בית א-ל א קעא

האשה מסופקת ואינה יודעת ממיתת בעלה דאם יודע' היא נאמנת מ"ש בשו"ת הר"ן וכבר דיברתי בזה בתשובה אחת ובאמת דיש לסתור ראית הר"ן די"ל דמיירי בהיה לה קטטה עמו דבכה"ג אינה נאמנת אבל באמת לדעת הרמב"ם בהיה קטטה ביניהם גם ע"א אינו נאמן שא ואין להאריך עוד

(חדר קיד)

משואיל"מ

(א) הנה בש"ס דף ע"ב פריך ורב ושמואל האי שבועת ה' ש מה דרשו בי' והקשיתי דהא הרשב"א הוכיח דהלכה כר"א כן יעקב דלעיל דף ע"ב אתיא מתניתין דנשבעין לקטן כוותי' ועוד דמה הוכיח רבא מהא דשבועת ה' כו' ולא בין היורשים היכי דמי דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך וא"ל כ' אית לך וחמשין לית לך עה לי הוא מה לי אבוה וכו' והא שפיר י"ל דקרא קמ"ל דבכה"ג פטור משבועה דבבנו מעיז ואית לי מיגו כרבנן אלא דהלכה כר"א בן יעקב ע"ש ברשב"א וא"כ י"ל דר' אמי ס"ל כר"א בן יעקב דמתניתין דנשבעין לקטן כוותי' אתיא כשינויא קעא לעיל דף מ"ב ע"ב ולכך שפיר הוכיח מקרא דשבועת ה' כו' ולא בין היורשים דמשואי"ל משלם אבל שמואל לשיטתי' דמשני לעיל דנשבעין ליפרע מנכסי קטן וא"כ י"ל דמתניתין אתיא כרבנן ולפ"ז הלכה כרבנן ולא כר"א ב"י ושפיר מפרש קרא שבועת ה' כו' ולא בין היורשים באמר לי' נ' אית לך ונ' לית לך ובבנו מעיז ויש לו מיגו דכפר הכל ולכך פטור משבועה ולא מוכח כלל מקרא דין משואיל"מ ומאי פריך ורב ושמואל האי קרא מה עביד בי' הא לשמואל לא קשה עידי וצ"ל דהש"ס פריך רק לרב דאליבא דידי' משני לעיל דמתניתין כראב"י וצ"ע ובחידושי כתבתי לתרץ דרך פלפול ע"ש וכאן אין להאריך

והנה התוס' שבועות דף מ"ו ד"ה ורבנן הקשו הא בדף מ"א ע אמרינין דבדרבנן לא מפכינין שבועת דתקנתא לתקנתא לא עבדינין ע"ש הנה לפמ"ש הש"ך בסימן פ"ז דשם רק על שבועת היסת קאי אבל שבועת המשנה מהפכינין א"כ הא כתבו התוס' לעיל בד"ה בדרבנן דהכא שבועת המשנה היא ולא היסת דהיסת לא נתקנה בימי המשנה א"כ א"ש דקאמר בדרבנן נמי עבדינין תקנתא ולא קשה מהא דדף מ"א ומזה מוכח דהתוס' ס"ל כדעת השערים דגם שבועת המשנה לא מהפכינין וע"ש בש"ך ודו"ק. (ב) והנה התוס' בדף מ"ו ע"ב ד"ה ואפי' הקשו מהא דזה בורר דף כ"ה אמאי לא פריך מהכא ע"ש שתירצו בסברא נכונה ואמנם לפמ"ש התוס' בב"מ דמדינא חשוד פטור רק דחז"ל קנסוה ואמרו שכנגדו כשבע ונוטל שפיר י"ל דגם חשוד על שבועת שוא קנסו חז"ל דהא גם הוא עביד עבירה דאורייתא ועבר על שבועת שוא אבל גבי עדות לא שייך קנס וא"ש קושית התוס' ואמנם י"ל דהתוס' אזלו לפי תירוץ השני בב"מ דאדרבה מדינא ה"ל לשלם בלי שבועת שכנגדו דהא הוי משואיל"מ רק דחז"ל חסו על חייו דכ"א יחייבהו שבועה ויטול כל מעונו לפ"ז שפיר הקשו דאי בעינין רשע דחמס א"כ אינו מחויב שבועה כלל וז"ב

