בית א-ל א קעג

לא עלה על דעתו דהאי שנים היינו שהקריב שנים דהא ר"א אחד קאמר וע"כ פירש דשנים אמה שיקריב קאי ופריך שפיר והתרצן תירץ דהאי ראש אחד דאמר ר"א היינו זוג אחד וא"ש ודפח"ח והנה הש"ך סימן ק"י ס"ק נ"ג העלה דתערובות השני אסור לאכלו בבת אחת דאם יאכלנה בבת אחת א"כ ליכא ס"ס אבל תערובות הג' מותר לאכלו בבת אחת ע"ש. ובזה י"ל החילוק דלכך גבי רמוני באדן דלאכילה בעי ג' תערובות אסור לאכלו בבת אחת דתו ליכא ס"ס (ואפשר דהחמירו שמא יאכלם בבת אחת) אבל גבי כוסות של ע"ז לענין הנאה אפילו תערובות שני מותר בהנאה ויכול למוכרו לנכרי בבת אחת ויוליך דמי האיסור לים המלח ואף דרבינו בהלכה ט' החמיר ופסק דיוליך הכל לים המלח היינו בתערובות ראשון ומשום חומרא דע"ז כמ"ש הלח"מ דהא בפרק ט"ז מה' מאכלות אסורות בחבית יי"נ פסק כר"א ע"ש אבל כאן בתערובות השני שפיר יכול למכרו בבת אחת לנכרי ויוליך דמי האיסור לים המלח דהא יש ספק שמא לא נפל איסור אלא היתר כן י"ל וא"ש סתירת דברי הרמב"ם וכחילוקו של הש"ך ודו"ק ועוד הארכתי בזה בחידושי לרמב"ם

