בית א-ל א קפו

(לא) והנה הה"מ הביא ראיה להרמב"ם דאשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אע"פ שהוא מותרת לבעלה מ"מ לאחר מותו אסורה לכל כהן בעולם וכתב הה"מ ראי' מהא דאמרינין דנאמנת משארסתני במיגו דמכ"ע דבזה פסלה נפשה מכהונה ובמכ"ע לא מפסלה ותמה הח"צ דשם באשת ישראל מיירי ע"ש ולפ"ז י"ל דבאשת כהן באמת לא מהימנא באמרה משארסתני נאנסתי דליכא מיגו ובזה א"ש קושית התוס' דתהא נאמנת לומר בתולה הייתי במיגו דמשארסתני נאנסתי ותירץ הרא"ש דאין זה מיגו דלא בעי למפסל נפשה מכהונה ולשיטת הראב"ד דחולק שם על הרמב"ם וס"ל דאין נאסרת לכהונה קשה א"כ באשת כהן תהא נאמנת לומר בתולה הייתי במיגו דמשארסתני נאנסתי דלא תפסל בכהונה ולפמ"ש א"ש דבאשת כהן אינה נאמנת לומר ק משארסתני נאנסתי דליכא מיגו דמכ"ע וז"ב

(לב) והנה מה שהקשה הר"ן על הרי"ף מהא דמשני לא דקטעין טענת דמים והא בזה איכא ס"ס לכאורה יש ליישב דהנה מצאנו דר"מ חייש למיעוטא ואעפ"כ בס"ס מתיר באשה שהיא עושה צרכיה והנה בס"ס יש שני טעמים טעם א' כמ"ש הרשב"א מטעם רובא ולר"מ ל"ש זה דלא אזיל בתר רובא ואמנם יש עוד טעם אחד כמ"ש הפלתי דספק א' מותר מה"ת וספק ב' הוא ספק דרבנן ולכך שם בנדה מתיר ר"מ ח"ב והנה האי ספק מכ"ע כבר כתבו התוס' דל"ש דרוב נשים אינן מכ"ע רק כתבתי באות ל"א דהרי"ף ס"ל נהי דל"ש מ"מ מיעוט איכא ומצורף לפלגא דאין תחתיו והוי רובא ולכך מיאן הרי"ף בתירוץ התוס' וז"ב והנה אם נאמר דטעמא דס"ס משום דספק א' מותר מה"ת וספק ב' הוא ספק דרבנן א"כ אם נתחיל הספק ספק מ"ע ספק דרוסת איש זה הספק אינו מותר מה"ת דהא ע"ע ל"ש ואיכא רוב לאיסור וכן אם נתחיל ספק אין תחתיו אף דמותר מה"ת מ"מ הספק ה"ב את"ל תחתיו שמא מכ"ע אף דהוי ספק דרבנן מ"מ אסור עכ"פ מדרבנן משום דרוב נשים אינן מכ"ע וא"כ מטעם דספק א' מותר מה"ת אין להתיר כאן ורק דהרי"ף מצד רוב אתי עלה דעכ"פ מיעוט יש וסמוך מיעוטא לפלגא והוי רוב כמ"ש הפ"י וז"ב

(לג) והנה כבר כתבתי דהפ"י הקשה על אביי דאמר אי למיתיב לה כתובה ניתיב לה דילמא אדרב' התקנה היתה שלא יעליל עליה כו' ותירץ דסתם מתני' ר"מ הוא ולר"מ דס"ל ט"ב ל' יום ל"ש זה וכמ"ש באות כ"ב ע"ש בביאור ולפ"ז לא קשה קושית הר"ן על הרי"ף דשפיר משני לא בטענת דמים ולא קשה דא"כ שפיר יש ס"ס לדעת הרי"ף ואמאי אסורה ז"א דהש"ס משני לאביי ממ"נ אי מתני' לאו ר"מ הוא אלא רבנן אין הוכחה ממתני' די"ל כקושית הפ"י דהתקנה הי' שלא יעליל עליה להפסידה כתובה ואי ס"ל לך דע"כ מתני' ר"מ היא א"כ שפיר בטוען טענת דמים ואי קשיא דהא איכא ס"ס ז"א דכבר כתבתי דכאן אין להתיר מטעם דספק א' מותר מה"ת דהא איכא רובא לאיסורא דמכ"ע לא שכיח וי"ל מטעם דסמוך מיעוטא לפלגא דאין תחתיו והוי רובא וכיון דמתני' ר"מ הוא ור"מ לא אזיל בתר רובא א"ש דאסורה לו וא"כ ממ"נ א"ש אבל הרי"ף קאי אליבא דידן דקיי"ל דאזלינן בתר רובא שפיר איכא ס"ס וא"ש קושית הר"ן ודו"ק

