בית א-ל א קעד

דמי ע"ז ויין נסך קא שקיל וזה ברור ואין לומר דלענין איסור רוצה בקיומו מה בכך דירושת הגר דרבנן מ"מ הוא נהנה מע"ז ויין נסך ולא גרע מהשוכר את הפועל לעשות בע"ז ויין נסך דאין הע"ז והיי"נ שלו ואפ"ה שכרו אסור ליהנות ממנו דז"א דשם קנסו אותו כדאיתא בריש השוכר את הפועל לפי שנשכר בע"ז ויי"נ אבל גר דיורש ממילא ולא עביד מידי לא שייך לקנסו וזה ברור: ולכאורה י"ל כיון דירושת הגר דרבנן שפיר י"ל דאמרינן הוברר הדבר למפרע דהמעות או הפירות הן חלקו של הגר משעה שמת אביו דהא בדרבנן אמרינן יש ברירה ועתוס' בע"ז דף ס"ד ד"ה תניא כמי הכא וא"כ לפי הס"ס דקידושין אין צריך הטעם מחשש שמא יחזורו לסורו וכן הרמב"ם כאן בה' עכו"ם לא הזכיר הטעם שמא יחזור לסורו והיינו דס"ל ירושת הגר דרבנן ואמרינן יש ברירה ובזה יש להבין מה שכתבו התוס' בד"ה תכ"ה ומשום הכי בקידושין אחר שהוכיח דירושת הגר דרבנן מההוא דגר ונכרי שירשו הוצרך להביא תניא נמי הכי דלא תדחה ראייתו אצל טעם ברירה כו' ע"ש והיינו דלא תימא דלעולם ירושת הגר מה"ת והא דיכול לומר טול אתה ע"ז ויי"נ היינו משום דס"ל להאי תנא דאמרינן ברירה אפילו בדאורייתא ולכך הביא האי תניא נמי הכי דסבר נשתתפו אסור ואי משום דס"ל יש ברירה אפילו נשתתפו ה"ל להתיר וע"כ הטעם משום דירושת הגר דרבנן ובדרבנן שפיר אמרינן יש ברירה ולכך לא הזכיר הטעם כאן שמא יחזור לסורו דבלא"ה מותר משום דיש ברירה ודוק היטב ואמנם יש להבין דהא הכא בהשוכר את הפועל מקשה הש"ס והא רוצה בקיומו ומה מהני דיש ברירה דהא מ"מ אם יאבד הע"ז והיין נסך לא יתן לו הגוי כלום וס"ס הוא רוצה בקיומו דע"י הע"ז והיי"נ הוא נוטל מעות או פירות ולא גרע זה משכרו לשבור ביי"נ דרצה הש"ס לאסור השכר אף דאין הע"ז והיי"נ שלו אי לאו הסברא דלמעט בתפלה עדיף ולפ"ז שפיר הוצרך הש"ס לומר דאקילו בה רבנן שלא יחזור לסורו. ואמנם בקידושין דלא פריך משום רוצה בקיומו רק משום דהא דמי ע"ז הוא שקיל שפיר י"ל משום דבדרבנן יש ברירה ושני הסוגיות צדקו יחדיו ואחרי כתבי זאת ראיתי בתוס' רי"ד שהגיע לידי דהעיר בזה דיש ברירה וכתב דבשני מינין לא שייך ברירה וראיה מפרק ז' דדמאי דגר ועם הארץ כו' ומנחות דף נ"ו דאמר ר"א לא שנו אלא שחלקו גדיים נגד גדיים כו' ע"ש ולפ"ז יש לפרש מה שכתבו התוס' דאי לאו דמייתי תניא כמי הכי הוי מצי לדחות ראייתו אצל טעם ברירה והיינו דהוי אמינא דאף בשני מינין שייך לומר יש ברירה ולכך מייתי האי תנ"ה דמזה מוכח דבשני מינין לא שייך לומר יש ברירה דאל"כ אמאי בנשתתפו אסור וזה ברור ואח"כ ראיתי דגם מהרי"ט בחידושיו הרגיש בזה דנימא יש ברירה וכתב דבשני עינין לא שייך ברירה וכבר קדמוהו רבנן התוס' רי"ד וע' מזה במקנה ועת לקצר ואעיר בזה לפמ"ש הסמ"ג דע"ז של גוי שזכה בה ישראל יש לה ביטול מן התורה רק דרבנן גזרו אטו ע"ז של ישראל כמ"ש בט"ז א"כ אפילו אם ירושת הגר מן התורה ואין ברירה מ"מ לכאורה יכול הגר לבטלה ע"י ככרי דהוי ספק דרבנן דאין ברירה הוי ספק אך י"ל דאיכא חזקה דאיסורא וכתבתי בזה בתשובה וכאן אין להאריך

