בית א-ל א קסח

מתניתין כוותי' ומהא דפריך בפשיטות ולענבינהו משמע דאין הלכה כר' יהודא והנה שתי המשמעות סותרים זה את זה וממ"נ חדא מינייהו קשיא והנה לפמ"ש דס"ד דרב חסדא דלר' יהודא מדרבנן אסור עניבה ושפיר פריך ולענבינהו מיענב דאף דאסור מדרבנן ע"מ מפני בזיון תפלין ה"ל למשרינהו ולמסקנא שפיר ס"ל לר' יהודא דעניבה גופה קשירה הוא ואסורה דאורייתא ושפיר הלכה כר' יהודא ואין סתירה בין שתי המשמעות דגם רב חסדא ס"ל דהלכה כרבי יהודא ואעפ"כ פריך בפשיטות ולענבינהו מיענב דמותר מטעם בזיון תפלין ושתי המשמעות צדקו יחדיו וז"ב ובזה יש לקשר מה דכתבו התוס' אחר זה ומכאן אומר ר"ת דאין צריך לקשור תפלין בכל יום כו' ומה המשך זה לדבריהם הקודמין ולפמ"ש יוקשר היטב היינו לפמ"ש ליישב שתי המשמעות דרב חסדא דפריך ולענבינהו מיענב היינו דס"ל דעניבה דרבנן ופריך דיהיה מותר משום בזיון תפלין וא"כ מוכח מן הסוגיא דאיסור דרבנן נדחה משום בזיון תפלין א"כ שפיר מוביח ר"ת דלא כרבינו אליהו דלדידי' הוי קשר של תפלין קשר שאינו של קיימא וא"כ חדשות אמאי אסור הכא משום קשירה ואין לתרץ כמ"ש הגאון ישועת יעקב דמ"מ איסור דרבנן שפיר נדחה משום תפלין וה"ל למשרי ודברי התוס' קשורים היטב בקשר של קיימא וצמודים יחד ודו"ק. (ב) והנה רבינו הרמב"ם חילק בין סכנת עכו"ם לסכנת ליסטים והיינו כפירש"י דמתניתין בסכנת נכרים וברייתא דתני מוליכן מיירי בסכנת ליסטים וע"ש בכ"מ והנה במתניתין תני בד"א בישנות אבל בחדשות פטור משמע דפטור לגמרי וא"צ להחשיך עליהן כלל דהא בסיפא תני מחשיך עליהן משמע דברישא אינו מחשיך עליהן כלל והיינו בפירוש הרמב"ם ורש"י במשנה דדלמא קמיע הם והא דתני רבה בר שמואל איזהו ישנות כל שמקושרות כו' אברייתא קאי דשם שפיר יש לפרש דמחשיך עליהם אלא דהברייתא לא מיירי בהכי אלא אי מותר להביאן ודו"ק והנה התוס' ד"ה וכי טרח הקשו לס"ד דישנות הוי ג"כ אינן מקושרות איך מכניסן בשבת דבשבת אסור לקשור ע"ש דתירצו דעונבן אפילו לר' יהודא דמסתמא דעתו להתיר העניבה ולעשות קשירה גמורה ולא הוי של קיימא ע"ש וע' בחידושי לעירובין שם הארכתי וכאן קצרתי מפני הטרדא ואתה דע לך והנה התוס' ד"ה מצאן צבתים הקשו אמאי בחדשות אינו מחשיך עליהן משום בזיון התפלין ולפמ"ש דרבה בר שמואל לא קאי אלא אברייתא ושם י"ל באמת דמחשיך עליהן ובמתניתין הטעם דילמא קמיע הן ולכך אינו מחשיך עליהן וא"ש פסק הרי"ף והרמב"ם על נכון ודו"ק כי קצרתי

