בית א-ל א קסא

(חדר צו) בדין אמר הריני גזיר כשיהי' לי בן

ונזיר

(א) כבר כתבתי בזה לעיל ועתה אשיב שנית ידי ואומר דלדעת הרמב"ם אם אמר הריני נזיר כשיהי' לי בן ונזיר ל' יום והתחיל למנות נזירותו ואח"כ נולד לו בן ביום שני לנזירותו מניח את שלו ומונה של בנו ומגלח ומביא קרבן וחזר ומונה ל' לנזירותו ומגלח שאין בין תגלחת לתגלחת פחות מל' יום ולרש"י מונה לנזירות בנו ואינו מגלח אחר נזירות בנו אלא משלים כ"ט לנזירותו ואפשר לכך ס"ל דאינו מגלח אחר נזירות בנו דהא אינו מונה לנזירותו אלא כ"ט יום ואין בין תגלחת לתגלחת פחות מל' יום ובזה א"ש דכתב רבינו דאם נטמא אחר כלות ימי נזירות בנו אינו סותר אלא עד נזירות בנו והיינו דאזיל לשיטתו דס"ל דלעולם צריך למנות ל' יום לנזירותו א"כ הוי כנזירות בפ"ע וגם הא כבר גילח אחר נזירות בנו ולכך אינו סותר את הקודם אבל לרש"י דאינו מגלח אחר נזירות בנו ואינו משלים אלא כ"ט יום או פחות כדי הנשאר מנזירותו והוי כל הימים שמנה כמו נזירות אחת והימים שמנה להשלמת נזירותו אינו רק השלמה לימי נזירותו שמנה קודם הלידה וזה דעת הראב"ד דס"ל דאם כטמא בימי השלמת נזירותו סותר גם מה שמנה קודם לידת בנו וכן להתוס' דס"ל דאם נולד לו הבן עד ע' עולים לו ימי נזירות בנו לנזירותו ואח"כ משלים מה שחסר לו עוד מנזירותו ג"כ הדין דאם נטמא בימי השלמת נזירותו סותר גם מה שמנה קודם הלידה ודו"ק. והנה רש"י פירש במשנה ברישא דמשלים את שלו ואח"כ מונה של בנו דהיינו דאחר שהשלים נזירות שלו אינו מגלח דכבר חלה עליו נזירות בנו קודם שהשלים נזירות שלו נעשה כנזירות אחת ולכך אינו יכול לגלח אבל התוס' כתבו דכיון דקיבל עליו נזירותו בתחלה משלים את שלו ומגלח ומביא קרבן לנזירות דנפשי' ואח"כ חוזר ומונה של בנו ע"ש ולפ"ז נראה דהא דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש קאי שפיר ארישא דמתניתין ופליגי בפלוגתא דרש"י ותוס' דר' יוחנן ס"ל כפירש"י דאינו מגלח אחר נזירותו והוי כנזירות אריכתא ולכך נטמא בימי נזירות בנו סותר הכל גם את ימי נזירותו ור"ל ס"ל כהתוס' ולכך אמר נזירות דידי' לחוד ונזירות בנו לחוד דהא גילח בינתיים ודו"ק היטב שם. ועפ"ז צדקו דברי הראב"ד שהשיג על רבנו דכתב דאם נטמא בימי השלמת נזירותו אינו סותר אלא עד נזירות בנו והימים שמנה עד לא נולד בנו יחשבו לו דזה אינו דעד כאן לא פליג ר"ל על ר' יוחנן אלא משום דפירש כפירוש התוס' דמגלח אחר נזירותו ומתחיל למכות נזירות בנו ושפיר הוי שתי נזיריות נפרדות שהרי נזירותו כבר חלפה עברה לה אבל כאן דהימים שמנה אחר שהשלים נזירות בנו הם להשלמת נזירותו ואם נטמא בהם נהי דנזירות בנו אינו סותר דהא כבר גילח והקריב קרבן אחר נזירות בנו אבל נזירותו עדיין לא שלמה ולד"ה סותר את הימים שמנה קודם שנולד בנו דהא הם אחדים עם הימים שמנה אחר נזירות בנו ונזירות אחת הם ודו"ק בדברי הראב"ד כי כראה שכיוון למה שכתבתי (ב) והנה כתב הרמב"ם בהלכה ד' כיצד כו' אם נשאר מן המאה שנדר ל' יום או יותר לא הפסיד כלום כו' ועיין בלח"מ שהביא פירש"י ותוס' וביאר דברי הרמב"ם על מכונם ע"ש והנה לפירוש הרמב"ם הא דפריך על רב דאמר יום ע' עולה לכאן ולכאן מאי דתני נולד לו בן עד שבעים לא הפסיד כלום הא אי ס"ד דיום ע' עולה לו לכאן ולכאן אתגורי מתגר היינו דהא הוא נדר למ"ד יום לנזירות בנו ומאה יום לנזירותו נמצא שנדר להיות נזיר מאה ושלשים יום ועתה כשנולד לו הבן ביום שבעים הוא עולה ג"כ לנזירות בנו וימנה עוד כ"ט יום להשלים נזירות בנו ויתמו ימי נזירות בנו ביום צ"ט ואז יתחיל להשלים עוד ל' יום לנזירות שלו ויתמו יום קכ"ט והוא נדר להיות נזיר מאה ושלשים יום וכן הא דפריך ת"ש מסיפא היינו דתני נולד לו אחר שבעים סותר דמשמע דנולד לו ביום ע"א ואמאי סותר הא יום ע"א עולה לנזירות בנו ויתמו ימי נזירות בנו ביום מאה ואח"כ ימנה עוד שלשים יום להשלים ימי נזירותו ויהיה נזיר מאה ושלשים יום כאשר נדר בתחלה אבל התוס' פירשו פירוש חדש דלרב אם נולד ביום ע' מגלח לנזירותו ונזירות בנו ביום מאה כיון דלנזירות בנו הוי יום ל"א ומרויח יום א' דלולא נזירות בנו היה מגלח לנזירותו ביום ק"א ובאמת זה לפי שיטתם ואעפ"כ הוא פירוש מחודש דלא נזכר בש"ס והם ז"ל עצמם הקשו על זה וכתבו דמאי סברא הוא ע"ש אבל לדעת רבינו הנה נכון ופירש"י יותר מחודש דלפירושו עולה יום ע' לשתי ימים לכן המחוור לע"ד פירש הרמב"ם ויש להאריך עוד אך בלא"ה הענין עמוק לכן קצרתי וסמכתי על המעיין הישר אשר נתן לו ה' לב לשמוע ולהבין בתורת ה' והנה בחידושי ביארתי דהא דאמר רב דיום ע' עולה לכאן ולכאן היינו דרב ס"ל כבר פדא דמדינא מגלח ביום ל' אבל רבינו פסק כרב מתנא ולכך פסק דלא כרב והדברים עתיקין ודו"ק

