב"ם אין כאן הוכחה דהא בנזיר ליכא עשה ושפיר י"ל דעשה דוחה ל"ת גרידא מנזיר יליף ודו"ק היטב

פרק ח' הלכה ה' כבר כתבתי במ"ק דבמח"כ הכ"מ והלח"מ לא ראו דזה מסוגיות הפוכות וביומא ס"א איתא בש"א צריך ובה"א א"צ ופסק רבינו כב"ה וכן מצאתי בתיו"ט ואמנם הא דאמר ר' פדת ב"ש ור"א אמרו ד"א הוא לפי הנוסחא בסוף נגעים דת"ק סבר אין לו טהרה עולמית ור"א אמר נותן על מקומו ודיו אבל ת"ק סבר הנתינה על מקומו לא מעלה ולא מוריד וכמאן דלא עביד כלום ור"א ס"ל דמהני ולכך ב"ש ס"ל גם כאן דצריך להעביר על ראשו תער וב"ה ס"ל דהעברת תער בלא העברת שער לא מהני מידי ולכך ס"ל דא"צ ותגלחת לא מעכבא ובזה עולים פסקי הרמב"ם כהוגן דפסק כאן כב"ה ובפ"ה ממחוסרי כפרה פסק כת"ק דר"א ולא כהלח"מ דכתב דפסק כר"א והמעיין הישר יבין לאשורו ודו"ק

וע' בירושלמי פ"ו ה' י"א דר"א כב"ש דס"ל תגלחת מעכבת ולכך, ס"ל צריך להעביר כו' וב"ה ס"ל תגלחת לא מעכבת ע"ש ותבין ובזה איש דברי הרמב"ם, פ"ח הלכה ו' מה' נזירות כתב ונזיר שגילח שלא בתער כו' לא עשה ולא כלום ולא קיים מצות גילוח וכתב הלח"מ דהוי כלא גילח כלל אבל בהלכה ז' כתב נשרה אחת וגילח אחת אין כאן מצות גילוח ולא כתב ולא עשה ולא כלום דשם אמרו בש"ס אע"פ שיער אין כאן גילוח אין כאן ופירש"י דבדיעבד ש"ד ע"ש ונראה דעת רש"י דספק הוא וא"כ לא מצי לגלח שנית דהא קיי"ל הקפת כל הראש שמי' הקפה ואסור מספק לעשות הקפה אבל גבי גילח שלא בתער או שייר ב' שערות ודאי לא הו' גילוח וצריך לגלח שנית ולקיים מצות גילוח אבל בהלכה ז' שוב אין לו תקנה ולא כנראה מלשון הלח"מ דבדיעבד קיים מצות גילוח דז"א וכמ"ש כן נלע"ד

והנה המל"מ לעיל פרק ג' ה' ח' הקשה על הר"ן ורש"י והרא"ש דכתבו דלכך בנזירות חמור ספקו מודאי דא"י לגלח מספק ולהביא קרבן דדילמא מייתי חולין לעזרה והקשה המל"מ אמאי לא אמר דלא מצי לגלח ולעשות הקפה מספק דהקפת כל הראש שמי' הקפה ע"ש ולע"ד א"ש דא"כ אם הי' נזיר ממורט דאין לו שער דאז ל"ש חשש הקפה דקיי"ל דא"צ להעביר תער על בשרו מאי א"ל

