בית א-ל א קפ

דדמאי הנחתומין לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי ח"מ וחלה וכתבו רבינו בפ"ט מס' מעשר אלמא דהנחתום הוא חייב להפריש חלה בירושלמי רמי להו אהדדי וא"ר יוחנן כאן בעושה בטהרה נחתום מפריש חלה הואיל שראויה לכהן לאכילה אבל נחתום העושה בטומאה לא הטריחו למוכר להפריש כיון דלא חזיא אלא להסיק תחת תבשילו ולוקח שיאכל הוא יפריש ור' אלעזר אמר כאן בעדה גסה הלוקח יפריש כאן במדה דקה שהתינוקות קונין ממנו ואין בקיאין להפריש המוכר מפריש ויש לתמוה על רבינו שסתם שתי המשניות ולא פירש עכ"ל הכ"מ והנה לפי תירוץ שני שבירושלמי דמיירי במדה גסה אבל במדה דקה מפריש המוכר מפני התינוקת י"ל כיון דחלה בזה"ז דרבנן כמ"ש הרמב"ם בפרק א' הלכה ד' א"צ הנחתום להפריש דלא מבעיא להרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן אפילו בידים לא שייך החשש דהתינוקת יאכלו בלא נטילת חלה דאיסור דרבנן הוא ומותר אפילו להאכילו בידים (ולפמ"ש השעה"מ בה' שביתות עשור דאם אפשר לתקן יתקן יש לדחות זה אך אין זה מוסכם) אלא אפי' להפוסקי' דלא כהרשב"א אלא דאין מאכילין לקטן אפילו איסור דרבנן בידים מ"מ כאן לא ספי לי' בידים דהא י"ל דהתינוק יפריש חלה וגם י"ל דהא דאמר דתינוקת אין בקיאין להפריש היינו דאין בקיאין להפריש שיעור דהיינו אחד מן כ"ד כתקנת חז"ל אבל להפריש כל שהו יודעין וא"כ בזה"ז דאין מפרישין אלא כ"ש אין חשש בזה דהא בלא"ה הוא רק לאור ויש לומר דזה פירוש מ"ש בירושלמי כאן בעושה בטהרה דאז מפריש כשיעור ודו"ק. עוד י"ל דבעושה בטהרה צריך להפריש חלה דאם יקנה ממנו ע"ה דאינו עושה בטהרה ויפריש חלה תטמא החלה וא"כ הוא גורם לחלה שתטמא אבל אם הנחתום בעצמו עוש' בטומא' אדרב' אינו מפריש דאם יפריש תטמא החל' אבל אם אינו מפריש עדיין לא תטמא דשני אינו עוש' שלישי בחולין ודו"ק. וע"ש הרמב"ם ומפריש מן החמ' על הצוננת עיין בכ"מ שסיים ויש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שתי המשניות ולא חילק והוא בלתי מובן. וי"ל דהר"ש כתב דאין חשש שהרי אצל הנחתום נתחייב' בחל' ובעוש' בטומא' אין חיוב על הנחתום להפריש א"כ כשיקנה אות' זה ככר זה וגם ככר זה יוכל לבוא לידי מפריש שלא מן המוקף או לידי ברכה לבטל' ואין להאריך ודו"ק ובש"ע לא נזכר דין הלוקח מן הנחתום לפי שאינו נוטלין רק דבר מועט ושורפו באור ומסתמא הנחתום מפריש ובחידושי לה' חלה כתבתי ודו"ק. וראיתי להרב ט"ז בסימן שכ"ב ס"ק ב' שהקשה על א"ז רמ"א ז"ל דכתב דאם נפלה חלה ונתערב' בעיסה ואין בעיס' ק"א לבטל' אם לא אכל העיס' ישאל לחכם ויתיר לו כנדר כו' ותמה דא"כ הא דתני סאה תרומ' דנפל' לפחות ממאה חולין תירקב אמאי לא תני תקנתא דישאל לחכם עלי' ע"ש י"ל דמיירי דהחולין שנתרמה מהם התרומ' כבר נאכלו ואינו בעולם ואם ישאל על התרומ' תחזור לטבל' וא"כ החולין שנאכלו היו טבל למפרע ונאכלו באיסור מיתה משא"כ כאן דהעיס' קיימת ויוכל להפריש ממנה חלה פעם שנית והא דפריך דה"ל דשיל"מ א"ש דעכ"פ אפשר לישאל עלי' ושם היתר עלי' ומה שעש' איסור למפרע זה אינו ענין לתרומ' זו וי"ל דזה דמשני דנדרים מצוה לאתשולי עלה ותרומ' אין מצוה להשאל עליה ועמד הט"ז מ"מ מ"ש מכל איסורין דקיי"ל דאם המתיר בידו לעשות בלי הפסד הוי דשיל"מ ולפמ"ש א"ש דהא הכא יהי' לו הפסד שאכל למפרע טבל באיסור מיתה ולא הוי דשל"מ ודו"ק

