בית א-ל א קעט

של כילוי אם הוא דאורייתא או דרבנן דנחלקו בו התוס' בפסחים פרק כל שעה ואחרים בסוף תרומות והכריח המל"מ כהר"ש דאינו אלא מדרבנן מהא דירושלמי בסוף מסכת תרועות דאמר מהו להדליק בשמן שריפה בחנוכה ומסיק מי שאין לו נר אחר של חובין מדליק בשמן שריפה וכן פסק הרמב"ם בפי"א מהלכות תרומות דין ח"י פ"ש ובשלמא אי אמרת דאיסור הנאה של כילוי הוא דרבנן ניחא דאם אין לו שמן אחר של חולין מדליק בשמן שריפה דבמקום מצוה לא גזרו חז"ל אבל אם היה איסור הנאה של כילוי מדאורייתא תימא איך התירו איסור תורה בשביל מצוה דרבנן וכי תימא דשאני נר חנוכה דמצות לאו ליהנות ניתנו ע"ש במל"מ ואמנם לפמ"ש המל"מ אח"כ לחלק בין שבת דמותר להשתמש לאורו נמצא נהנה בהנאה של כילוי ובין כר חנוכה דאסור להשתמש לאורו ולכך שרי דאינו נהנה ממנה כלל ע"ש ולפ"ז א"ש דברי הירושלמי דאם אין לו כר אחר מותר להדליק בשמן שריפה בחנוכה דהא אסור להשתמש לאורו ונמצא דאינו כהנה מהשען של תרומה אבל אם יש לו נר אחר דאז מותר להשתמש לאור הנר האחר וא"כ הוא נהנה שפיר משמן של תרומה דאילו לא היה מדליק את השמן של תרומה רק את הנר של חולין לשם נר חנוכה היה אסור להשתמש לאורו ועתה כשהדליק גם שמן של תרומה הוא מותר להשתמש לאור הנר האחר ונמצא נהנה בהנאה של כילוי בשמן שריפה ולכך בים לו נר אחר אסור להדליק את שמן של תרומה ודו"ק היטב

ולפ"ז אם יש לו נר של חולין ורוצה להדליק רק שמן שריפה הוא מותר דהא אסור להשתמש לאורו ואינו נהנה ממנו והירושלמי מיירי שיש לו כר אחר ורוצה להדליקו ג"כ והוא דבר חדש וכתבתי בחידושי למסכת שבת בזה וקצר כאן מפני הטרדא. ובהיותי בזה קשיא לי במ"ש הש"ע בסימן של"א סעיף ל"ז האומר לשלוחו צא ותרום והלך לתרום ואינו יודע אם תרם ובא ומצאו הרום חוששין שמא אחר תרם בלא רשותו וע"ש בהג"ה די"א דבזה אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אף בדאורייתא אבל אם אינו יודע אם הכרי הזה תרום כו' וקשה לי על המחבר דפסק לעיל בריש הסימן סעיף ב' דתרומה בזה"ז דרבנן בכל מקום א"כ לפי דקי"ל כרב נחמן דבדרבנן אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ע"ש א"כ כיון דבזה"ז התרומה דרבנן ודאי יש לסמוך על חזקה זו דשליח עושה שליחותו ואמאי פסק דחוששין שמא תרם אחר בלא רשותו ואף א"ז רע"א ז"ל בהג"ה שם סעיף ב' כתב די"א דבא"י בזה"ז תרומות דאורייתא ועיהו לא נהגו כן ולא אאריך עוד

