בית א-ל א קפב

(חדר קלב) בדין חיוב

מעשר

(א) בזה נחלקו הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם בפרק שני מ"ה מעשר כתב דלוקח אחר מירוח ונתמרח אצל לוקח חייב הלוקח לעשר וכן הוא דעת ר"ת בתוס' בפרק הפועלים דף פ' ע"ש ודעת הראב"ד נראה לפי שהבין בהם הכ"מ דבין קנה קודם מירוח ונתמרח אצל לוקח בין קנה אחר מירוח פטורים מלעשר ע"ש ואמנם דעת ריב"ם בתוס' שם הוא איפכא דדוקא קנה קודם מירוח פטור אבל קנה אחר מירוח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע איסור טבל מהם הרי לך ג' דעות בזה ולכאורה יש לומר דהא טעמא דהרי"בם הוא שהרי כבר נתחייב ביד המוכר ומי יפקיע איסור טבל מהם ואמנם זה אם גמרן המוכר לאכלו דאז נתחייבו כבר ביד המוכר כע"ש הרמב"ם כאן בהלכה א' אבל אם גמרן המוכר כדי למכרן דבזה לא נתחייבו ברשות המוכר הלוקח פטור מלעשרן ולפ"ז י"ל דלא פליגי הראב"ד והרי"בם בתוס' דהראב"ד מיירי אם גמרן המוכר כדי למכרן ולכך פטורין והרי"בם מיירי דגמרן כדי לאכלן ונמלך עליהן למכרן דבזה שפיר נתחייבו ביד המוכר ותו לא פקע איסור טבל מהם וז"ב ובש"ע סימן של"א לא ביאר דין זה משום דס"ל להמחבר דבזה"ז חיוב תרומות ומעשרות מדבריהם ומדרבנן בכל ענין חייב כע"ש הרמב"ם ואמנם הדין גמרן ע"מ לאכול או כדי למכרן ה"ל לפרש וצ"ע

והנה כתב הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות מעשר הלכה כ"ד המוצא זיתים תחת הזית וחרובין תחת החרוב חייבין במעשר שחזקתן שמאילן זה נפלו אבל המוצא תאנים תחת התאנה הרי הם ספק שהרי משתנות ומתלכלכות בעפר שמא מתאנה זו נפלו או מתאנים שנתעשרו ע"ש וכתב הכ"מ א"כ היכא קתני פטורות מן המעשר ואפשר לדחוק כו' אבל מידי ספק לא נפק' וכ"כ רבינו בפירוש המשנת פטורים מן המעשר אבל מעשרן דמאי ע"ש והנה זה יצדק לדעת רבינו דס"ל דתאנה חייבת מן התורה אבל לדעת רש"י והראב"ד דחיוב תרועות ומעשרות בתאנים אינו אלא מדרבנן ע' בפרק שני מהלכות תרומות הלכה א' א"כ הוי ספק דרבנן וא"ש האי ופטורות מן המעשרות ואמנם אפילו לדעת הרמב"ם י"ל דפטורות לגמרי דהוי ס"ס ספק מתאנים אחרים שנתעשרו כפלו וספק שמא הפקירן וז"ב ואמנם צ"ע אמאי לא אמרינין רוב וקרוב הלך אחר הרוב ואמנם ז"א דאפילו כלך אחר הרוב מ"מ שמא נפלו מן תאנים שלא נתעשרו ואמנם אם רוב העוברי דרכים עכו"ם צ"ע והנה על זיתים וחרובין אמאי לא נימא הלך אחר הרוב וצ"ל דשאני זית דחזותו מוכיח עליו כדמשני ר' אבהו וצ"ל דתאנה עם נפילתה נמאסת ונתבארו דברי רבינו ועכ"מ בשם מהר"י קורקס מה שכתב ולפמ"ש א"ש ודו"ק

