בית א-ל א קסב

שמת דאינו יכול האב להפר משום דאב מקליש קליש לנדרה ואיך פשיט מיני' להפר הבעל ולא הפר האב דאינו לוקה דהא י"ל דבעל לא מקלש לנדרה וכדס"ל להירושלמי וע"כ צריך לומר כדעת הרמב"ם דבית הלל גם ארישא דשמע בעלה והפר לה ולא הספיק האכ לשמוע עד שמת הבעל [קאי] וסבירא להו דאין האב יכול להפר אחר מיתת הבעל שפיר פשיט הש"ס דגם הבעיא דגם בהפר הבעל לחודי' מקליש קליש לנדרה ואינו יכול האב להפר וכמו שהאריך הלח"מ לקמן בהלכה י"ד דגם על הפר הבעל קאי פלוגתא דב"ש ובית הילל והא דנקט הרמב"ם בהלכה ט' הפר הבעל ולא נקט הפר האב היינו דהפר האב אתי במכ"ש דהפר הבעל ואי הוה נקט הפר האב אכתי לא הוי ידעינין דהפר הבעל ולא הפר האב דאינה לוקה דהא בירושלמי פשיט לי' דאם הפר הבעל ולא הפר האב דלוקה ומבעיא לי' בהפר האב ולא הפר הבעל אם לוקה או לא ולכן נקט הרמב"ם הפר הבעל ולא הפר האב אינה לוקה ומכ"ש הפר האב דאינה לוקה ודו"ק היטב בדברים האלה כי הם מיוסדים על אדני עומק הסוגיא והם נכונים בטעמן ועתה כבוא לענין שאלתך בשומרת יבם הנה בש"ס אמרינן שמע מינה לב"ש מאמר נישואין עושה דאי אירוסין עושה אמאי יפר לבדו ומשני רב נחמן ב"י יפר בשותפות עם אביה ולעולם אירוסין עושה והקשה הר"ן למאי דמסקינין יפר בשותפות אמאי לא פריך יפרו מבעיא לי' כדפריך ביבמות ותירץ דהתם לא ידע דאיכא לתרוצי כשעמד בדין וברח דאחייב במזונותיה דבתר הכי דאקשי מי קתני יפרו יפר קתני מוקמינין לה בהכי אבל כאן דאיתמר האי פירוקא לעיל אי הוה פריך לה ידע דאיכא לאוקמי בשעמד בדין וברח ומשום הכי לא איכפת לי' לאקשויי עכ"ל הר"ן ע"ש בדף ע"ה עמוד ב' ואמנם לפ"ז י"ל דלמסקנא דיבמות דף כ"ט דמיירי בעמד בדין וברח שפיר (חדר ס"ל לר' אליעזר דיפר לבדו וס"ל דעל דעתו הוא נודרת דהא חייב במזונותיה גם אי נימא דס"ל לר' אליעזר כבית שמאי דמאמר נשואין עושה א"ש דאמר יפר לבדו ור' עקיבא י"ל דפליג וס"ל דלא יפר לבדו אלא בשותפות עם האב וע' בר"ן שם ויותר י"ל לפמ"ש הש"ך הועם דמאמר רק מדרבנן קונה ולפ"ז י"ל דזה מהני לאפוקי מרשות האב דלא יוכל האב להפר לבדו אבל בשותפות עם הבעל יוכל להפר ממה נפשך אי אזלת בתר דאורייתא הרי הוא יכול לבדו להפר ואי אזלת בתר דרבנן דעשו מאמר כאירוסין עכ"פ בשותפות עם הבעל יכול להפר ואם עשו מאמר כנישואין ואין הבעל לבדו יכול להפר וא"כ ממ"נ בשותפות יוכלו להפר שלא יהיה כתרתי דסתרי אהדדי והרמב"ם פסק דהאב יכול להפר לבדו דמאמר אינו קנין גמור ואולם הטור פסק דבצירוף הבעל יכול להפר ולכך כתב דהאב והיבם מפירין נדריה ולא ידעתי מה ההמון הרב הזה עליו ואין ספר בית יוסף תחת ידי לעיין בו ודע דלמ"ד ספוקי מספקא לי' אם מאמר קונה או לא א"ש דלא יכול האב לבדו להפר דילמא מאמר קונה וכן הבעל אינו יכול להפר לבדו דילמא אינו קונה כלל אבל בצירוף שניהם יחד יכולין להפר ממ"נ אלא דאנן קיי"ל מאמר קונה מדרבנן ולא מה"ת ודו"ק היטב