(חדר קיז) בדין מכרן וקידש

בדמיהן

(א) הגאון משנה למלך בפ"ו מה' עכו"ם הלכה ט' האריך למעניתו בישראל שמכר ע"ז לישראל והלוקח לא ידע שהוא ע"ז באופן שהוא מקח טעות אם נאסרו הדמים ע"ש פלפול רב והביא דברי התוס' קידושין דף נ"ו ד"ה המקדש שכתבו והא דלא תני המקדש בע"ז משום דלא שייך למתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת שהרי ע"ז תופסת דמיה ע"ש ולכאורה י"ל דהא הקשו התוס' אמאי בערלה אינה מקודשת הא היא יכולה ליהנות מאפרה ותירצו בחד תירוצא דמיירי דהאשה לא ידעה שהוא איסור הנאה וסבורה ליהנות כמו שהוא וא"כ ע"ז אף שאפרה אסור מ"ע כיון דכל המשנה מיירי דהאשה לא ידעה שהיא ערלה וכה"כ א"כ אי הוה תני ע"ז מסתמא גם בכה"ג מיירי דלא ידעה שהוא ע"ז א"כ אפי' בלא"ה דאסורה בהנאה לא הוה מקודשת דאיסורא לא ניחא דליקני דעברה משום לא תביא תועבה אל ביתך כמ"ש בהגהת מיימוני בפרק זה אות ב' וזה לשונו המכניס משמשי ע"ז לתוך ביתו עובר משום לא תביא תועבה אל ביתך ומשום לא ידבק בך מאומה וע' באו"ח סימן תמ"ח דנכרי שהביא דורון לישראל דאינו עובר משום בל יראה דאיסורא לא ניחא לי' למקני ע"ש ולכך לא תני ע"ז בהדי ערלה וכלאי הכרם ואמנם התוס' תירצו עוד תירוץ שני דמיירי שאין באפרה שוה פרוטה ולפ"ז שפיר הוה מצי למיתני ע"ז דבע"ז ודאי דאפרה אין שוה מאומה דהא אפרה אסור ושפיר הקשו התוס' ואני מסופק אם הכניס דמי ע"ז לתוך ביתו אם ג"כ עובר משום לא תביא תועבה אל ביתך דהא תופסת דמיה ואין כאן מקום להאריך בזה. עוד הביא הגאון ז"ל הירושלמי אמתניתין דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת אמר ר' חנינא בשאינן דמיהן והרא"ש גרס שאינן תופסין דמיהן אמר ר' זעירא זאת אומרת דמקדשין בגזל כן הוא נוסחת הרשב"א בירושלמי וע' מה שכתב המל"מ בזה ולע"ד נראה דהכי פירושו דר' חנינא אמר הטעם דמקודשת לפי שאין תופסין דמיהן נמצא דהדמים מותרין להאשה ואף דהן אסורין להמקדש כמ"ש רש"י ז"ל בחולין דף ד' ע"ב מ"מ כיון דמותרין להאשה והיא מותרת ליהנות בהן מקודשת כמ"ש הרדב"ז ז"ל באשה שהיא חולה וקידשה בא"ה ע"ש ועל זה אמר ר' זעירא זאת אומרת שמקדשין בגזל והיינו דאף דלמקדש אינן שלו דגזל הן בידו וצריך להשיבן מ"מ כיון דביד האשה הן יאוש ושינוי רשות וקנתה מקודשת דבתר דידה אזלינין וכן כתב הר"ן סוף פ"ב דקידושין דלרש"י היינו טעמא אף דאסורין להמקדש מ"מ כיון דאיהי מותרת ליהנות בהן מקודשת דומיא דמקדש בגזל לאחר יאוש דאע"ג דיאוש כדי לא קנה וכל זמן שהם בידו לא קנאם אפי' הכי כיון שקנאתו היא בנתינתו מקודשת והכא נמי הנאה הבאה לו מחמתו היא עכ"ל הר"ן ז"ל והן הן דברי הירושלמי וזה ברור. ומעתה תראה דמה שהוליד הגאון ז"צ מזה הירושלמי דגם במקח טעות הדמים נתפסים באיסור בע"ז ופירש מה דאמר ר' זעירא זאת אומרת שמקדשין בגזל היינו דמתניתין מיירי דהלוקח לא ידע שהן איסורי הנאה והיא מקח טעות לפמ"ש לא זה הדרך והירושלמי לא מיירי כלל במקח טעות והא דלא תני ע"ז בהדייהו היינו דע"ז תופס דמיה ולא מצי למתני מכרן וקידש בדמיה מקודשת דהא אף לדידה אין שוה כלום וכמ"ש התוס' וזה ברור ויען הארכתי בזה בחידושי להרמב"ם ה' אישות קצרתי כאן. ואמנם לפנינו בירושלמי הנוסחא זאת אומרת שאין מקדשין בגזל ונראה דהכי פירושו דאמר רבי חנינא בשאינן דמיהן היינו דהדמים מן התורה מותרים אפילו להמקדש דאינן חשובין כדמי איסורי הנאה דהא איסורי הנאה לית להו בעלים רק מדרבנן אסורין לו כמ"ש רש"י בחולין דף ד' שהבאתי ולכך בקידושי אשה הקילו כמ"ש התוס' שם דמשמע דאילו היו הדמים אסורין להמקדש מה"ת אף דלאשה מותרים דה"ל חליפי חליפין לא היתה מקודשת דבתר דידי' אזלינין ולא כמ"ש הרדב"ז ומזה הוכיח ר' זעירא דאין מקדשין בגזל דאף דלדידה ה"ל יאוש ושינוי רשות כמ"ש מ"מ כיון דלדידיה ה"ל גזל דיאוש כדי לא קני אינה מקודשת וזה ברור ומזה אתה למד דהנוסחא שאין תופסין דמיהן יכשר יותר לנוסחא ז"א שמקדשין בגזל והנוסחא שאין דמיהן יכשר יותר לנוסחא ז"א שאין מקדשין בגזל ובין כך ובין כך דין של המל"מ דאפילו אם המקח הוא מקח טעות תופס דמיו אינו מוכרח וע' בית שמואל לסימן כ"ח שהקשה מזה על הרמב"ם דס"ל דביאוש ושינוי רשות צריך הלוקח להחזיר דמים ע"ש וכתבתי בחידושי ודו"ק (ב) ומה ששאלת במ"ש הט"ז סי' קס"ב ס"ק י"ד דאף ישיבה אין בה איסור מדינא כיון דלא מתכוון אלא שמא ישהה בישיבה קאתי לכווני והקשית דהא הוי פסיק רישא דגם אם אינו מכוין ליהנות מהצל של האשרה הא ממילא נהנה ממנה דמגין עליו מפני החמה לכאורה יפה הקשית. ואמנם י"ל דהא התוס' הקשו מהא דפסחים דר' יוחנן היה יושב בצילו של היכל ודורש ותירצו דחומרא דע"ז שאני ע"ש וא"כ הוא רק חומרא בעלמא מדרבנן ובזה אפילו פ"ר שרי כמ"ש המג"א בשם תה"ד ודוק (ג) והנה רש"י פירש צל צלה הוא חלק הצל העובר את עדת גובה האילן דשם הוא קלוש ודק ע"ש ולהיודע מעט בחכמת הצללים הוא בלתי מובן וכתבתי במקום אחר לבאר זה ואכ"מ

