בית א-ל א קעו

דלא תיקנו כלל מעיקרא דלא ליתי ולכך כתב הרמב"ם ולא הפקיעוה מקדושתה מתרומה ומעשר בשביל חשש זה דיסברו דבקדושתייהו קיימי וימכרוה לנכרי דדוקא בביכורים דלא טבלי רק חובת גברא יכול חז"ל להפקיע ממנו חובה זו אבל תרומת ומעשרות שהן חובת הארץ וטבלי כל התבואה לא מצי חז"ל להפקיע איסורא דטבל וזה ברור

ושוב ראיתי בפרק שני מה' בכורים הלכה ט"ו דהרמב"ם היה לו נוסחא אחרת וכמו שגרס בירושלמי דגריס במשנה דגיטין ולקחה מביא בכורים והיינו כשלקחה הישראל מביא ממנה בכורים כמאז ומקדם בטרם שנמכרה לגוי אבל לא כשהיא ביד העכו"ם ולא אמרינין דהוי כיבוש יחיד דהא לא נפקעת מקדושתה דאין קנין לנכרי בא"י וה"ה לתרומות ומעשרות והא דתני מפני תיקון העולם הוא כמ"ש דלא הפקיעוה מקדושתה מחשש דיסברו דהוא בקדושתה וימכרוה לנכרי אלא החזיקוה בקדושתה כדי שלא יעשה כל אחד ערמה שימכור שדהו לנכרי ואח"כ יחזור ויקנהו מנכרי ויפטר מתו"מ ומבכורים לעולם וזה ברור לפ"ד הירושלמי ודעת הרמב"ם דנטה תמיד אחר הירושלמי כנודע ובזה דברי הכ"מ נכונים לדינא ואין להאריך מפני טרדת עש"ק וערב יו"ט וזה כתבתי לאשר שאלת מעני. (ד) ודע שראיתי להגאון בעל תוי"ט ז"ל דכתב במשנה פרק חמישי הלכה ה' דמעשרות דבמשנה שם פסק הרמב"ם כסתם משנה ובחבורו פרק א' דתרומות פסק כרשב"ג ותמהני דהא רשב"ג קאי אף על שלא הגיע לעונת המעשרות ופטר כיון דלא קנה קרקע והרמב"ם כאן בהלכה י"ב פסק דעד שלא הגיע לעונת המעשרות חייב ואמנם א"ש דבמשנה שם דהלוקח שדה בסוריא מיירי יש קנין לעכו"ם כמ"ש הרמב"ם לעיל הלכה יו"ד ויש קנין לעכו"ם בסוריא להפקיע מידי מעשרות ושביעית אבל כאן בהלכה י"ב מיירי בא"י ולכך עד שלא באו לעונת מעשר חייב דאין קנין לעכו"ם ואף דכ"ז שהוא ביד עכו"ם פטורה מכל מקום כשבא ליד ישראל חייב וה"ה כשלקח ישראל הפירות קודם שבאו לידי חיוב ולקמן הלכה ט"ו דמיירי בסוריא פסק כרשב"ג וע"ש ודו"ק