בירושלמי פ"ו דנזיר ה' ב' ר"י בר בין אמר בר פיקה שאל לרבי עד כדון במערה מקורה אפי' במערה שאינה עקורה סבר בר פיקה אין ספק טומאה צפה ע"פ המים טהור א"ל רבי כו' אין ספק טומאה צפה ע"פ מים טהור אלא שרץ אבל מת כעומד הוא ע"ש וע' בפני משה שפירש דבר פיקה נסתפק דהא דקתני נמצא מת צף על פי המערה טמא אי דוקא במערה מקורה דהוי ספק טומאה בר"הי או אפי' באינה מקורה ע"ש ולע"ד לא כן הפירוש דלענין רה"י ליכא חילוק בין מקורה או אינה מקורה אלא ה"פ דהנה בשיטה מקובצת הקשה הא ספק טומאה צפה ע"פ המים טהורה ותירץ דזה דוקא בטומאת מגע אבל בטומאת אהל טמא ומיירי במערה מקורה אבל בשם הרא"ש כתב דמיירי במערה שאינה מקורה ע"ש ובתוס' דכתבו ספק אם הי' כזית מן המת בשעה שטבל והאהיל כו' וכוונתם דבטומאת אהל אף טומאה צפה טמא ע"ש וזה דאמר בר פיקא לרבי ע"כ במערה מקורה דאז הספק שמא הי' שם הכזית מת בשעה שטבל ונטמא בטומאת אהל אבל מערה שאינה מקורה דאין הספק אלא אם נגע הוי ספק טומאה צפה וטהור ושני לי' רבי דרק בשרץ ספק צפה טהור ולא בעת וא"ש והארכתי לבאר היטב בחידושי מ"ק ומ"ב ודו"ק

ברמב"ם פ"ח הי טוב עכ"מ דכתב ואיכא למידק כו' ונראה דיתנה כו' ור"ל השלמים ועולות אבל לא בחטאת ואשם דהא אם גילח על אחת משלשתן יצא ודו"ק ומ"ש הרב כ"מ ז"ל אבל יש לחוש בזה אם דמי קרבנות חובה מחולקים מדמי קרבנות נדבה בהזיותיהן ע"ש הוא תמוה והרי בנזיר י"ג מבואר דיכול להתנות וע' בתוס' שם ומוכח דאין חילוק כלל והנה ראיתי אח"כ דהל"מ לקמן בפ"י הי"ב כתב לתרץ קושית הכ"מ ע"ש ושם יבואר אי"ה

פרק ט' הלכה י"ג ע' מל"מ שביאר שיטת רש"י ותוס' וכתב דיש ט"ס ברש"י ע"ש ולע"ד י"ל הפירוש דאליבא דר"ש לא מבעיא לן דמשעה שהפילה אסור בגיזה ועבודה מספק דדילמא בן קיימא הוי רק לר"י מבעיא לי' דס"ל ספק נזירות להקל וא"כ אינו קדוש אלא משעה שילדה אבל עד שעה שילדה מותר בגיזה ועבודה או דילמא אפילו לר"י אסור בגיזה ועבודה משעה שהפילה דאף דס"ל ספק נזירות להקל היינו דספק נזירות חמיר מודאי דספק לא מגלח לעולם ונשאר בספק נזירות לעולם אבל כאן בילדה אח"כ וא"כ ממ"נ יוכל לגלח ולהביא קרבן או לאחר ל' מיום שהפילה או לאחר ל' משעה שילדה וא"כ י"ל דלמפרע הוי נזיר משעה שהפילה ולכך אסור בגיזה ועבודה תיכף כשהפילה שמא תלד אחריו בן זכר וא"ש יותר לפמ"ש התוס' דילדה מאותו הריון עצמו ולד קיימא ביום שלאחריו או איזה ימים אח"כ דאז אגלאי מילתא דיהיה נזיר ודאי ויגלח ממ"נ ודו"ק

הלכה טז בהשגת הראב"ד בחיי ראשי כו' אלא ש"מ שהוא אינו מהם ולא במעמד א' היו כצ"ל ובחנם נדחק, הרב לח"מ ע"ש וז"ב

פרק ה' הלכה ט"ז ע' תוס' נזיר דף מ"ב שכתבו ותוספת אף בו ביום כו' וכוונתם דלא מבעיא ביום ב' לטומאתו ודאי יש תוספת טומאה יום א' דהא ימנה מהיום ז' ימים אלא אפי' בו ביום איכא תוספת טומאה לענין אדם הנוגע בו ע"ש ולפ"ז י"ב לדעת רבינו דס"ל טומאה בחבורין לאו דאורייתא וליכא תוספת טומאה מה"ת אם נטמא בו ביום מ"מ אם נטמא ביום ב' לטומאתו איכא תוספת טומאה יום א' וא"כ הכהנים בזמן הזה אף דהן