(ד) והנה היכא דאין לו דרך אחרת קצרה כמוה כתבו התוס' דשרי והיינו דאם יש לו דרך אחרת ארוך מעט מזה הוי כמו לא אפשר ולא קא מכוון כע"ש התוס' פסחים גבי משלשלין את האומנין ע"ש והנה יש לומר באמת דאפילו באמת אינו מכוין אסור לכתחלה דהוי פסיק רישא כמו שכתבתי והא דמותר לעבור תחתיה היינו דאז הוי פסיק רישא דלא ניחא לי'. ואמנם אם יש לו דרך אחרת הוי נראה דניחא ליה דאל"כ למה אינו עובר בדרך האחר הקצר כמו זה אבל אם הוא ארוך יותר מזה אין נראה דניחא לי' דהא דאינו עובר בדרך האחר משום דארוך יותר ובפרט כשהוא רץ חזינין דלא ניחא לי' וע' בר"ן ובהגהת רמ"א וצ"ע. ובחידושי ע"ז כתבתי ודו"ק

(חדר קח) בדין רוצה בקיומו

בקידושין דף י"ז הביא הש"ס ברייתא גר ועכו"ם שירשו א את אביהן נכרי גר יכול לומר טול אתה ע"ז ואני מעות טול אתה יין נסך ואני פירות ואם באו לרשות גר אסור ופריך בש"ס והא רוצה בקיומו ושקיל וטרי עד דמשני רב פפא שאני ירושת הגר דאקילו בה רבנן שמא יחזור לסורו ע"ש. ולכאורה רציתי להוכיח מזה דאיסור רוצה בקיומו הוא דרבנן דאם הוא דאורייתא איך יתכן דיקילו בו רבנן משום דלא יחזור לסורו. ואמנם י"ל דרשות ביד חז"ל להקל על איסור דאורייתא בשב ואל תעשה משום צורך גדול כמ"ש תוס' ביבמות וא"כ כאן דאין הגר עושה מעשה רק שמניח העכו"ם לקחת הע"ז שפיר יכלו חז"ל להקל על דברי תורה וזה ברור ואף דרוצה בקיומו זה שב ואל תעשה ובזה אתי שפיר דתני ואם משבאו לרשות הגר אסור והיינו דאז אם יחזירם להגוי ויקח בעדם מעות ה"ל קום ועשה שנותן לעכו"ם ע"ז ויי"נ ונוטל בעדם מעות ופירות ורוצה בקיומו של ע"ז ויי"נ וזה לא יכלו חז"ל לעשות מחשש שמא יחזור לסורו וז"ב. והנה כל זה אמרתי בתחלת העיון ואמנם שבתי וראיתי בקידושין דף י"ז דהוכיח הש"ס ממשנה זו דירושת הגר מדרבנן דאי מדאורייתא הא דמי ע"ז קא שקיל ולפ"ז שפיר י"ל דאיסור רוצה בקיומו דאורייתא ואעפ"כ יכלו חז"ל להקל בירושת הגר משום דלא יחזור לסורו דהא הן אמרו והן אמרו דהא כל עיקר ירושת הגר תיקנו משום דלא יחזור לסורו וכאן דיש חשש להיפך שלא יחזור לסורו עקרוה רבנן לתקנתן וא"כ אין הגר מקבל המעות והפירות כלל בעד הע"ז והיי"נ דהא אינו יורש כלל ודו"ק. ובזה א"ש דמסיים הש"ס בקידושין בהוכחתו אלא לאו ירושת הגר דרבנן משום דלא יחזור לסורו ולכאורה זה שפת יתר דמה נ"מ אם הטעם דתיקנו ירושה לגר משום שלא יחזור לסורו או מטעם אחר יהיה הטעם מה שיהיה מ"מ כיון דהוא דרבנן שפיר יכלו חז"ל להקל ולפמ"ש אתי שפיר כמין חומר דאף דירושת הגר הוא דרבנן מ"מ כיון דכבר תיקנו חז"ל לגר ירושה א"כ דמי ע"ז קא שקיל ולכך אמר כיון דתקנת הירושה לגר הוא משום חשש שלא יחזור לסורו וכאן יש חשש להיפך שלא יחזור לסורו לא תיקנו לי' ירושה כלל במ"ז ויין נסך ולאו