(חדר קלג) בדין המקיים

כלאים

(א) בפרק חמשי מהלכות כלאים הלכה ה' כתב הרמב"ם אין עודרין עם העכו"ם בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעט התפלה והנה בש"ס ע"ז פרק חמשי דף ס"ד מייתי הש"ס ברייתא זו להוכיח מזה דלשבר חבייות ביין כסך מותר דסברוה דבריית' זו ר' עקיבא הוא דאמר המקיים בכלאים לוקה ואעפ"כ לעקור עם העכו"ם בכלאים מותר משום דלמעט התפלה שרי ודחה הש"ס דהא פני רבנן היא דס"ל המקיים כלאים אינו לוקה ופריך אי רבנן הוא מאי איריא מוקרי' ואפי' לקיים שרי ומשני הכי במאי עסקינין דעביד בחנם ור' יהודא הוא דסבר אסור ליתן להם מתנת חנם וקאמר מדרבי יהודא נשמע לרבי עקיבא לאו אמר רבי יהודא אסור ליתן להם מתנת חנם אבל למעוטי תפלה שפיר דמי לרבי עקיבא נמי אע"ג דאמר ר"ע המקיים כלאים לוקה למעוטי תפלת שפיר דמי והנה הרמב"ם פסק לעיל פרק א' הלכה ג' כרבנן דפליגי על רבי עקיבא וא"כ קשה מאי אריא עוקרין אפילו מקיים נמי וצריך לומר דמיירי בעושה בחנם ולכך מקיים אסור אבל עוקרין שרי כדי למעט תפלה ואמנם התוס' הקשו מאי פריך אי הכי מקיים נמי הא מקיים אסור דמשתכר באיסורי הנאה ותירצו דהברייתא מיירי בכלאי זרעים כו' ואמנם הרמב"ם דפסח ואמר הזורע שני עיני תבואה עם זרע הכרם לוקה כו' וכן כל הפרק משמע דהברייתא בכלאי הכרם איירי וקשה קושית הסוס' וצריך לומר דסמך על המעסקנא דלטעט התפלה שרי אפי' ביי"נ וה"נ בכלאי הכרם ויש לפלפל בזה וע' כ"מ פ"א ה"ג בשם הירושלמי דאפי' לרבנן אסור לקיים וע' מל"מ שם וי"ל דרבינו גריר אחר הירושלמי וא"ש הכל ואין להאריך ודו"ק ומש"ך סימן רצ"ו דכתב דהמקיים כלאים אסור והיינו כהירושלמי ואין פנאי להאריך

(ב) וע' מה שכ' הרמב"ם הלכה ח' סיכך גפן חבירו על תבואתו קידש תבואתו ולא קידש גפן חבירו ועיין בכ"ע מה שהקשה דה"ל למפסק דאין הלכה כרבי יוסי דהא הלכתא כרב באיסורי כו' ואמנם ביבמות גרסינין המסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו דברי ר' מאיר ורבי יוסי ור' שמעון אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו וקיי"ל ר' מאיר ור' יוסי הלכה כרבי יוסי ומכ"ש הכא דר' שמעון ס"ל כר' יוסי ולכך פסק הרמב"ם כר' יוסי וז"ב ואין ראיה מרב דאמר אין הלכה כרבי יוסי דרב לטעמי' דלא סבירא לי' הני כללי דר"ע ור"י הלכה כר"י בעירובין דף ע"ז ב' ואנן קיי"ל כהני כללי וזה ברור ואמת