(חדר צח) בדין הפר לה בעלה

ומת

(א) מצאנו בש"ס שני ברייתות סותרות זו את זו ברייתא קמייתא בדף ס"ח ס"ט לא פליגי בית הלל אלא בחלוקה דשמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת דס"ל לב"ה דבהפרתו דאב אקלשא נדרא ותו לא ירש לי' האב מהבעל לכך אינו יכול להפר אבל בחלוקה דשמע הבעל והיפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל מודי ב"ר דנתרוקנה רשות לאב ומודו דאב מיפר ואמנם בברייתא בתרייתא בדף ע"א פליגי ב"ה גם בחלוקה זו כדקתני התם להדיא ומחלקים דברייתא בתרייתא מיירי בנתארסה לאחר ולכך ס"ל לבית הלל דהאב לא מצי מפר אלא בצירוף הארוס אבל כל זמן שלא נתארסה לאחר יכול האב להפר לבדו ע"ש וכבר העיר הלח"מ דמדברי רבינו בהלכה י"ט משמע דאם שמע הבעל והיפר ומת אין האב יכול להפר אפי' קודם שנתארסה ולכך העלה דהרמב"ם ס"ל דבית הלל בברייתא קמייתא פליגי גם על בבא דשמע בעלה והפר ע"ש וכן דעת הרב בית יוסף סימן רל"ד ע"ש והנה הרא"ש הביא נוסחא בברייתא בתרייתא דאיכא תרי בבי שמע אביה והיפר לה ולא הספיק בעלה לשמוע עד שמת ונתארסה לאחר אביה ובעלה מפירין נדריה שמע אביה והיפר לה ולא הספיק בעלה לשמוע עד שמת חוזר האב ומיפר חלקו של בעל אמר רבי נתן זו דברי בית שמאי אבל בית הלל אומרים אינו יכול להפר ע"ש ולפי נוסחא זו שפיר י"ל דבית הלל פליגי רק אבבא שניה וס"ל דלא מצי האב להפר לחודי' כיון דליכא ארוס אבל אבבא קמייתא דנתארסה לאחר לא פליגי ומודי דאביה ובעלה האחרון מפירין נדריה ואמנם שמע בעלה והיפר לא נזכר בברייתא זו רק בברייתא קמייתא ועליה י"ל דלא פליגי בית הלל כלל כמ"ש הר"ן ולא קשיין ברייתות אהדדי כלל והרא"ש כתב דלא גרסינן לי' דתרי בבי למה לי דבחדא בבא שמעינן פלוגתא דב"ש וב"ה דמה לי אב ובעל מה לי אב לחודי' עכ"ל הרא"ש והנך רואה דתרתי בבי צריכי דהא דעת הר"ן דיש חילוק אי איכא ארוס יכול האב להפר כמ"ש הכסף משנה דלא מנתק מארוס לאב דאקליש אבל ארוס שני כרעא דארוס ראשון הוא וא"כ לא מבעיא אי לא פליגי בית הלל בבבא קמייתא כמ"ש הר"ן ודאי דאיצטריך תרי בבי ואפילו אי פליגי ב"ה גם בבבא קמייתא ג"כ איצטריך תרי בבי להורות דאף בקמייתא פליגי בית הלל דאפילו בשותפוס דארוס לא מצי מפר ובתרייתא לרבותא דב"ש ח"ב

(ב) גם מה שהקשה הרא"ש מהא דקאמר ב"ש סברי נדרים שנראו לארוס נתרוקנה רשות לאב דהא בזה ל"פ ב"ש וב"ה ע"ש ולע"ד א"ש אם נימא דלא פליגי ב"ה אלא אסיפא ולב"ש אף נדרים שנראו לארוס ראשון נתרוקנה לאב לבד ויכול להפר לבדו ולב"ה לא נתרוקנה לאב אלא בצירוף הארוס האחרון וא"ש הא דתניא כותי' דשמואל מבית שמאי ומבית הילל ודו"ק. ואמנם הרמב"ם סבר דבין שמע האב והפר בין שמע בעלה והפר אינו יכול להפר האב לחודי' אלא בצירוף הארוס ס"ל דבברייתא בתרייתא פליגי ב"ה רק אבבא שניה אבל בבא קמייתא דמיירי בצירוף הארוס לא פליגי ובברייתא קמייתא פליגי אכולהו בבי משום דשם מיירי בלא צירוף הארוס וכל הסוגיא ודברי רבינו יבואו על מקומם בשלום