(חדר קיב) דין אם הקרים פסולי

מזבח

(א) ע"ד שאלתו בדבר הרמב"ם בפרק ג' מה' איסורי מזבח הלכה ז' אחר שכתב פסול הרובע והנרבע והבהמה שהרג את הנפש למזבח כתב ויראה שאעפ"י שאין כל הפסולין האלו ראויין למזבח לקרבן אם עבר והקריבן אינו לוקה לפי שלא נתפרשה אזהרתן אבל האתנן והמחיר כלם אסורין למזבח ומהקריב אותן לוקה כו' ומארן הכסף משנה והרב לח"מ האריכו בזה מאין יצא לרבינו דבר זה דאינו לוקה ע"ש וגם אתה פלפלת בזה ולע"ד כראה ראיה לזה מריש פרק כל האסורין דבעי לאתויי רובע ונרבע מקל וחומר ופריך א"כ מן הבקר למה לי כו' ע"ש והא איצטריך מן הבקר דלילקי עלי' דמקל וחומר אין עונשין מן הדין וע"כ כדעת הרמב"ם דבלא"ה לא לקי עליהו וזה ברור והכה מהא דאמר רבי שמעון אני אדיננו אין ראיה דר"ש לטעמי' דס"ל עונשין מן הדין אבל מהתנא קמא יש ראיה ואמנם לפמ"ש הריטב"א דבקרבנות שפיר עונשין מן הדין א"כ נסתר הראיה שהבאתי לדעת הרמב"ם ואני בחידושי הבאתי ראיה לדעת הריטב"א מהא דאמרינין במסכת בכורות לכתוב רחמנא חרוץ ולא בעי' גרב כו' וקשה הא אצטריך ללקות עליו המקריב דהא מקל וחומר אין עונשין וע"כ כמ"ש הריטב"א דלענין קרבן שפיר עונשין מן הדין וזה ברור והנה יש להעיר מהא דאמרינן בפ' כל הפסולין דף ל"ד המעלה איברי בהמה טמאה פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש ולפי מסקנת הש"ס קיי"ל כמ"ד אינו לוקה ואף דהרמב"ם בפרק ו' הלכה ו' לקמן פסק דלוקה כבר השיגו הראב"ד ואף לפי דעת הרמב"ם מ"מ פלוגתא הוא והא בלא"ה לוקה מקרא דממשקה ישראל למנחה מן המותר לישראל וע"כ צ"ל דמשום משקה ישראל לא לקי והיינו כמ"ש הרמב"ם דלא נתפרשה אזהרתו וז"ב ולפ"ז קשה מהא דאמר דף כ"ט ואי דאסורין להדיוט תיפוק לי' משום ממשקה ישראל למנחה והא אצטריך ללקות עליו דממשקה ישראל לא לקי כמו שהוכחתי וע"כ דגם בלא"ה לא לקי עליהו כמ"ש הרמב"ם וז"ב (ב) והנה מ"ש הרמב"ם סתם המקדיש בעל מום למזבח לוקה אני נבוך בזה דהא קיי"ל אמר על שאינו ראוי לקרבן הרי זו עולה לא אמר כלום אמר הרי לעולה ימכרו ויביא. בדמיה עולה וא"כ אם אמר על בעל מום הרי זה עולה לא לקי דהא לא עשה מעשה כלל ולא שייך לומר בדיבורא עביד מעשה דהא לא אמר כלום ואין בה קדושה כלל ולא אהני דיבורי' כלל והנה בש"ס תמורה דף ז' מתקיף לה ריש לקיש שמא לא שמענו אלא סתם ונעשה בעל מום כו' וע"ש פירש"י מבואר להדיא דאדרבא אם הקדישו ע"מ להקריבו בעצמו לקי ואם הקדישו לדמי לא לקי והוא תמוה דנהפוך הוא כמ"ש הן אמת די"ל דריש לקיש לשיטתו דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כדמשמע בריש תמורה דפליג על ר' יוחנן וע"ש דאמר טעמא דהוי התראת ספק ואמנה עדיין קשה דהא ר' יוחנן בעצמו עונה על ר"ל ס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וכן רבא בסוף שמעתתא ע"ש ובדברי הרמב"ם הי' מקום לומר דאזיל לטעמי' דס"ל כפי מה שכתב הרב המגיד בשמו גבי חסימה דאפילו חסמה בקול כיון דאפשר לעבור עליו ע"י מעשה וא"כ הכא נמי י"ל כיון דאפשר לעבור עליו ע"י מעשה דיקדישו לדמי דאז בדיבורי' עביד מעשה לכך גם אם הקדישו להקריבו למזבח לוקה כן יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל אך מ"מ דברי הש"ס תמוהין דהא ס"ד דריש לקיש דאם הקדיש לדמי לא לקי ועוד אני תמה בדברי הש"ס במאי מיירי אי דאמר לעולה א"כ בתם ונעשה בעל מום אמאי לקי דילמא כוונתו היתה להקדישו לדמי ואי כשאמר ה"ז עולה איך משכחת לה דכוונתו לדמי הא מפורש אמר ה"ז עולה וע' פירש"י דכתב וכיון דמצינו למימר אדעתא דהקרבה לקי והוא תמוה דאיך נלקה אותו מספק ולכן נראה עפמ"ש הרמב"ם פ"א ה"ג בנתכוון לומר על בעל מום הרי זו עולה ואמר שלמים אינו קדוש ואינו לוקה ע"ש וא"כ ה"נ אם באמת נתכוון להקרבה ואמר ה"ז עולה אע"פ שאינו קדוש מ"מ לוקה ואף דאין בו מעשה דהא לא אהני דיבורי' ואינו קדוש כיון דאפשר ע"י מעשה כגון דיאמר הרי זו לעולה אבל כאן דאומדנא דמוכח דכוונתו רק לדמי דהא דיקלא בעלמא הוא והוא אמר הרי זו עולה אמרינין ודאי טעי בדיבורי' וא"כ אינו קדוש כלל וגם אינו לוקה דאף דכוון לאיסור מ"מ בעינין פיו ולבו שוין ולכן אינו לוקה וז"ב

