בית א-ל א קפד

כתובה הא זה לאו מלתא דאיסורא ולמה נחוש לדבר שלא שכיח ולפמ"ש א"ש דלס"ד דאביי ודאי צ"ל כתי' הראשון בתוס' דזנות בלא עדים והתראה שכיח ודו"ק וגם א"ש מה שהקשיתי באות ג' על הוכחת אביי ממשנתנו דאומר פ"פ נאמן דילמא מתני' ר"מ דחייש למיעוטא ולכך נאמן לאסרה ואנן אזלי' בתר רובא וכיון דזנות ל"ש אינו נאמן ולמ"ש א"ש דבס"ד דאביי ודאי זנות שכיח כתי' ראשון בתוס' ודו"ק

(יא) עוד י"ל קושית התוס' מהא דגיטין דזנות ל"ש ואמאי תיקנו כאן משום זנות די"ל ודאי לתקן החלה תקנה בשביל דבר דל"ש זה לא אמרינן אבל כאן דבלא"ה הוצרכו לתקן יום מיוחד משום שקדו שיהא טורח בסעודה ג' ימים ולא ישא ביום א' וביום ב' וג' קבעו יום ד' ואסרו לישא ביום ה' משום ט"ב אע"ג דלכתחלה לא היו מתקנים בשביל זה כיון דל"ש מ"ע כיון דהתחילו לתקן תיקנו גם בשביל זה וכה"ג כתבו התוס' בגיטין ע"ש ובזה א"ש מה שכתב זקני מהרש"א ז"ל דאם הגיע זמנה ביום ב' וג' אינה מעלה לה מזונות דהתקנה הוי בשביל טורח סעודה דידה אע"ג דגם תקנתא דידי' הוא משום ט"ב ולפמ"ש א"ש דעיקר התקנה לא הי' אלא בשביל שקדו אבל בשביל ט"ב לא היו מתקנין דלא שכיח ודו"ק

(יב) ואמנם הא דהוצרכו התוס' לתירוצם היינו לס"ד דש"ס דאמר מ"מ אמרו בתולה נשאת בו' לפי ששנינו נותנין לבתולה יב"ח כו' ולא ידע עדיין מתקנת שקדו ע"ז הקשו התוס' הא זנות ל"ש אבל למאי דמסיק שקדו חכמים כו' שיהא טורח ג"י כו' שוב לא קשה כלל וממילא מיושב קושית המפרשים שהבאתי באות ה' דלמסקנא ל"צ כלל להני תירוצים שתירצו התוס' ודו"ק

(יג) והנה הרי"ף כתב דהא דלא אמרינן ס"ס ספק מ"ע דמ"ע פתחה סתום ותמה הר"ן דא"כ צ"ל דגירסתו לקמן דף ל"ו אי דקטעין טענת פ"פ ה"נ וא"כ קשה מה דאמר לקמן לא דטעין טענת דמים והדרא ק"ל הא יש ס"ס ע"ש וכבר כתבתי בזה דרכים שונים והמה בחידושי ועתה אמרתי דהא התוס' כתבו דמכ"ע לא שכיח ואמנם הרי"ף מיאן בזה והיינו דהא גם זנות לא שכיח רק דחז"ל תיקנו משום שלא תשב עמו באיסור כל ימיו ותיקנו אף משום מילתא דל"ש אבל עכ"פ שפיר שייך ס"ס דמ"ע ואי דמ"ע ל"ש ז"א דנגד זה גם זנות ל"ש והרי שניהם שקולים וז"ב ואמנם למ"ש דאביי ע"כ ס"ל זנות שכיח וכר' יוחנן כמ"ש אות ג' דמוכח כן שפיר י"ל דספק מ"ע לא שכיח וא"ש

(יד) והנה ר"נ אמר שמואל אמר חכמים תקנו כתובה כו' והן אמרו והן אמרו נאמן להפסידה וכתב הרמב"ם דאינו נאמן אלא משום דכתובה דרבנן דהן אמרו והן אמרו ואמנם בתוס' כתובה א"נ ואילו הי' כתובה דאורייתא לא הי' נאמן והתוס' בד"ה אי למיתב כתבו בפשיטות דאוקי ממונא בחזקת מארי' ומשמע אפי' אם הי' כתובה דאורייתא ונראה דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל אפילו מצא דם נאמן לומר פ"פ ותלינין בלא חיתה המכה אף דזה ל"ש כמ"ש הב"ש ע"מ הן אמרו והן אמרו ובזה ל"ק מה שהקשו על שיטת רש"י דבמצא דם אינו נאמן א"כ מה אמר מה הועילו חז"ל בתקנתן הא הועילו היכא דמצא דם ולמ"ש א"ש דע"כ ר"נ אפי' במצא דם מיירי אבל אנן לא קיי"ל כ דרב אשי פליג כמ"ש תוס' ודו"ק