(חדר קכא) בדין תרומת חוצה

לארץ

(א) הרמב"ם בפרק ז' מה' תרומה כתב בהלכה ח' וז"ל תרומת ח"ל הואיל ועיקרה מדרבנן איבה אסורה באכילה אלא לכהן שטומאה יוצאה עליו מגופו והן בעלי קריין זבין וזבות נדות ויולדות וכולן שטבלו מותרין באכילה אף שלא העריב שמשן אבל טמאי מגע טומאות בין שנגעו במה שא"א להן היום להטהר ממנו בין שנגעו בשרץ א"צ לטבול לתרומת ח"ל לפיכך כהן קטן שלא ראה קרי וקטנה שלא ראתה עדיין דם נדה אוכלין אותה תמיד בלא בדיקה שחזקתן שלא יצאה עליהן טומאה מגופן כו' והראב"ד כתב אין זה מחוור שהרי אמרו שם בש"ס אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה לאכול לה כהן קטן אבל היא עצמה אחר טבילה לא והטעם דגזרינין בגדול משום זיבה א"נ אחר טבילה משום קודם טבילה מש"ה היכא דאיכא קטן לא יהבינין לגדול ע"י טבילה וכ"כ הרב ז"ל בהלכותיו עכ"ל הראב"ד וע"ש בכ"מ שהאריך ליישב דברי רבינו ואמנם מה שכתב על מ"ש הראב"ד מש"ה היכא דאיכא כהן קטן לא יהבינן לה לכהן גדול ע"י טבילה נראה שהרגיש בחולשת דבריו ולכן חזר לומר דלא אמר דלא אכיל כהן גדול ע"י טבילה אלא היכא דאיכא כהן קטן אבל היכא דליכ' קטן יהבינין לה לגדול ע"י טבילה וג"ז תימה מנין לו לחלק בכך כו' עכ"ל הכ"מ ואני אומר דאין זה כוונת הראב"ד דתרי לפ"ז דבריו סותרין זא"ז אבל באמת אין כאן חזרה ולענ"ד מה שכתב היכא דאיכא קטן הוא ט"ס וצ"ל היכא דליכא קטן ור"ל דמש"ה כתב הרי"ף היכא דליכא כהן קטן עבדינין כר' אלעזר דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה ואע"ג דנצטרך לסמוך על הואיל דכל חדא וחדא חזיא לי' הוי לן עדיפא ליתנה לכהן גדול ע"י טבילה וע"כ דאסור גדול לאכלה אפי' ע"י טבילה ולכן סיים וכ"כ הרב בהלכותיו כן נלע"ד ברור לולא שאיני כדאי לחלוק על הכ"מ והנה בש"ס נדה ר"פ בנות כותים בהא דהטבילוה קודם לאמה מבואר דאפילו לגדול שטבל מותר כמ"ש התוס' שם בד"ה והטבילוה ע"ש דכתבו ובפרק עד כמה דאמר גבי חלה דמאכילתו לכהן קטן ה"ה לגדול שטבל כדמשמע הכא ע"ש ולכאורה קשיא להראב"ד ואמנם לכאורה לפי דעת הרשב"א דאיסור דרבנן מותר להאכילו לקטן בידים א"כ למה הטבילוה כדי לסוכו שמן של תרומת ח"ל דרבנן הא אפילו לא טבלה מותר לסוכו בשמן תרומת ח"ל דרבנן ואין לומר משום דמטמאה לה להתרומה ואסור לטמאות תרומה בידים זה אינו דהא בנגיעה לא מפסלה לה דאף דהקטן שיצאה עליו טומאה מגופו אסור לאכול אבל התרומה לא מפסלה וע"כ דלא כהרשב"א וז"ב לכאורה ובאמת מצאתי ראיה כהרשב"א מתא דמסכת מועד קטן דף י"ד דפריך וא"א קטן אית בי' פלוגתא נמצא אבלות נוהג בקטן והא תניא מקרעין לקטן מפני ע"כ ופירש"י ולא מפני שהוא אבל ע"ש ולפמ"ש הרשב"א מאי קושיא דודאי לגלחו דהוי כמו ספי לי' בידים אסור אבל שלא לקרוע לו דהוי בשב ואל תעשה מותר דהא אבלות לאבל ג"כ דרבנן כנראה מדברי התוס' שם ד"ה עשה דיחיד במסקנתה ע"ש ודוק וע' ברא"ש שם פלפול ארוך ואקצר בזה ואמנם י"ל דאף להחולקים על הרשב"א וס"ל דאיסור דרבנן אסור לספות לקטן י"ל דבתרומה דרבנן אחר שטבל דלדעת הראב"ד גזרינין משום קודם שטבל ואמנם ליתן לקטן אחר טבילה כ"ע מודים דמותר לספות לו דהא עתה אין כאן איסור כלל רק שמא יבוא לידי איסור דשמא יאכילוהו קודם שטבל כולי האי לא גזרי' ולכך מותר ליתן לכהן קטן אחר שטבל אבל לגדול אפילו אחר שטבל אסור גזרה אטו קודם שטבל וא"ש דברי הראב"ד וכיון למה שכתבתי ודו"ק היטב. ובש"ע יו"ד סימן שכ"ב סעיף ה' סתם המחבר כהרמב"ם ובהג"ה הביא י"א ע"ש. (ב) והנה ראיתי בשער המלך פרק א' מהלכות שביתות עשור כתב דהא דס"ל להרשב"א דאיסור דרבנן מותר לספות לקטן בידים הוא דוקא דאין בידינו לתקנו אבל דבר שבידינו לתקנו צריך לתקנו (וכתבתי במקום אחר די"ל דתלוי אם דוקא משום צורך הקטן מותר כמ"ש התוס' ולכך דוקא היכא דא"א לקטן לאכלו בעין אז מותר וש"מ בס' מ"ר סברא זו). ולפ"ז לא קשה מה שהקשיתי מש"ס נדה על הרשב"א דשם כיון דאפשר לתקוני בטבילה לכן צריך לאטבולה. ואמנם לדעת הראב"ד דגם ע"י טבילה לא שרי לגדול א"כ ליכא תקוני והדק"ל למה אטבלינהו (ואפשר דע"י טבילה איכא היתר ביותר ודוחק) עכ"פ דעת הרמב"ם ורש"י והרא"ש א"ש יותר ומצאתי להר"ן בחידושיו לנדה שהקשה קושיתי על הרשב"א ותירץ דמשום נגיעה נגעו בה וצ"ל כוונתו כיון דסיכה כשתיה נטמא שמן התרומה בסיכת הקטן וגרע מנגיעה בעלמא והבן אבל מה שכתבתי לדעת הרמב"ם א"ש ובחידושי כתבתי ואי"ה עוד חזון למועד