(חדר קיג) בדין משביע עידי

קנס

(א) הרמב"ם בפ"ט מה' שבועות דין ד' כתב וכן המשביע עידי קנס וכפרו פטורין וכתב מארן הכסף משנה דלמד זה מהא דשנינו פרק שבועת הפקדון אנסת ופתית את בתי כו' משביעך אני ואמר אמן חייב ור' שמעון פוטר שאין משלם קנס ע"פ עצמו כו' ולמד מזה לענין שבועת העדות וכבר תמהו הכל על מארן ז"ל דש"ס ערוך הוא במס' שבועות דף ל"ב משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק כפל וד' וה' חייבין ומוקמינין לה בש"ס כפל משום קרנא דו"ה משום קרנא אונס ומפתה משום בשת ופגם ולמה לי' ללמוד משבועת הפקדון וע' בלחם משנה ומשנה למלך ואני אומר דאי משום הא לא אריא דהא הוא בעיא בש"ס אי משביע עידי קנס חייבין ופשיט ממתניתין ודחי דילמא משום קרנא אבל פשטא דמתני' משמע כפשטא דמשום כפל ודו"ה וקנס גופא חייבין ואיך מצי הרמב"ם ללמוד מזה דמשביע עידי קנס פטורין ולכאורה י"ל דכיון דהוי בעיא דלא אפשטא אין לחייב קרבן מספק דילמא מייתי חולין לעזרה ולכך שפיר כתבו הלח"מ והמל"מ דלמד הרמב"ם מהא מתני' דפטורין דהיינו כיון דמסופק הש"ס בפירושא דמתניתין אי חייבין משום כפל ודו"ה וקנס דאונס ומפתה או משום קרנא ובשת ופגם א"כ אין לחייב עידי קנס קרבן מספק ואמנם הא הרמב"ם כתב פטורין משבועת העדות משמע אבל חייבין משום שבועת ביטוי וכמ"ש הרמב"ם שם דין י"ד שכל שאמרנו פטור משבועת העדות חייב משבועת ביטוי ודוקא שנשבע מפי עצמו או שענה אמן א"כ אין נ"מ אלא אם השביעם בב"ד ולא ענו אמן דמשום שבועת ביטוי (פטורין) [חייבין] ומשבועת העדות פטורין מספק וע' מה שכ' הרמב"ם דין ד' וע' מל"מ פ"ג מה' גנבה דין ח' שפלפל בדין זה והניח דברי הרמב"ם בצ"ע ושם כתבתי בחידושי והנה אחרי כתבי זאת ראיתי דדברי הרמב"ם המה ש"ס ערוך דף ל"ד ע"א דלר' יוחנן פליגי ר' אליעזר ור"ע בעידי קנס ופסק כר' עקיבא דר' אליעזר שמותי הוא ולריש לקיש פליגי ר"א ור"ע בעידי קרקע ואמנם ר' יוחנן ור"ל הלכה כר' יוחנן ונתבררו דברי רבינו הרמב"ם וז"ב ונחזור לדברי מארן הכ"מ דכתב דהרמב"ם למדה מדין שבועת הפקדון והנה התוס' הרגישו דלמה לא פשיט הש"ס מהתם ותירצו לחלק בסברא ברורה ואני תעה על מארן הכ"מ שכתב דהרמב"ם למד מזה עוד כתב הרמב"ם שהשביע עדים שאנס איש פלוני את בתו המאורסה ותמה הלח"מ דזה דלא כחד פירושא ע"ש ולע"ד א"ש עפמ"ש התוס' לתרץ