(לד) והנה התוס' תירצו דאם היתה מכ"ע היתה טוענת דאין בזה בושה כ"כ כמו ביאת אונס והקשה ההפלאה ז"ל הא למשנה אחרונה י"ל דעיניה נתנה באחר ולכך טענה בתולה הייתי ולא טענה מכ"ע אני כדי שתיאסר עליו ע"ש והנה שם בנדרים הא דאמרינן עיניה נתנה באחר ומותרת לו וסמכינין על סברא זו דעיניה נתנה באחר להתיר משום דמדינא אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא דחז"ל אסרוה ולכך סמכו עצמם על סברא דעיניה נתנה באחר ע"ש וזה שייך באשת ישראל שקבל בה אבי' קידושין פחות מג"ש דאין הספק רק שמא זינתה תחתיו ושפיר שייך עיניה נ"ב אבל באשת כהן שמא אין תחתיו ולא היתה משועבדת לו כלל כמ"ש הב"ש ס"ס כ"ד א"כ ל"ש ענ"ב וא"ש תי' התו' ובאשת ישראל בלא"ה ל"ק קושית הרי"ף כמ"ש אות ל"א

סליק סוגיא

בס"ד

(חדר קלו) חדושים ברמב"ם ה' נזירות

פרק א' הלכה ט' י' והנה ראיתי ברש"י ד"ה לישנא אחרינא אמרי לה בש"א נדור ואינו נזיר ות"ק דר' יהודא אמר דנזיר אליבא דבית שמאי והיינו דלא כרבי נתן ע"ש ואמנם הרמב"ם פירש דב"ה במתני' אמרו אינו נזיר אבל נדור מיתו הוי מדלא תני וב"ה אומרים לא אמר כלום וכמו שכתב משנה לדעת רבינו ע"ש והיינו דלא כר' נתן דהא לרבי נתן אליבא דבית הלל אינו לא נזיר ולא נדור ורבינו פסק כמתניתין דעכ"פ נדור הוי לב"ה דהלכה כמותן ואין צריך לומר דהיה לו נוסחא אחרת וגרס מתניתין כרבי נתן כמ"ש מארן הכ"מ אלא דשפיר פסק אליבא נוסחא דידן (בש"ס נזיר דף מ"א ע"ב ור' אליעזר מנ"ל דעשה דוחה ל"ת ע"ש בתוס' ויש להקשות דלר"א דס"ל בהקדש ל"מ שאלה א"כ לדידי' גם נזיר ל"מ שאלה כדאיתא ריש פרק שני לב"ש וע"ש בתוס' דנזירות כהקדש דמי וא"כ מה פריך מנ"ל דעשה דוחה ל"ת והיינו כפירש"י דמנזיר לא ילפי' דאיתא בשאלה דהא לר"א נזיר ליתא בשאלה וצע"ג)

פרק ו' ה"ב כטמא אחר יום מלאת ע' בפי' הרע"ב דפירש דגזרו אטו נטמא ביום מלאות ובתוי"ט הקשה א"כ לסתור הכל לכך פירש דגזרינן אטו כטמא יום ל' בסתם נזיר ע"ש ולע"ד י"ל כפשוטו דהנה התוס' כתבו בדף י"ט ב' ד"ה ה"ג דהא דצריך תרי קראי זאת תורת הנזיר וקרא דהימים הראשונים יפלו דאי לאו קרא דהימים הראשונים יפלו ה"א דיום מלאת היינו יום ק"א ע"ש דכתבו זה לר"א דס"ל נטמא יום ק' אינו סותר אלא ל' ואי לאו קרא והימים הראשונים יפלו ה"א דיום מלואת הוא יום ק"א אז סותר כ' אבל כטמא יום ק' סותר הכל כתב רחמנא והימים הראשונים יפלו דאפילו נטמא יום ק' אינו סותר אלא שלשים לר"א ע"ש ואמנם רבנן דס"ל יום ק' סותר הכל ולא דרשו ראשונים מכלל דאיכא אחרונים שפיר מפרשינן יום מלואת היינו יום ק"א כמו ובמלואת ימי טהרה דהוי אחר מלואת כמ"ש התוס' וצריך לסתור שלשים מה"ת ולר"א דס"ל דרשה דראשונים ע"כ ס"ל דיום מלואת היינו יום ל' וז"ב ובזה א"ש הא דכתב רבינו דנטמא אחר יום מלואת והוא ביום ל"א סותר הכל ומביא קרבנות טומאה ולשיטת התוס' קשה הא הוא רק מדרבנן אטו נטמא ביום ל' ואמאי מייתי קרבן טומאה כמ"ש התוס' שם במשנה ד"ה הריני נזיר דלבר פדא אינו סותר אלא מדרבנן ואינו מביא קרבנות נזיר טמא ע"ש ולפמ"ש א"ש ודו"ק כי לע"ד הוא ברור בס"ד