(חדר צט) גר עמוני אי מותר

בשפחה

(א) הנה הרב חלקת מחוקק נסתפק אם גר עמוני מותר בשפחה כמו ממזר דמותר בשפחה ע"ש בסי' ד' ס"ק כ"ב והבית שמואל כתב דתליא בשני הטעמים דלהרמב"ם הטעם דהותר ממזר בשפחה כדי להכשיר זרעו ולפ"ז גם גר עמוני מותר בשפחה כדי להכשיר זרעו ולר"ת דהטעם משום דיצירתו בעבירה ולא שייך בי' לא יהיה קדש דהא הוא קדש ועומד לפ"ז גר עמוני שאין יצירתו בעבירה אסור בשפחה משום לא יהיה קדש ע"ש והגאון בעל ישועת יעקב כתב דנעלם מהם הירושלמי דאמר לר' יהודא דאמר קהל גרים אקרי קהל גר עמוני אסור לישא גיורת עמונית או מואבית ואמר ר"י משיאין לו שפחה הרי מבואר דגר עמוני מותר בשפחה ע"ש ולע"ד לא נעלם מהן דבר דהנה יש להקשות על שיטת ר"ת דלדידי' שפיר כתב הבית שמואל דגר עמוני אסור בשפחה דהא אין יצירתו בעבירה איך יפרנס דברי הירושלמי הזה דמבואר להדיא דגר טמוני מותר בשפחה ונראה דלכאורה יש לומר טעם אחר דממזר מותר בשפחה אף להפוסקים דשפחה היא אסורה מדאורייתא משום לא יהיה קדש כמו שתרגום אונקלס דהא הקשו התוס' גבי חציו עבד וחציו בן חורין למה כופין את רבו לשחררו ישא שפחה וליתי עשה דפרו ורבו ולדחי לא תעשה דלא יהיה קדש ותירצו כיון דאפשר למכפיי' לרבו לשחררו ה"ל אפשר לקיים שניהם ע"ש ולפ"ז בממזר שפיר אתי עשה דפרו ורבו ודחי ל"ת דלא יהיה קדש ולמה צריך ר"ת לומר משום דיצירתו בעבירה והוא קדש ועומד הא בלא"ה עשה דוחה ל"ת ותירוץ התוס' לא שייך כאן ואמנם י"ל דהא הוא יכול לקיים עשה דפו"ר דישא גיורת דהא אנן קיי"ל דקהל גרים לא אקרי קהל והוי אפשר לקיים שניהם ולא דחי עשה ל"ת ולכך הוצרך ר"ת לומר הטעם דהוא קדש ועומד ואין כאן ל"ת כלל וז"ב ומעתה לא קשה מהירושלמי דהא הירושלמי לר' יהודא דאמר קהל גרים איקרי קהל שפיר אמר דמשיאין לו שפחה דאתי עשה ודחי ל"ת ולר' יהודא א"א לקיים שניהם דהא ס"ל קהל גרים איקרי קהל ואסור גר עמוני בגיורת אבל לדידן דקהל גרים לא איקרי קהל שפיר כתבו הבית שמואל דלר"ת אסור בשפחה דהא אפשר לקיים שניהם דישא גיורת ודו"ק היטב ובזה יש לפרש דברי הרמב"ם דכתב הטעם דממזר מותר בשפחה מפני תקנת הולד והקשו איך אומרים חטא בשביל שיזכה חבירך ובאמת לדעת הרמב"ם דאיסור שפחה הוא דרבנן י"ל דבזה לא גזרו גם לפמ"ש התוס' דהיכא דלא פשע חבירו שפיר אומרים לו חטא ולפמ"ש א"ש דהא באמת עשה דפרו ורבו דוחה ל"ת דלא יהיה קדש ומכ"ש לדעת הרמב"ם דאיסור שפחה דרבנן רק דאפשר לקיים שניהם דישא גיורת אלא דאז יהיה בניו ממזרים כמ"ש בסעיף כ"ב וע' ב"ש ס"ק ל"ו וזה הוי כא"א לקיים שניהם דאסור להרבות ממזרים בישראל כמ"ש בית שמואל ס"ק ל"ה ולכן התירו לו שפחה ודו"ק היטב (ב) והנה בישועת יעקב הקשה לפ"ד הרמב"ם קשה אמאי בחצי עבד וחצי ב"ח כופין את רבו לשחררו הא אפשר לו לישא שפחה משום תקנת עצמו ולא