(חדר קלד) בדין

דמאי

(א) דין זה מבואר ברמב"ם פרק י"ב מהלכות מעשר הלכה ד' עי שאינו נאמן על המעשרות שראינוהו שהפריש תרומת מעשר מפירותיו שהן דמאי וחזרה ונפלה בפנינו בין למקומה בין למקום אחר וחזר ואמר הפרשתיה נאמן אפי' בחול שאימת דימוע על עם הארץ וע"ש בהשגת הראב"ד שכתב דברים זרים המה ואינם אלא כשנפלה למאה שעלייתה מועלת כו' וא"כ מאי דימוע איכא כו' וע' בכ"מ שכתב דבירושלמי מוכח כפירוש הראב"ד ע"ש ולע"ד עה שכתב הרמב"ם וחזר ואמר הפרשתיה היינו הפרשתיה מקודם לכן ומה שהפרשתי תרומת מעשר היינו משום החברים שלא האמינו לי ומיירי שפיר בפחות טמאה כמ"ש הראב"ד ולא הבינותי השגת הראב"ד דהא פי' הרמב"ם והראב"ד אחד הוא ואמנם זה נראה דמ"ש הרמב"ם שראינוהו שהפריש חו"מ והיינו שהע"ה בעצמו הפריש תו"מ מפירותיו ובירושלמי עמה שאמר ר' אבין משמע דמיירי שהחבר שקנה ממנו הפריש תו"מ ע"ש היטב ואפשר דזה השיא להראב"ד להבין בדברי הרמב"ם פירוש אחר ע"ש היטב ותבין ודו"ק היטב ואין הירושלמי לפני וראיתי בפירוש המשניות ושם פירש הרמב"ם כמו שהבין הראב"ד מדבריו ואין להאריך ועוד יש להאריך במה שכתב הרמב"ם בהלכה ה' והראב"ד השיג עליו וגם מארן הכ"מ כתב לבאר דבריהן ואני כתבתי בגליון דע"ש הכ"מ בטעם הרמב"ם דאם ראינו דהפריש מעשר ראשון מכ"ש שיפריש מעשר שני שא"צ לתתו לאחרים דהוא עצמו יעלנו ויאכלנו בירושלם הכה זה בזמן הבית אבל עתה בזה"ז דאינו נאכל בירושלם מאי איכא למימר ואף דיכול לפדותו בשוה פרוטה מ"מ צריך להוליך הפרוטה לים הגדול ואמנם יכול לשחקה ולהשליכה לנהר כמ"ש הסמ"ג גם יכול לחללו על פירות שוה פרוטה וישרפם כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות מעשר שני הלכה ג' אך הראב"ד חולק עליו בזה ע"ש ואפשר דלכן נטה הראב"ד מפירוש הרמב"ם וכתב דלכך נאמן דאימת קדושת עליו ואין להאריך כאן

(חדר קלה) סוגיא

דפ"פ

(א) רש"י פירש דהא דאמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאסרה עליו אבל להפסידה כתובתה אינו נאמן והתוס' הקשו עליו מהא דאמר אביי לקמן אי למיתב לה כתובה ניתיב לה משמע דיותר מסתבר להפסידה כתובה מלאסרה עליו לכך פירשו דר"א אמר לאסרה עליו ומכ"ש להפסידה כתובה ע"ש ונחזי אנן די"ל טעמא דהתוס' דזה תלוי בהא דהקשו דכאן חיישינין לזנות ובגיטין אמר ר"ל דזנות ל"ש ותירץ התוס' דזנות בעדים והתראה ל"ש אבל זנות סתם שכיח ועוד תירצו דכדי שלא תהא באיסור עמו כל ימיה תיקנו אף משום מילתא דל"ש ע"ש והנה אם זנות באמת ל"ש א"ש דיותר מסתבר להפסידה כתובתה מלאסרה דלענין איסור אזלינין בתר רובא ואמרינין דלא זינתה ומיקם הוא דלא קים לי' ומותרת לו בשגם איכא חזקת היתר לבעלה אבל לענין כתובה דהוא לאפוקי ממונא עיני' אין הולכין בממון אחה"ר ולכך היא מפסדת כתובה ח"ב אבל אם נימא זנות שכיח וכתירוץ ראשון של התוס' ליתא לסברא זו ויוכל להיות דלאסרה נאמן דשוי' עלי' חד"א ולהפסיד כתובתה אינו נאמן דא"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן שתיקנו לה כתובה כפירוש רש"י בדף יו"ד וחזקה א"א טורח בסעודה ומפסידה ל"ל לר"א ור"נ אמר שמואל חידש זה לקמן ועיין בזה

(ב) והנה הפ"י הקשה עה צורך לאביי לומר טעמא משום אקרורי דעתא הל"ל בפשיטות לפמ"ש הרא"ש דאם לא השכים לב"ד שום א"נ דל"ש א"א מורה דאמרינין שמא