בית א-ל א קעה

ולא יטלם בידו דילמא אתי למשקל מגוף האשרה ועמד המל"מ על סתירת דבריהם ונראה דא"ש דלכאורה אין לפרש כמ"ש התוס' שלא יאמרו מן האשרה עצמה הוא שוברן דהא אפי' ישבור מן האשרה לא הוי איסור דאורייתא דהא נטל ממנה מקל ה"ז ביטלה ואף דישראל אינו מבטל ע"ז דנכרי מ"מ הא הש"ס פריך לעיל להוי כע"ז שנשתברה מאליה ומשני אביי שפחסה ולא שפחתה אבל אם שיברה באמת בטלה ואפי' לרבא דאמר גזרה דילמא מגבה לה והדר מבטל לה הא הוי רק גזרה דרבנן והא כתבו התוס' במסכת כתובות דבדרבנן לא חיישינן למראית עין ואמאי חיישינן משני הרואים שיאמרו עכשיו הוא שוברן מן האשרה גופה. ואמנם א"ש דהתוס' כתבו כן בסוגיא דע"ז דאליבא דר' יוחנן קאי דס"ל דע"ז שנשתברה מאליה אסורה ואליבא דידי' ישראל אינו מבטל ע"ז של גוי מה"ת והתם דמשני ר' יוחנן אהא דמקשה לי' רשב"ל דקתני יתיז בקנה אלמא ע"ז שנשתברה מאליה מותרת ומשני ר' יוחנן הב"ע דאייתי עצים מעלמא ולא אקשי לי' רשב"ל אי הכי אמאי יתיז בקנה לישקלי משקל לכך פירשו התוס' טעמא דלא לשקלי' משקל משום דלא יאמר הרואה דעתה הוא שוברן מן האשרה דלר' יוחנן שפיר שייך לגזור משום מראית עין דהא אם שוברן מן האשרה הוי איסור דאורייתא דהא ישראל אינו מבטל ע"ז של נכרי מדאורייתא אבל בסוגיא דרשב"ל קאמר ה"נ מסתברא דמיירי דאתבר מגופה דאי ס"ד דאייתי מעלמא אמאי יתיז בקנה לשקלי' משקל אבל אי אתבר מגופה א"ש דלא לשקלי' בידי' אף דע"ז שנשתברה מאליה מותרת פירשו תוס' שפיר דלא ליתא לשבר מהאשרה שלא נשבר ולא מצי לפרש משום מראית עין דהא לרשב"ל אף אם ישבר מגוף האשרה הוי רק דרבנן ול"ש מראית עין וז"ב. ואמנם רש"י פירש מה דתני יתיז בקנה למעט שלא יעלה באשרה דהוי משתמש באשרה ולא כמ"ש התוס' משום מראית עין דא"כ קשה עזה לאביי דלדידי' ישראל שפיר מבטל ע"ז של נכרי כששיברה ול"ש משום מראית עין ולא משום גזרה ודוק בכל זה (ד) והנה רש"י ז"ל במעילה דף י"ד ע"א בד"ה לעולם כתב וליכא למידק עינה לאליל שנשתברה מאליה ולא קשיא לר' יוחנן ע"ש וכתב המל"מ דאין זה המשך לדבריו הקודמים ולכך פירש דהנוסחא מהופכת וצ"ל אחר ואמר ר' אבהו א"ר יוחנן ע"ש ולע"ד נראה דהנוסחא שלנו ישרה והיינו דהא הש"ס מתרץ דהא דתני לא מועלין משום דאין מועלין בגידולין ולעולם דאיתבר מגופי' והיה הנוסחא בש"ס הכי נמי מסתברא דמיירי דאתבר מגופי דאי דאייתי מעלמא לישקלי' משקל כמ"ש התוס' דבשלמא אי מיירי דאתבר מגופי' שפיר דלא אשתרי לי' ליטול בידו דילמא אתי למשקל מגוף האשרה דהקנים דומים זל"ז אלא אי מיירי דאתי מעלמא קשה אמאי לתיז בקנה לשקלי' משקל דל"ש לגזור דילמא אתי למשקל מגוף האשרה דהא אין דומין זל"ז וקשיא לר' יוחנן וע"ז מתרץ ר' אבהו לעולם דאתבר מגופי' והקן עצמו אסור והכא באפרוחים מיירי ע' בתוס' שם אבל רש"י לא גריס האי הכי נמי מסתברא כדכתב בד"ה ור' אבהו כו' לישנא אחרינא הכי נמי מסתברא לא שמענו כו' והא א"א שלא יהנה מן האילן ע"ש וכיון דהאי ה"נ מסתברא ליתא ואדרבא גריס דיקא כמי דתני גבי הקדש לא נהנין ולא מועלין אא"ב באייתי מעלמא לכך לא מועלין אא"א דאתבר מגופי' כו' א"כ לא קשיא לר' יוחנן ואדרבא לר' יוחנן א"ש טפי דתני לא מועלין ולא צ"ל דס"ל אין מעילה בגידולין דהרמב"ם פסק פ"ה דמעילה דיש מעילה בגידולין וזה כוונת רש"י דכתב דליכא למידק מיני' לאליל שנשתברה מאליה ולא קשיא לר' יוחנן ונמשך שפיר לדבריו הקודמים ובמח"כ של הגאון מל"מ שהיפך דברי רש"י בחנם והם מיושרים שפיר וע"ש בסוגיא היטב