(טו) והנה התוס' ד"ה אבל בגליל הקשו דמייתי מדיוקא וה"ל למידק מרישא דתני אלמנה בתולה מן האירוסין כו' ונראה דמשם אין לראות די"ל דסתם משנה ר"מ והוא חייש למיעוטא אבל אנן אזלינין בתר רובא וזנות לא שכיח כמ"ש לעיל אות ב' ואביי דהוכיח ממשנה דבתולה נישאת ס"ל כר' יוחנן דזנות שכיח אבל רבי יוסף ס"ל דזנות לא שכיח ולכך לא מצי לאתויי מרישא אבל מהא דהאוכל אצל חמיו ביהודא דייק שפיר דשם אמר אביי מדקתני האוכל ש"מ דאיכא דוכתא ביהודא נמי דלא אכיל כדתניא א"ר יהודא ביהודא הי' מיחדין כו' ומוכח דמתניתין ר' יהודא הוא ושפיר דייק וז"ב וע"ש דרבא אמר ה"ק כל שלא נהג מנהג בגליל כו' א"י לטעון ט"ב ויותר נ"ל דהנה התוס' ד"ה מאי לאו כתבו דביהודא אע"ג דאיכא חזקה לא מהימן דלא מוקי אינש אנפשי' ואע"ג דגבי יבמה אמרינין דעד ל' יום מוקי אנפשי' רוב פעמים לא מוקי אנפשי' אפי' שעה אחת כו' וא"כ מוכח דלאו ר"מ הוא דהא ר"מ לא אזיל בתר רוב ושפיר מוכיח וז"ב

(טז) וע"ש במהרש"א שהקשה על תי' התוס' דמשמע לי' דא"י לטעון בכל ענין כו' דביהודא נאמנת במיגו דאמרה. באירוסין בא עלי והקשה הא הוי מיגו להוציא כמ"ש תוס' לקמן ע"ש ונראה לפמ"ש הרמב"ם דמיירי במצא דם ותלינין בלא חיתה המכה ואע"ג דזה ל"ש מ"מ יכול להפסידה כתובתה ולעיל כתבתי דהיינו משום דהן אמרו והן אמרו ולפ"ז י"ל לפמ"ש הכה"ג דאם חזקה מסייע למיגו אמרינן מיגו להוציא כן י"ל אם הרוב מסייע למיגו אמרינן מיגו להוציא וכאן הרוב מסייע למיגו דלתלות שעדיין לא חיתה לא שכיח כמ"ש הב"ש אבל לקמן דמסיק דמיירי בטענת דמים שלא מצא דם דאין רוב מסייע למיגו שפיר כתבו דהוי מיגו להוציא

(יז) והנה המהרש"א הקשה לעיל בתוס' ד"ה מאי לאו דכתבו דס"ד דבטענת דמים ליכא למיחש לאקרורי דעתא דטענה ברורה הוא אכתי מה יענו בהא דרב יוסף דהכא דל"ש תירוצם ולענ"ד י"ל דכאן י"ל דהמקשה ס"ל שדעת הרי"ף דמכ"ע פתחה סתים ודמים אין לה ולכן לא מצי לאוקמי בטענת דמים דא"כ להימנה במיגו דמכ"ע ומשני לא בטענת דמים ומיגו ליכא דהוי מיגו במקום חזקה כמ"ש התוס' אבל בהא דאביי דמייתי ממשנתנו דהוי לאסרה עליו שפיר הוי מצי לאוקמי בטען ט"ד דלענין איסור לא מהני מיגו כמ"ש המהרש"א ודו"ק. ובזה יש לפרש הא דאמר בירושלמי אמתני' דמשארסתני נאנסתי ואמתני' דמכ"ע אני הדא הוא לענין כתובה אבל לקיימה א"י משום ספק סוטה והיינו דס"ל טעמא דר"ג משום מיגו כמו בש"ס דילן ולענין איסור לא מהני מיגו וכתבתי במ"א ודו"ק