(חדר קכז) בדין ערלה בחוץ

לארץ

(א) בש"ע סימן רצ"ז סעיף ט' כתב המחבר ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובחוץ לארץ מותר כיצד ברם שיש בו נטיעות של ערלה וענבים נמכרים חוצה לו בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר והוא שלא ידע שהובאו מאותו הכרם ובח"ל מותר אפילו יודע שהובאו מאותו הכרם רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה והקשה הבית יוסף על הטור שכתב ערלה בח"ל הלכה למשה מסיני לפיכך ספק ערלה בח"ל מותר משמע משום דאינה אלא הל"מ לכך ספיקה מותר ובש"ס פריך אי הל"מ אמאי מזלזלינן בספיקה ומשני אימא כך נאמרה ספיקה מותר ודאי אסור משמע דאי לאו דנאמרה כך בפירוש דספקה מותר היה ספקה אסור דמה לי ספק תורה או ספק הל"מ ע"ש בט"ז והוא חמיה גדולה על הטור והנה הט"ז שם כתב להקשות למה הוצרך השי"ת לומר בפסוק איסור ערלה בארץ ישראל ובח"ל בהלכה למשה מסיני ולמה לו פסוק בארץ ישראל וכה"ג מקשה בר"פ השוחט וקרא דושחט למה לי כיון דהלכות שחיטה הל"מ מכ"ש כאן דיש שינוי בלימוד כו' אלא ודאי גילה לכו השי"ת דיש בזה חילוק דין היינו דבח"ל קיל בספקה וזה פירוש אימא כך נאמרה דהאי אימא הוא מיותר ולפמ"ש א"ש דה"ק אימא את דלכך נאמנה הל"מ ונשתנה מא"י כו' ע"ש בט"ז והנה אף דחסדאין מילי' ופירושו בש"ס ובלשון הטור מ"ע קושיתו במחכ"ה לא קשה כלל דהא צריך קרא דלילקי עלה אם אכלה ומחמת הל"מ ליכא מלקות והנה יגעתי ליישב דבריו ז"ל דקושיתו למה לי שלשה קראי מיוחדי' לאכילה ולהנאה ולצביעה תא על הנאה אינו לוקה כמ"ש הרמב"ם ולמה לי קרא להנאה הא נלמד מהל"מ ופלפלתי עפ"ז בסוגיא ואמנם כ"ז פלפולא בעלמא ואמנם נראה ליישב דברי הטור די"ל באמת כל ספק הלכה למשה מסיני הוא להקל וכמ"ש במקום אחר בשם הנוב"י מהדורא חנינא ע"ש ומאי דפריך אי הל"מ אמאי מזלזלינן בספקה היינו בספק בנטיעות ספק עברו עליהם שני ערלה או לא ובכה"ג הוי אתחזק איסורא וכמו שאכתוב לקמן דבהכי מיירי ולכך צריך לומר דהלכה למשה מסיני כך היתה דבכל גווני ספקה מותר אבל הטור דהיפך הסדר וכתב כיצד כרם שיש בו נטיעות של ערלה וכמו שאכתוב לקמן ביאור דברי הטור א"צ לטעם זה ודו"ק ובזה אתי שפיר עה שקשה לשיטת הרמב"ם דכל ספק מה"ת לקולא א"כ למאי אצטריך הל"מ דספק ערלה בח"ל להקל ומצאתי במקנה שעמד בזה ולפמ"ש איש דאפילו היכא דאתחזק איסורא מותר ודו"ק והנה לגירסת הספרים דפריך מהא דבח"ל יורד ולוקח ובלבד שלא כו' וא"ז מהרש"ל מחקו ולפמ"ש אתי שפיר דהקושיא מהא דיורד ולוקח ופירש"י ואומר להנכרי ללקוט ע"ש וזה הוי כעושה ספק בידים לכתחלה דאפילו בדרבנן אסור וא"ש דפירש"י ואמאי מזלזלינן בי' וגם עפ"ז אתי שפיר דברי הטור דהטור לא כתב אלא הלכך בארץ ישראל ספקו אסור ובח"ל ספקו מותר ודוק (ב) והנה בסעיף י"א כתב המחבר חבית של יין הטמונה בכרם של ערלה מותרת שאין הגנב מטמין בכרם שגנב ממנו אבל ענבים שנמצא טמונים בו אסורים שקרוב הדבר שגנבם ממנו וטמן בו והקשה הפרישה דהא הש"ס מייתי ראיה על ר' חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב מהא דמותרת כאן החבית והיינו דאזלינן בתר רוב יין דעלמא ודחי דמהכא אין ראיה דלא מטמרי בקרבה אבל לדידן דקי"ל כרבי חנינא ל"צ לטעם זה