(ה) והנה לפמ"ש יקשה מה צריך ר' אבהו אמר ר' יוחנן לומר דיתיז קאי אאפרוחים הא בלא"ה א"ש לר' יוחנן ואולי מטעם זה נטו התוס' מפירש"י וגרסי ה"נ מסתברא וקשיא לר' יוחנן דאי באייתי מעלמא לישקלי' משקל והוצרך ר' אבהו לתרץ דאאפרוחים קאי אבל לפירש"י קשה ואמנם רש"י לא גרס ר' אבהו אר"י אלא ואמר ר' אבהו א"ר יוחנן ע"ש וכתב ור' אבהו אר"י מתרץ כו' ור"ל דאף דכבר ומתורץ קושית רשב"ל על ר' יוחנן מ"ע ר' אבהו מתרץ דאפילו מיירי דאתבר מגופי' נמי א"ש דהא יתיז לאו אקן קאי דקן גופי' אסור בהנאה רק אפרוחים קאי ולא צריך לאוקמי דוקא באייתי מעלמא ע"ש, בפירש"י ותבין והתוס' פירש להיפך דר' אבהו מתרץ דמיירי באייתי מעלמא ויתיז אאפרוחים קאי אבל הקן אסור בהנאה דלמא אתי למשקל מאשרה עצמה ע"ש היטב והנה לפירש"י לר' אבהו מיירי דאתבר מדופי' וקשה אמאי לא מועלין וצ"ל דס"ל אין מעילה בגידולין וי"ל דר' יוחנן לטעמי' דס"ב הל' כסתם משנה והנה בב"ב גרים ר' מאיר ברישא וס"ל אין מעילה בגידולין לכן מזקי לה דאתבר מגופי' ודו"ק היטב וא"ש