(ג) והנה בפרק ג' הלכה ח' כתב הרמב"ם אמר הריני נזיר שלשים יום ויום אחד הרי זה נזיר נזירות אחת של שלשים ואחד יום הנה בש"ס אמר רב לא שנו אלא שאמר שלשים ואחד יום אבל אמר שלשים יום ויום אחד הרי זה נזיר שתים ומפרש בש"ס שם דרב ס"ל כרבי עקיבא דאמר מכר לו את הבית לא מכר לו את הבור ודות וצריך ליקח לו דרך וחכמים אומרים א"צ ליקח לו דרך ומודה ר"ע אם אמר לו חוץ מאלו דא"צ ליקח לו דרך דלישנא יתירא לטפויי קאתי והקשה. לח"מ כיון דהרמב"ם פסק שם בפרק כ"ה מהלכות מכירה כרבי עקיבא אמאי פסק כאן דאם אמר שלשים יום ויום אחד דה"ז נזירות אחת של שלשים ואחד יום ולכן כתב דט"ס הוא בספרי הרמב"ם וצריך להיות ואכ אמר שלשים ואחד יום ולע"ד קשה דלמה השמיט רבנו האי דינא דאמר שלשים יום ויום אחד דהוא נזיר שתי נזירות ובפרט לפמ"ש השיטה מקובצת בשם הרא"ש דגם חכמים ס"ל לישנא יתירא לטפויי אתי דאז הקושיא יותר חזקה על הרמב"ם דהשמיט דין זה ואפשר דהרמב"ם ס"ל דחכמים באמת לא ס"ל לישנא יתירא לטפויי קאתי ואעפ"כ פסק שם דאם א"ל חוץ מאלו א"צ ליקח לו דרך דהא בזה ר"ע וחכמים מודים ואף דהם מתרי טעמא מ"מ איך יפסוק נגד שניהם לא כר"ע ולא כחכמים וגם אוקי בחזקת מארי' וצ"ע שוב ראיתי בירושלמי דמייתי הא דאמר רב ואמר בתר הכי מתניתא פליגא על רב לא נחלקו ר' ישמעאל ור"ע על האומר הריני נזיר שלשים יום ויום א' שאינו נזיר אלא אחת ועל מה נחלקו על האומר הריני נזיר שלשים יום ועוד יום א' שר' ישמעאל אומר נזיר שתים ור"ע אמר נזיר אחת עכ"ל הירושלמי הנה מבואר מירושלמי דלית הלכתא כרב והרמב"ם דנטה תמיד אחר הירושלמי שפיר פסק ואין בדבריו ט"ס ולא כהלח"מ במח"כ וב"ה שהאיר עיני לדבר אמת