(ג) הר"ן הקשה אהא דאמר רבה לרבנן מכלל דאי לא אתרו בי' ואיכא עדים חייב הא כפירת דברים בעלמא הוא דילמא הבעיא הוא אם העדים קרובים למפקיד ורחוקים מנפקד דשפיר מצי מתרי בי' בנפקד לחייבו מלקות דפלגינין דיבורי' ותירץ דהעדים הם נוגעים בעדותן דדילמא משום דמתרו בי' בנפקד יהי' מוכרח להודות להמפקיד ולא ישבע לשקר דירא מהמלקות ולכן גם לחייב מלקוה אין נאמנים ע"ש ולפ"ז גם בשבועת העדות כה"ג שהם קרובים לתובע ורחוקים לעדים והתרו בהן אם נאמנים למלקות דא"ל דנוגעים הם דמתרו בהן כדי שיעידו כדברי התובע ולא ישבעו לשקר ויתחייבו מלקות דז"א דהא יכולים לשתוק ולא להעיד כלל וע' חידושי הרשב"א דיש פלוגתא בין הרמב"ן לרש"י אם שתיקה הוי כקבלת שבועה ע"ש וע' ברמב"ם פי"ב מה' סנהדרין דגם למלקות בעי שיתיר עצמו למלקות בפירוש ולא סגי שישתוק או ירכין בראשו וא"כ לא א"ש תירוץ הר"ן דהתרו בו כדי שיודה להתובע ולא ישבע דירא מהמלקות דאכתי מי יכריחו להודות הא בידו לומר להד"ם אך לא להתיר עצמו למלקות ואפשר דלכך לא תירץ הר"י מיגאש כתירוץ הר"ן והארכתי בחידושי בזה לענין פלגינין דיבורי' וע' בתומים סי' צ"ב מ"ש בזה ואין להאריך