(חדר קכב) בדין אכילת תרומה

בזה"ז

(א) כתב הרמב"ם פ"ז מהלכות תרומות הלכה ז' המשמשת מטתה אם לא נתהפכה בשעת תשמיש טובלת ואוכלת בתרומה לערב ואם נתהפכה בשעת תשמיש ה"ז אסורה לאכול תרומה כל ג' ימים שא"א לה שלא תפלוט ותהיה טמאה כו' וכתב הראב"ד והוא שהטבילוה במטה אבל אזלא איהו בכרעא חוששין שמא נשתייר ממנו ופלטה ואם נתהפכה אפי' הטבילוה במטה א"א לה שלא תפלוט כו' והכ"מ כתב שכן הוא בש"ס נדה דף מ"א ע"ש ואפשר דרבינו לא גרס לרבא נמי שהטבילוה במטה אלא לא קשיא כאן במתהפכה כאן בשלא נתהפכה דלפי גירסא זו הדר בי' ממאי דאוקמי בשהטבילוה במטה והדר בי' כמי מהא דאמר אי אזלא בכרעא דילמא בהדי דאזלא בכרעה שדיתי' דכל שלא נתהפכ' לא חיישי' להכי ע"ש בכ"מ. ואמנם רש"י פירש א"ה חיישי' שמא נשתייר מבעיא לי' ומספקא קא מטמא לה א"כ מאי אי אפשר חיישינן מבעיא לי' ומשני דרבא כמי שהטבילוה במטה ופירש"י הלכך כל שעה פלטה והיא נתהפכה בשעת תשמיש והוי טומאה ודאית ולכך אמר אי אפשר שלא תפלוט ואם לא נתהפכה בשעת תשמיש טובלת ואוכלת לערב כר"ש ולא חיישי' דתפלוט ואם אזלא בכרעה אפי' נתהפכה הוי רק ספק שמא שדיתי' הכל קודם טבילה וי"ל דהשגת הראב"ד על הרמב"ם דפסק וכתב שא"א לה שלא תפלוט משמע שהוא טמאה ודאי וזה רק אם הטבילוה במטה והיא נתהפכה דאז ודאי כל שעה פולטת אבל אם לא הטבילוה במטה הוי רק ספק שמא פלטה הכל קודם טבילה וטמאה מספק לא ודאי ולהרמב"ם משמע דאפילו לא הטבילוה במטה הוי ודאי וזה אינו כן הוא כוונת הראב"ד ואמנם י"ל דהרמב"ם קשיא לי' למאי אצטריך באמת לומר דרבא כמי שהטבילוה במטה הל"ל דאין חילוק כלל בין הטבילוה במטה לאזלא בכרעה אלא דר"ש מיירי שלא נתהפכה בשעת תשמיש ורבא מיירי במתהפכת דאז פולטת מעט מעט כמ"ש הכ"מ ולא בפעם אחת לכך לא הוי ספק שמא בראזלא בכרעה שדיתי' דהא אינה פולטת בפעם אחת ולכך מחק האי לרבא נמי שהטבילוה במטה וכדכתב הכסף משנה וא"ש הכל ובחדושי נדה כתבתי ופה לא באתי אלא לבאר היטב דברי הרמב"ם והראב"ד והכ"מ ז"ל. ואמנם לדינא בזה"ז דתרומה דרבנן לדעת הרמב"ם א"כ לפי שיטת הראב"ד באזלא בכרעה הוי רק ספק דשמא שדיתה קודם טבילה והוי ספק דרבנן ולקולא ולהרמב"ם הוי ודאי דרבנן ואמנם נגד זה ס"ל להראב"ד בפ"א מתרומות דתרומה בזה"ז דאורייתא וא"כ