ואמאי הביא הטור טעם זה וגם דלדידן אפילו ענבים שנמצאו טמונים בו שרי והוא תמיהה חזקה על הטור וכתב הט"ז דכאן יש סברא חזקה דמכרם זה גנבום כדאמרינן בכתובות בפרק המדיר כאן נמצאו כאן היו וזה עדיף מקורבא דמוכח ע"כ כתבו הטור והש"ע שקרוב הדבר כו' עכ"ל הט"ז והנה חכם עדיף מנביא שכן כתב הרמב"ם ז"ל והביא ראיה מהא דכרם נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו דבא"י אסור ואמאי ניזל בתר רובא דעלמא לר' חנינא דקי"ל כוותי' אלא ודאי דהוא מקומו ממש וכאן נמצא כאן היה ע"ש ואמנם משם אין ראית אלא דלא עדיף הרוב מהקרוב וכהדדי נינהו ולכן בארץ אסור אבל כאן דספק ערלה בח"ל מותר י"ל דמותר ואמנם להטור דמיירי בכרם שהוא ספק כלאי הכרם א"כ ה"ל ס"ס וה"ל להיות מותר מחמת ס"ס שפיר יש ראיה אבל לדעת הרמב"ם דמיירי שהיה כלאי הכרם ודאי אין כאן ראיה משם ויש לי בזה פלפול ארוך כתבתי בחידושי לה' חמץ ומצה ע"ש. (ב) והנה הרמב"ם בהלכות מעשר שני ונטע רבעי בהלכה י"ט כתב אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה מן השרשים חייב וכתב על זה מארן הכ"מ וז"ל תוספתא דף מ"א ע"ד אלא דשם שנויה בסגנון זה העולה בין מן הגזע בין מן השרשים חייב ר' יהודא אומר העולה מן הגזע חייב מן השרשים פטור ורבינו היה לו גירסא אחרת ששנו בה בדברי תנא קמא מן הגזע פטור מן השרשים חייב ובפרק המוכר פירות פירש"י הרואים פני חמה זהו גזע שאינו רואה פני חמה זהו שרשים עכ"ל מארן הכ"מ ז"ל וכוונתו ליישב דקשה למה פסק הרמב"ם דלא כתנא קמא דאמר בין מן הגזע בין מן השרשים חייב וגם פסק כר' יהודא ואמנם בהיפך לכן כתב דנוסחא אחרת היה להרמב"ם וגריס בדברי ת"ק מן הגזע פטור מן השרשים חייב ואני תמה על מארן הכ"מ ז"ל דהא בש"ס מסכת בבא מציעא דף קי"ט א' הובא תוספתא זו והגירסא בדברי ר' יהודא כמ"ש הרמב"ם מן הגזע פטור מערלה מן השרשים חייב ואמנם בדברי ת"ק גריס ר' מאיר ור' יהודא פליג עלי' ופסק הרמב"ם שפיר כר' יהודא דר"מ ור' יהודא הלכה כר' יהודא ומארן לא הביא כלל הש"ס בזה וא"ש דלא פסק הרמב"ם כת"ק דהוא ר' מאיר ואין הלכה כמותו וז"ב (ד) ועוד ראיתי לו בהלכה ג' שם דכתב הרמב"ם והצלף חייב בערלה האביונות בלבד אבל הקפריסין מותרות וכתב עליו הכ"מ בפרק כיצד מברכין דף ל"ו מסיק הלכתא כמר בר רב אשי דזורק את האביונות ואוכל את הקפריסין עכ"ל הכ"מ ואמנם בתוס' ורא"ש שם כתבו דדוקא בח"ל פטורין הקפריסין דכל המקיל בארץ הלכה כמותו בח"ל אבל בא"י חייבין דפרי הוא ומברכין עליהן בפה"ע ע"ש והרמב"ם ז"ל פסק כפי הנראה כבעל הלכות גדולות דס"ל שם דבכ"מ זורק את האביונות ואוכל הקפריסין וה"ה דמברכין עליהן בפה"א וכן פסק הרמב"ם בפרק ח' מהי' ברכות והראב"ד שם שתק לו מכלל דאודי לי' וכן דעת הרי"ף והרשב"א ז"ל ובש"ע סי' רצ"ז סעיף ג' פסק המחבר כהתוס' והרא"ש וע' באו"ח סימן ר"ב שפסק המחבר דמברכין על הקפריסין בפה"א ובתשובה כתבתי בזה והארכתי לבאר הסוגיא ואמנם פה אקצר כי כבר הארכתי

(חדר קכח) בדין חלה

בזה"ז

(א) הרמב"ם בפרק ששי מהלכות בכורים הלכה א' פסק הלוקח מן הנחתום חייב בחלה ומפריש מן החמת על הצוננת כו' וכתב הכסף משנה משנה בפ"ה דדמאי הלוקח מן הנחתום נוטל כדי חלה ותרומת מעשר וא"ת הא תנן בפ"ב