(חדר קטו) בדין ע"ז של

עכו"ם

(א) הנה בש"ע סימן קמ"ב סעיף א' כתב המחבר כשם שהאלילים אסורין בהנאה כך כל הנאות הבאות ממנה אסורים אפילו אם שרפה אסור ליהנות מגחלתה ואפרה כו' וכתב הש"ך ס"ק כ' בשם הפרישה דמיירי שהישראל שרפה כו' וכתב הש"ך דכשישראל שרפה אפילו למ"ד ע"ז שנשתברה מאליה מותרת כשישראל שרפה אסורה דילמא מגבה לה והדר מבטלה והוי ע"ז של ישראל כו' ובזה מיושב קושית התוס' בפסחים דף כ"ז ד"ה חוץ ע"ש והנה התוס' הקשו שם תימה לרשב"א להוי כע"ז שנשתבר' מאליה דשריא כדאיתא בע"ז דף ע"א ואין לומר דמיירי באשרה של ישראל דאין לה ביטול דהא בסוף תמורה מפרש דלהכי לא תני לה בהדדי דאשרה יש לה היתר אם ביטלה עכו"ם עכ"ל התוס' ועל זה תירץ הש"ך דמיירי בע"ז של עכו"ם אלא ששרפה ישראל וחיישי' דילמא מגבה לה והדר מבטלה והוי ע"ז של ישראל ע"ש ובאמת כבר קדמו הגאון בעל מגיני שלמה ז"ל וע' בפני יהושע שכתב דמשמע להו להתוס' דהתם מן התורה קאמר דאסורין וא"כ יפה הקשו התוס' דלהוי כנשתברה מאליה ואי משום דילמא אגבה לה כו' דזה מדרבנן ולא שייך למתני בסוף המורה בהדי הני דמן התורה אסורין ע"ש ובאמת לפי דבריו הוי אתי שפיר דהתוס' הקשו בפשיטות להוי כע"ז שנשתברה מאליה דשרי כדאיתא בע"ז דף מ"א והא שם היא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש וקיי"ל כר' יוחנן וכדפסק הרמב"ם בפרק ח' מה' ע"ז דין י"א ואיך כתבו בפשיטות דשרי ולפמ"ש הגאון פ"י א"ש דהא כתבו הפוסקים דאפילו ר' יוחנן דס"ל דע"ז שנשתברה מאליה אסורה היינו מדרבנן אבל מה"ת שריא וא"כ שפיר הקשו התוס' להוי כע"ז שנשתברה מאליה ואף לר' יוחנן אסורה רק מדרבנן ולא שייך לממני בהדי הנך דסוף תמורה דאסורין מן התורה כמ"ש הפ"י ודו"ק ובאמת נסתפקו תוס' בסוכה ד' ל"ה ד"ה לפי אם ערלה מה"ת בשריפה דילפינן מכלאי הכרם או רק מדרבנן וכתבתי בחידושי דלכאורה יש להוכיח דערלה מה"ת בשריפה דאם מה"ת היא מהנקברין א"כ מן התורה אפי' אפרו אסור דכל הנקברין אפרן אסור ואיך יצא מזה קולא דלפי דמדרבנן היא בשריפה יהי' אפרה מותר והא מן התורה אפרה אסור ואמרתי די"ל דהא דכל הנקברין אפרן אסור הוא רק מדרבנן ומן התורה מותר וא"כ א"ש דהן אמרו והן אמרו ואמנם יראתי לחדש דבר זה מסברא דנפשאי ובקשתי לי חבר ומצאתי רב דהפני יהושע כתב כן בפסחים דף כ"ז ע"ש ואמנם התוס' ס"ל דמן התורה אפרן אסור דילפינין לה מלא ידבק בידך כו' ולשיטתן שפיר הקשו ודו"ק ולכאורה י"ל דקושית המג"ש והש"ך על התוס' אתי שפיר דהא פירש"י ס"פ כל הצלמים דהא דע"ז שנשתברה מאליה תליא בהא אם עובדין לשברים וע"ש דבשברי שברים כ"ע מודי דאין עובדין וא"כ כשנשרפה ונעשית אפר ודאי דאין עובדין לאפר וא"כ האפר מותר ושפיר הקשו התוס' אמאי אפרה אסור להוי כע"ז שנשתברה מאליה דאפילו לר' יוחנן דס"ל דע"ז שנשתברה מאליה אסורה מ"מ כשנשרפה ודאי כ"ע מודי דמותרת וז"ב וא"ש דכתבו בפשיטות דשריא דהא פלוגתא היא וקיי"ל כר' יוחנן כמו שהקשיתי לעיל ולפמ"ש א"ש דבזה אף ר' יוחנן מודה ודו"ק ואמנם בלא"ה מה דכתבו התוס' דלהוי כע"ז שנשתברה מאליה וכתבו המג"ש והש"ך דכששרפה ישראל מגרע גרע דגזרינין דילמא מגבה לה והוי ע"ז של ישראל ואמנם זה לשינויא דרבא אבל אביי דמשני דפחתה ולא פחתה ע"ש ולא חייש לדילמא מגבה לה אכתי יקשה מההוא ברייתא ושפיר הקשו התוס' וז"ב ובחידושי לע"ז אמרתי דהא דאביי לא ס"ל האי חששא דרבא דילמא מגבה לה והוי ע"ז של ישראל דאין לה ביטול היינו דאביי ס"ל כמ"ש הסמ"ג והביאו הבית יוסף בסימן קמ"ג דע"ז של עכו"ם שזכה בה ישראל דאין לה ביטול היינו מדרבנן גזרה אטו ע"ז של ישראל אבל מן התורה אית לה ביטול ע"ש לכך לא ס"ל האי חששא דרבא דילמא מגבה לה כו' דאפילו מגבה לה אית לה ביטול מדאורייתא רק מדרבנן אין לה ביטול וא"כ ה"ל גזרה לגזרה ולכך משני שינויא אחרינא וז"ב והנה לענין שאלתך בפת שאפאה ע"ג גחלים של ע"ז שנחלק בה גדולי האחרונים עב"י קמ"ב סעיף ו' בט"ז וש"ך אם אסורה מן התורה ואפילו בדיעבד אסורה או רק לכתחלה לכאורה כראה דזה תלוי אם ע"ז שנשתברה מאליה אסורה א"כ גחלת של ע"ז אסורה מן התורה והפת שנאפית עליה אסורה אפי' בדיעבד אבל אם ע"ז שנשתברה מאליה מותרת א"כ אפילו שרפה ישראל לא גרע מנשתברה מאליה רק מדרבנן אסור דילמא מגבה לה כו' וא"כ י"ל דאם אפה הפת על גבי גחלים של ע"ז מותר בדיעבד אם לא בגחלים של ע"ז של ישראל דאז הגחלים אסורים מה"ת אז י"ל דהפת אסורה (ולפ"ד הסמ"ג שהבאתי אפילו ע"ז של עכו"ם שזכה בה הישראל יש לה ביטול מן התורה) ובזה יש ליישב דברי הטור שהביא הש"ך בסימן קמ"ב ס"ק יו"ד ודברי העטרת זהב ותמה עליהם והניח בצ"ע ולפמ"ש י"ל כמבואר למעיין ועכ"פ בגוונא שכתבתי שהוא ספק ע"ז של עכו"ם נראה דודאי מותר (כאן נאבדה ממני יתר התשובה ולעת מצוא אי"ה אעתיקנה):