(יח) עוד י"ל לפמ"ש התוס' דאפי' לרבנן דר"מ ליהמנה במיגו דמ"ע אני תחתיך ובאמת הב"ש כתב דמ"ע אני תחתיך לא מהימנא דליכא מיגו וכבר הרגיש הפ"י בזה ואמנם זה תלוי אי טעמא דר"ג משום מיגו במכ"ע אני תחתיך ליכא מיגו אבל אי טעמא משום חזקה אפי' מ"ע אני תחתיך איכא חזקה ואמנם לפמ"ש לעיל י"ל דלכך לא אוקמי רב יוסף בטענת דמים דקשיא לי' ליהמנה במיגו דמכ"ע ע"ש והיינו דהא כתבו התוס' דמשמע לי' דאין יכול לטעון ט"ב בכל ענין בין כו' בין שאומרת פתחה נטול דנאמנת במיגו דבא עלי באירוסין ע"ש הרי חזינין דמהני מיגו ולכך לא בעי לאוקמי בטען טענת דמים דא"כ תהא נאמנת במיגו דמכ"ע כמ"ש באות טו"ב אבל מהא דבתולה אלמנה מן האירוסין לא מצי רב יוסף לדקדק די"ל שפיר בטען טענת דמים ואי קשיא ליהמנה במיגו דמ"ע י"ל דמיגו במקום חזקה לא אמרינן ולכך דייק מהאוכל אצל חמיו ביהודא דמשם בארה דאמרי' מיגו במקום חזקה והוכיח שפיר ומתורץ קושית התוס' דאמאי לא דייק מרישא ודו"ק

(יט) עוד י"ל על קושית עצי ארזים שהבאתי לעיל אהא דאמר אביי אי למיתב לה כתובה ניתיב לה ודילמא מיירי דכתב לה א"כ תטרוף מלקוחות בחנם דבשלמא אי ארוסה ל"ל כתובה רק בשעת נשואין הוא מתחייב לה כתובה א"כ ל"ש שתטרוף מלקוחות בחנם שהרי הוא מתחייב לה עתה כתובה אבל אם ארוסה אית לה כתובה קשה ונלע"ד עפמ"ש דדעת הרמב"ם דאף במצא דם מצי לטעון (ט"ב) (פ"פ) וכתבתי דלכן אמר ר"נ א"ש חכמים תיקנו כו' והן אמרו כו' דאפי' במצא דם תלינן בלא חיתה המכה אף דל"ש רק דהן אמרו והן אמרו ולפ"ז א"ש דאביי הוכיח דע"כ לא מיירי דיש לה כתובה שכתב לה באירוסין דאי בשכתב לה כתובה בשעת אירוסין לא הי' לו להיות נאמן לטעון פ"פ כיון דמצא דם וכאן ל"ש הן אמרו והן אמרו דהא הוא כתב לה כתובה ולא מתקנת חז"ל הוא דנימא הן אמרו והן אמרו והוי כמו תוספת כתובה דכתב הרמב"ם דאינו נאמן בטענת פ"פ דלאו תקנת חז"ל הוא ול"ש הן אמרו והן אמרו וז"ב ומשני לא בטענת דמים דאז שפיר נאמן מדינא ול"צ לטעם דהן אמרו כמ"ש הה"מ בשם י"א דבטענת דמים אפי' לענין תוספת כתובתה נאמן ע"ש וזה ברור

(כ) ומעתה א"ש מה שהקשה הר"ן על הרי"ף כמ"ש אות י"ב מהא דמשני לא בטענת דמים ולפמ"ש י"ל דה"ק לא בטענת דמים ולמיתב לה כתובה דלהוציא ממון לא מהני ס"ס והרי"ף לא כתב דס"ס מהני אלא אהא דר' אלעזר לאסרה עליו אבל להוציא ממון ל"מ ס"ס כמ"ש הפ"י דא"ה בממון אחה"ר ואי קשיא ליתיב לה ז"א דשפיר י"ל לענין פסידא דלקוחות דבזה ל"צ להן אמרו והן אמרו ודו"ק היטב

(כא) והנה י"ל דבר חדש על קושיות התוס' דהכא חיישינן א לזנות ובגטין אמרינן זכות ל"ש דודאי זנות בגדולה ל"ש דחזקת כשרות יש לה ולא תזנה במזיד אבל בקטנה דאינה יודעת חומר האיסור י"ל דזנות שכיח ולכך בגיטין דלחוש שמא יחפה על בת אחותו ורוצה להצילה ממיתה וע"כ דזינתה כשהיא נערה עכ"פ שפיר אמר ר"ל זנות. ל"ש אבל כאן חיישינן דתזנה בקטנותה וזה שפיר שכיח אך זה טעות דקטנה שזיכתה אינה נאסרה לבעלה לפי הש"ס שלנו כדמוכח ביבמות גבי שנים שנתערבו נשותיהן ע"ש ואמנם לפ"ד הירושלמי שפסק הרמב"ם כוותי' דקטנה שזינתה נאסרת על בעלה א"ש קושית התוס' ועפ"ז י"ל הירושלמי דאמר בוגרת נשאת בכל יום ותמהו אמאי הרי עכ"פ שייך בה