(ב) והנה ראיתי בספר ישועת יעקב בסימן שכ"ג שפלפל בדברי הט"ז וכתב דאם נתערב' בק"א לא שייך שישאל עלי' דהא אין לו הפסד במה שנתערב דהא לא שייך שיאמר אילו הייתי יודע שיתערב בחולין לא הייתי מפריש רק הי' נשאר בטבלו דמה הפסד לו שנתערב דהא בטל ומותר באכילה והיתר של רמ"א ז"ל הוא רק אם נפלה לפחות מק"א דאז יש לו פתח דאילו ידע שיתערב לא הי' מפריש והית' מותרת ע"י שיפריש חלה אחרת וא"כ א"ש הא דתרומ' לא חשיב דשיל"מ ובטלה בק"א דאין כאן פתח לישאל על הפרשתו משא"כ אם נפל' לפחות מק"א דיש לו פתח ודפח"ח ובזה יישב קושית הר"ן דלמה לא הקש' הר"ן מברייתא עצמ' דמייתי בנדרים ע"ש ודבריו מתוקים מדבש ולכאור' י"ל דלא שייך שאלה אלא היכא דיש לו פתח לבטל הדבר לגמרי כגון בנדרים דאם נדר מפרי זה יכול לישאל ולומר אילו ידעתי כי לא אוכל לעמוד בנדר זה לא הייתי נודר כלל אבל כאן איך יאמר אילו הייתי יודע שתפול החלה לתבשיל לא הייתי מפריש חלה דהא ע"כ היה צריך להפריש חלה מעיסתו ומאי חזית דעדיף לו תבשיל זה מהעיסה דהפריש ממנה חלה זו. ואמנם לע"ד י"ל דאילו הייתי יודע שתפול לתבשיל הייתי לש פחות פחות משיעור שלא סי' חייב בחלה ולפ"ז לא שייך זה בתרומה וא"כ לא קשה מתרומה וא"ש דעת רע"א וכן המנהג ובמקום אחר דברתי בזה. ואמנם בקונה מנחתום עיס' והנחתום הפריש חלה ונפלי לתבשיל ל"ש שאל' דהא אין העיסה בידו רק ביד הקונה. ואולי לא ירצה הקונה להפריש שנית ותמהני שלא פקחת עינך על זה והוא דבר דשכיח טובא וצ"ע. ואמנם אהא דכתב בש"ך ס"ק ט' דרק לאוכל' זר פליגי הי"א אבל כהן בימי טומאתו מודים דברוב סגי שפיר קשה דהוי דשל"מ ע"י שאל' ואין לומר דמה הפסד יש לו דהא גם עתה מותר דהא לזר אסור כיון דאין ק"א כנגדו לפ"ד הי"א וצריך למכרה לכהן בזול וצ"ע ודו"ק. ואמנם נראה דדשל"מ היינו עד שתאכלנו באיסור כו' והיינו דביטול לא מהני אלא היכא דיפסידו על ידו ההיתר אבל היכא דיש תקנה לההיתר בע"א לא מועיל הביטול ולכך ביש טורח לא הוי דשל"מ וכמ"ש במ"א וכיון דמותר לבטלה לכתחל' ברוב לא שייך זה דהא בזה אין הפסד לההיתר אם לא יערב האיסור בההיתר ואעפ"כ התירו חז"ל וא"כ גם דשל"מ לא שייך ביה ודו"ק והנה הירושלמי הקשה אמתניתין דסאה תרומ' טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין טהורים תירקב והקש' למה תני תירקב ולא תני תישרף (וע' רע"ב דפירש משום תקלה) ככל תרומ' טמא' ומשני עילה מצאו שמא מתוך שממתין לה עד שתירקב שמא יתוסף עליה עד ק"א ותעל' באחד ומאה ע"ש וי"ל דמתוך שימתין לה עד שתירקב בתוך הזמן הזה ימצא פתח להשאל עלי' וכמו במדיר את אשתו ואמנם מזה מוכח כדעת הט"ז ודו"ק ואמנם הש"ס מוקי לה בתרומה ביד כהן דא"א להשאל עלי' וא"כ לא שייך מה שכתבתי ע"כ הוצרך הירושלמי לומר טעם אחר דיתוסף עליה עד ק"א אמנם בש"ס דידן דמסיק דתרומה לא הוי דשיל"מ שפיר מצי מיירי בתרומה ביד ישראל ודו"ק