שם הלכה ו' אלא משלים עליהם אחר שיביא קרבנו וכתב הלח"מ דנראה מדברי רבינו דמביא קרבן טומאה והתוס' ס"ל דאינו מביא עיי"ש והנה התוס' דף ח"י ד"ה מתחיל כתבו דא"א לומר דלר"א מונה מיום ח' דא"כ אמאי מביא קרבן הא אינו סותר אלא יום א' וליכא ראשונים וע"כ דמונה מיום ז' ע"ש והנה דבריהן מתוקין מדבש אך לטעמיהו אזלי דס"ל דבעי רק חד בנפילה אבל לדעת רבינו דס"ל עד שיהיו שם ב' ימים ראשונים א"כ אפי' ס"ל לר"א דמונה מיום ח' אכתי ליכא תרי בנפילה והדק"ל אמאי מביא קרבן ואמנם רבינו לטעמי' דס"ל דמ"ע מביא קרבן וזה ראיה לשיטתו וכל חד לטעמי' אזיל ודו"ק

ובזה איש דהקשה הרא"ש בש"מ לפי שיטת התוס' אמאי לא אמר רב חסדא הא מני ר"א הוא ולפ"ד רבינו א"ש דגם ר"א ס"ל דמונה מיום ח' ואף פשטא דברייתא מורה כן דקאי אנטמא בשמיני דתני לעיל וכן פירש"י ע"ש ואעפ"כ מביא קרבן כדעת רבינו ושיטתו מוכחת בסוגיא וז"ב ובזה א"ש לקמן דף נ"ד דאיבעיא להו עד שיטהר בז' עד דעביד הערב שמש ועני ר"א הוא והתוס' לא גרסי האי עד דעביד הערב שמש ע"ש בתוס' דאזלי לשיטתן וגם הרא"ש בש"מ הקשה אמאי לא אמר ומני ר"י בר' יהודא הוא ולפמ"ש א"ש דגריס במשנה ויעריב שמשו וע"כ כר"א אתי דבח' חל עלי' נזירות דטהרה ולכך תני ויעריב שמשו אבל כר"י בר"י לא אתיא דהוא ס"ל בז' חל עליו נזירות דטהרה ואמאי בעי הערב שמש ודו"ק שם בסוגיא בס"ד

הרב מחנה לוי עמד על פירש"י נזיר דף כ"א ד"ה אלא לאו ש"מ וכו' שפירש דאי מעקר עקר א"ש דלעולם א"י להפר להבא בלא למפרע והכא למפרע לא מצי מפר דהא קיים לה לפי שעה והיינו כדס"ד בנדרים דף ס"ט א' דואני הוי קיום לפי שעה ע"ש וקשה מסוגיא דלקמן דף כ"ב ב' דבעי הש"ס למפשט בעיא דהריני בעקבך ממתניתין דבכולה מילתא מתפיס דע"כ ל"ל משום דקיים לה לפי שעה ולא מהני הפרה מכאן ולהבא בלא למפרע דהא קיימינין שם כבר בסברא דבעל מיגז גייז ועכצ"ל דאי בכולה מילתא קא מתפיס א"י להפר דה"ל מפיר נדרי עצמו וכמו שפירש"י שם א"כ למה לא מפרש רש"י ז"ל הכא בפשיטות הש"ס דבעל מעקר עקר דהטעם דא"י להפר דהוי כמתיר נדרי עצמו עכ"ל הרב מחנה לוי ז"ל

ונראה ליישב דהנה הטעם אם נימא דבעל מעקר עקר למפרע ואיך יעקור הנדר למפרע וצ"ל משום דרב פנחס דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת והוי כאילו היא התנתה דאם לא יחפוץ הבעל לא יהי' נדר וז"ב וא"כ וראי לא שייך לומר