(חדר קיט) בדין גידולין הבאים לאחר

מכן

(א) הש"ע סי' קמ"ב ס"ח הביא לשון הרמב"ם בפרק ז' דין י"ב אפרוחים שקננו באשרה והם אינן צריכים לאמם מותרין ואם צריכין לאמם אסורין שהרי האשרה כבסיס להן והקן עצמו שבראשה מותר מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר וכבד האריכו הלח"מ והמל"מ בבאור דברי הרמב"ם והראב"ד שם עד הלאות עיני הקורא המעיין בדבריהם ואני בעניי אתנהלה לאטי לרגל חלישות עיוני וארשום את העולה על לוח לבי בקצרה ואען ואומר הנה הרמב"ם בפרק ה' מה' מעילה פסק דיש מעילה בגידולי הקדש וע"ש בכסף משנה ולפ"ז ע"כ דמתני' דמעילה מיירי בדאייתי העוף עציו ממקום אחר דאי אתבר מהאשרה קשה אמאי אין מועלין בהן דהא בש"ס פריך אי אתבר מגופה אמאי אין מועלין בהן ומשני סבר אין מועלין בגידולין הבאים לאחר מכן וכיון דהרמב"ם פסק דמועלין בגידולין ליתא לשינויא זה וע"כ דמיירי דהעוף הביא עציו ממקום אחר וז"ב וא"כ קשה אמאי לא נהנין וצ"ל דילמא אתי ליהנות בעצי הקדש עצמן אבל באשרה יתיז בקנה ולא גזרינין דילמא אתי ליהנות מעצי אשרה עצמה דע"ז מבדל בדילי אינשי מינה והיינו כאוקמתא קמייתא דפרק כל הצלמים ולא כרבי אבוהו דמוקי לה בדאתבר מגופה ומאי יתיז באפרוחים כגירסת רש"י דלדידי' עכצ"ל הא דבהקדש אין מועלין משום דאין מעילה בגידולין ורבינו פסק במ' מעילה דיש מעילה בגידולין לא עצי לאוקמי כן ולכך פסק רבינו בה' מעילה דבהקדש הכל אסור אפילו הביא העוף עציו מעלמא ואפרוחים הצריכין לאמן כדאמר לי' רבי יעקב לר' ירמיה אפרוחים כאן וכאן מותר ואמר רב אשי דאם צריכין לאמן אסורין וז"ב. והנה לפי אוקמתא דר' אבהו דיתיז היינו אפרוחים א"כ ע"כ אף רישא דמתניתין דתני לא נהנין ג"כ אפרוחים קאי ויש בזה חילוק דבהקדש אפרוחים אסורין ובאשרה אפרוחים מותרין וע"כ טעמא דבהקדש גזרינין אטו עצי הקדש עצמו אבל באשרה לא גזרינן משום דבדיל מינה ולפ"ז י"ל דהא דתני גבי הקדש לא מועלין ואע"ג דלפי גירסת רש"י ורבינו מיירי באתבר מגופי' לתירוצא דרבי אבהו וקשה הא הוי גידולי הקדש ואסורי לפי דפסק רבינו בה' מעילה פרק ה' ולעיל כתבתי דר' אבהו ס"ל דאין מעילה בגידולין ודלא כהלכתא. ואמנם עפמ"ש אתי שפיר די"ל דהא דתני אין נהנין ואין מועלין אאפרוחים קאי כמו בסיפא באשרה ובזה א"ש דאמר לי' יעקב לר' ירמיה אפרוחין כאן וכאן מותרין ביצי כאן וכאן אסורין והיינו דלא כדאמר ר' אבהו אלא דרישא דתני לא נהנין לא על אפרוחים קאי דאפרוחים גם בהקדש מותרין וגם לא אביצים קאי דביצים גם באשרה אסורין אלא דמיירי דמייתי עצים מעלמא לכך בהקדש לא נהנין דגזרינין אטו דאתי ליקח מהמקום המחוברין באילן דגידולי הקדש אסורין ומועלין בהן ובאשרה מותרין דלא גזרינין אטו דיקח מהקנים המחוברין באילן דע"ז מבדל בדיל מינה אבל באפרוחים ליכא למימר הכי דליכא למגזר שמא יקח מהקנים המחוברים באילן דמה ענין אפרוחים שהן בעלי חיים בפני עצמן להקנים הצומחין באילן ואין לגזור הני אטו הני וע"כ הא דאפרוחים אסורים היינו מפני שהאשרה בסיס להן כמ"ש רבינו או מפני שהן כגידולי האשרה כמ"ש הראב"ד ז"ל וא"כ אין לחלק בין הקדש לאשרה דהא לא משום גזרה אסורין שמא יבוא ליהנות מהאילן עצמו אלא משום דהאשרה בסיס להן שהן כגידולין ובין בהקדש ובין באשרה דינן שוין ובצריכין לאמן תליא מילתא כדאמר ליה רב אשי ונתבארו דברי רבינו ודו"ק