(חדר קכט) בדין פועל

שתרם

(א) בש"ע סימן של"א סעיף מ"ג פועל שאומר לו בעה"ב כנוס לי גרני ותרום ותרם ואח"כ כנס תרומתו תרומה וכתבו הט"ז והש"ך שאין זה שינוי דגם הבעה"ב נתכווין לכך שאין דרך להכניס הגורן אא"כ תרם ע"ש והנה זה לשון הרמב"ם והראב"ד כתב לשון התוספתא כך היא פועל שתרם אין תרומתו תרומה ואם אמר לו כנוס לי גרני תרומתו תרומה ואין כאן קפידא שיהא תורם ואח"כ כונס שאין לשון הכנסה אלא למה שנשאר לו וכתב הכ"מ שכפי נוסחת הראב"ד לא אמר לו בעה"ב תרום אלא כנוס גרני בלבד והוי כאילו אמר לו תרום שאין הגורן נכנס אא"כ נתרם כו' ע"ש בכ"מ ונראה דיש בדברי הראב"ד היפוך לשון וצ"ל ואין כאן קפידא שיהא כונס ואח"כ תורם ור"ל דלא יעלה על דעתנו מדא"ל רק כנוס שכוונת בעה"ב שיכנוס מקודם ואח"כ יתרום דאל"כ הל"ל תרום וכנוס אלא אמרי' דכונת בעה"ב היה במ"ש לו כנוס היינו שיתרום מקודם דלשון הכנסה היינו רק מה שנשאר לבעה"ב אחר שניטל התרומה ולא יכנוס הגורן בטבלו שיצטרך אח"כ לתרום וז"ב. ומעתה אם אמר לו הבעה"ב בפירוש כנוס לי גרני ותרם י"ל דכוונתו היה דוקא לכנוס ואח"כ לתרום דדוקא אם אמר סתם כנוס לי גרני אמרי' דכוונתו שיתרום מקודם דסתם לשון כנוס לי גרני היינו שיכנוס את מה שנשאר לבעה"ב אחר שניטל ממנו התרומה אבל אם א"ל בפירוש ואח"כ תרום הרי ראינו שהוא מקפיד ע"ז שיכניס הגורן כמו שהוא בטבלו ואח"כ יתרום ממנו תרומתו וז"ב. ובהיות כן תמהני שסתם הרב המחבר בלשון רבינו ולא חשש לדעת הראב"ד דלדעתו י"ל דאם אמר לו בפירוש כנוס לי גרני ותרום הוי קפידא ולכן תרומתו אינה תרומה ואפשר דהמחבר לטעמי' דסתם בריש הלכות תרומות ומעשרות בסי' של"א ס"ב כהרמב"ם דתרומה בזה"ז דרבנן אף בא"י מדרבנן ולכך אף דמספקא לי' אי הדין כהרמב"ם או כהראב"ד סתם כהרמב"ם דבדרבנן הלך אחר המקיל ואף דא"ז רמ"א ז"ל כ,ב שם די"א דבא"י התרומות והמעשרות מה"ת בזה"ז מ"מ כתב ולא נהגו כן ולכן שתק כאן להרב המחבר ז"ל ולא הגיד כלום ובפרט דהוא ז"ל היה בח"ל וכל חבורו עושה להורות מנהגי המדינות האלה וז"ב: (ב) והרב משנה למלך כתב דקשיא להרמב"ם מההיא דגיטין דף כ"ט דאמרינין דאף דאמר לשליח שקול חפצא והדר הב גיטא והשליח שינה ונתן הגט ברישא ואח"כ נטל החפץ דלרשב"ל הגט כשר כיון דס"ס נעשה רצונו שלקח החפץ ומה יענה רשב"ל לברייתא זו דלמאי אצטריך הטעם דאין הגורן נכנס אא"כ נתרם תיפוק לי' כיון דכנס כבר נעשה רצונו וליכא קפידא במה שהקדים כנוס לתרום ודו"ק עכ"ל המל"מ ולע"ד יש לחלק דהתם