(חדר קכ) בדין תרומה

בזה"ז

(א) הרמב"ם בפ"א מה' תרומות כתב סוריא יש דברים שהיא בהן כא"י ויש דברים שהיא בהן כח"ל והקונה בה קרקע חייבת בתרומות ומעשרות כא"י והכל בסוריא מדברי סופרים עכ"ל והקשה הכ"מ דלמה הוצרכו בפ"ק דגטין דף ח' לומר הטעם דחייבת במעשרות ושביעית כא"י משום דסבר כיבוש יחיד שמי' כיבוש הא הרמב"ם ס"ל כבוש יחיד לאו שמי' כבוש כמ"ש בהלכה ב' וכר' יוסי ואעפ"כ כתב כאן דחייבת במעשרות כא"י מד"ס והיה כראה לפמ"ש הפ"י שם דלהכי לא גזרו על אוירה לפי שכיבוש יחיד שמי' כיבוש א"כ בלא"ה מוכח מהברייתא דס"ל כיבוש יחיד שמי' כיבוש דהא תני שם דלא גזרו על אוירה ולכך נקט הטעם הזה גם למה דחייבת במעשרות ושביעית אבל דברי הפ"י נסתרים מהא דכתב הרמב"ם בפי"א מה' טומאת מת דסוריא לא גזרו על אוירה והא הרמב"ם פסק דכבוש יחיד לאו שמי' כיבוש ומוכח דלא כמ"ש הפ"י ולכאורה י"ל דהוכרח הש"ס לומר הטעם דס"ל כבוש יחיד ש"כ משום דתני שם דכותבין עליו אונו אפי' בשבת ואי לאו דהוי מדאורייתא לא היו מתירין שבות אבל גם זה הבל דהא גם זה כתב רבינו בפ"ה מה' שבת ומוכח דלא תלי בהא דכבוש יחיד וא"כ קושית מארן הכ"מ קמה וגם נצבה הן אמת דקשיא לי מכא לי' להרמב"ם דלדידן דס"ל כבוש יחיד לאו שמי' כיבוש דכותבין עליו אונו אפי' בשבת דהא י"ל דהברייתא לטעמי' דס"ל דכיבוש יחיד שמי' כיבוש ולכך התירו שבות אבל לדידן באמת אסור לכתוב אונו בשבת ועכצ"ל דמשמע לי' להרמב"ם דאפי' למ"ד לאו שמי' כיבוש מ"מ כיון דאינו אלא שבות לא גזרו דעכ"פ הוא מדרבנן דינה כא"י וא"כ הדרא קושית הכ"מ לדוכתה. והנה הכ"מ בשם מהר"י קורקס תירץ דמשום דתני בברייתא חייבת בתרומ' ומעשרות כא"י משמע לי' דחייבת מה"ת קאמר ולכך הוצרך לומר דס"ל כבוש יחיד שמי' כבוש והנה הרמב"ם כתב ג"כ והקונה קרקע בה כקונה בא"י לענין תרומות ומעשרות ואף דס"ל שהוא מדרבנן וצ"ע (ב) וע' בהלכה ה' בכ"ע דהרמב"ם ס"ל דהא דהתיר רבי את בית שאן משום דר"מ אכל ירק בבית שאן היינו דהתיר רבי אף לענין דגן דהיא דאורייתא והראב"ד כתב דלא התיר אלא ירק ופירות אילן דהוא דרבנן והיינו דהרמב"ם לטעמי' דס"ל מעשר פירות אילן הוא מה"ת וא"כ היה צריך לומר דהא דהתיר רבי את בית שאן כולה על ידו היינו רק לירק לבד וזה דוחק אבל הראב"ד דס"ל ברוש פ"ה דגם פירות האילן דרבנן ע"כ שפיר פירש דהא דהתיר רבי את בית שאן היינו לירק ולפירות האילן אבל לא לדגן וע"ש בכ"מ דבזה"ז הכל דרבנן וא"כ אין חילוק וע' בש"ע יו"ד סימן של"א ומה שכתב הרמב"ם והניחו אותן המקומות כו' ולא פטרום מן התרומות ומעשרות כדי שיסמכו עליהן עניים בשבועות ע' בפירש"י דפירש דהניחום ולא קדשום כדי שיהא מותר לחרוש בשביעית ויקחו עניים לקט שכחה ופיאה וע' בפ"ד מה' שמטה הלכה כ"ז במל"מ שהעיר בזה וגם אני בחידושי כתבתי שם. (ג) ונחזור לענין שאלתך הכת הרמב"ם שם הלכה יו"ד כתב דעכו"ם שקנה קרקע בא"י לא הפקועוה מן המצוות לפיכך אם חזר ישראל וקנה ממנו אינה ככבוש יחיד אלא חייבת בתו"מ מן התורה כאילו לא נמכרו לעכו"ם מעולם כו' והקשה הכ"מ דכמה משניות מסדר זרעים מוכחי דיש קנין לעכו"ם בא"י לא קיי"ל כותייהו אי בעי התם בשלא חזר ישראל ולקחה ממנו ורבינו בחזר ולקחה ממנו כמבואר בדבריו כו' ע"ש בכ"מ והנה מ"ש דהתם כו' ורבינו מיירי בחזר ולקחה ממנו זה דוחק דפשט לשונו משמע דאף בהיותה ביד העכו"ם לא נפקעה מקדושתה דאם ביד העכו"ם נפקעת מקדושתה אמאי לא הוי ככיבוש יחיד ועוד קשה דהא רבה ורב אשי ע"כ בלא חזר ולקחה פליגי דאי בחזר ולקחה מאי מייתי ראיה לרבה דאין קנין לעכו"ם בא"י מהא דלקט שכחה ופיאה של עכו"ם חייבין במעשר והיינו בשרה של עכו"ם והא בעודה ביד העכו"ם לא פליגי כלל וכיון דע"כ דפליגי בלא חזר ולקחה א"כ פסק הרמב"ם כרב אשי דוש קנין לעכו"ם בא"י והכ"מ כתב דהרמב"ם פסק כרבה דרב אשי מתרץ אליבי' ע"ש וצ"ע והנה כתב הרמב"ם לא הפקיעוה מן המצוות וצריך להבין מאי כוונתו ועל מי קאי ולא הפקיעוה ונראה דהיינו משום דהא רב אשי מתרץ אליבא דרבה האי דהני המוכר שדה לעכו"ם לוקח ומביא בכורים ואמר רב אשי שתי תקנות הוי דמעיקרא הוי מייתי מדאורייתא כיון דחזו דקא מזבני דסברי בקדושתיהו קיימי ופירש"י ואין אנו נענשין ע"ש תקינו דלא נייתי כי חזו כו' ולפ"ז גם תרומות ומעשרות ה"ל לתקן שיפקעו מהנ"ע דלא סברו בקדושתייהו קיימי ואע"ג דכתב הכי תיקנו שוב דמייתי מ"מ הא בתרומות ומעשרות לא תני מפני תיקון עולם כדתני גבי ביסודים ומשמע