(ב) והנה כתב הראב"ד א"א דוקא שהביא ממקום אחר והיינו דבעינין שיודעין שהביא העוף ממקום אחר דאם ספק אם הביא ממקום אחר אסור דהוי ספק דאורייתא והרמב"ם ס"ל כיון דדרך העוף להביא עציו ממקום אחר לכך מסתמא לא חיישינן דלקחם מהאילן הזה כמ"ש הכ"מ ע"ש. ואמנם י"ל דגם הראב"ד אזיל ומודה דרוב פעמים העוף מביא קינו ממקום אחר אלא דס"ל כמ"ש הרמב"ן בבא בתרא דף כ"ב בעובדא דחבית שנמצא בכרם של ערלה דאע"ג דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ע"מ כאן שהוא מקומו ממש אמרינן כאן נמצא כאן היה וז"ב ובזה א"ש דמקשה בפשיטות לר' יוחנן מאי לאו דאתבר מגופי' והיינו דמתני' סתמא קתני ומשמע דאפילו לא ידוע אם הביא ממקום אחר ואפ"ה יתיז בקנה אף דמסתמא אמרינן כאן נמצא כאן היה ואתבר מגופה ומשני דאייתא עצים מעלמא והיינו דמיירי דיודעים שהעצים הן מעלמא לדעת הראב"ד ז"ל ודו"ק. עוד י"ל לפמ"ש המל"מ בפ"ח דאף ר' יוחנן דס"ל ע"ז שנשתברה מאליה אסורה רק מספק אסורה א"כ א"ש דאף בספק ה"ל ס"ס ושרי ושוב ראיתי דהמגיה במל"מ עמד בזה ואין להאריך ודו"ק

(ג) והנה י"ל לפמ"ש הכ"מ דכוונת רבינו שהאשרה כמו בסיס להן היינו דכיון שהיא בסיס להן גזר רבנן אי שרי ליהנות דלמא אתי ליהנות מהאשרה עצמה ע"ש וכיון דהוא רק גזרה דרבנן לכך בספק אי אייתי מעלמא שרי דהוי ספק דרבנן אבל הראב"ד דכתב דהן כגידולי האשרה ס"ל דהן אסורין עה"ת לכך ס"ל דדוקא אם יודעין דאייתי מעלמא הא בספק אסור דהוי ספק דאורייתא וכל חד לשיטתו אזיל ואמנם בביצה אמרינן שלהבת הקדש אסורה גזרה דאתי ליהנות מגחלתה ושל ע"ז מותרת דכיון דמאיס לא אתי לאתהני מינה ולכך לא פירש הראב"ד כהרמב"ם וכמ"ש הכ"מ בכוונתו דהא בע"ז לא גזרינן דאתי ליהנות מינה דהא מאיס ולכך פירש דהוי כמו גידולין ודוק והרמב"ם דפסק דגדולי הקדש מועלין בהם לא מצי לפרש דאפרוחים כגידולין דמי דהא פירש דרישא דקתני בהקדש לא נהנין ולא מועלין אפרוחים נמי קאי כמ"ש בפ"ב מה' מעילה כל הקן עם הביצים והאפרוחים הצריכין לאמן לא נהנין ולא מועלין ואי הוי כגידולי הקדש אמאי לא מועלין לכך פירש דהוי האשרה כבסיס להן ואמנם הראב"ד י"ל דפירש הרישא דמיירי בעצים כמ"ש התוס' וסיפא באפרוחים וא"ש אבל הרמב"ם לטעמי' דפירש גם הרישא באפרוחים וכנראה בפ"ה מה' מעילה שהבאתי לכך לא מצי למימר דהוי כגידולי אשרה ודוק והנה התוס' בע"ז כתבו אהא דפירש"י יתיז בקנה ולא יעלה על האשרה ויטלם דא"כ נמצא משתמש באשרה והתוס' כתבו דדוקא יתיז בקנה דאפילו יכול ליטלנה בלא עליה על האילן אסור שלא יאמרו עתה הוא שוברן מן האשרה. ואמנם במעילת כתבו דטעמא