(חדר צז) בדין שומרת יבם מי מפר

נדריה

(א) הרמב"ם בפרק י"א הלכה ט' מהלכות נדרים כתב הפר הבעל לבדו ולא הפר האב ועברה על נדרה קודם שיפר האב אינה לוקה וכתב הכ"מ שם דף כ"ח בעיא דאפשטא לגבי הפר הארוס לבדו וכתב הר"ן דה"ה האב לבדו וכ"כ הטור ורבינו העתיק לשון הש"ס ע"ש ואני תמה דהא אדרבה בש"ס פשיט לי' והא דשמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת חוזר האב ומיפר חלקו של בעל ואמר רבי נתן זו דברי בית שמאי בית הילל אומרים אין יכול להפר שמע לבית שמאי מגיז גייז לבית הילל מקלש קליש שמע מינה והיינו כיון דהפר אביה מקלש קליש הנדר ואינו חשוב להורישו לאב ע"ש בר"ן והא דשמע הבעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל דנתרוקנה רשות לאב ולא אמרינין דקליש נדרא היינו מפני שמת הבעל ובטלה הפרתו כמ"ש הר"ן או כמ"ש הרא"ש דמיגו דמפר חלקו מפר נמי חלק הבעל ע"ש אבל מ"מ עיקר הפשיטות מהפר האב אלא דהש"ס מדמה הפרת הבעל להפרת האב אבל מה שכתב הכ"מ דאפשטא גבי הפרת הארוס לבדו וכתב הר"ן דה"ה גבי הפרת האב לבדו ע"ש נהפוך הוא דעיקר הפשיטות מהפר האב לבדו ורבינו נקט לשון הבעיא בש"ס דבעי לה בהפר הארוס וה"ה האב וזה פשוט ואולם אנכי הרואה בירושלמי פרק נערה המאורסה הלכה א' דפשיטא לי' לא הפר האב את חלקו ועברה על נדרה דלוקה והיינו אם הפר הבעל לבדו כמ"ש המפרש פני משה ובעי אם הפר הבעל ולא האב אם לוקה וז"ל הירושלמי היפר האב את חלקו לא הספיק הבעל להפר עד שמת מיפר האב חלקו של בעל אמר רבי נתן זו דברי ב"ש אבל דברי בית הילל אין צורך להפר כו' פשיטא לא הפר האב את חלקו ועברה על נדרה לוקה היפר האב ולא היפר הבעל מהו שחלקה ניחא כמ"ד אין מיתה בהפרה (ופירש הפני משה היינו לב"ה דסברי כיון שמת הבעל שוב אין צריך הפרה מחלקו והלכך הפרת האב לבדו הפרה מעלייתא הוא ואיכא למבעי דאפילו בחיי הבעל תהני לפוטרה ממלקות) ברם כמ"ד יש מיתה בהפרה מיתה בהפרה הוא וכן מכיון שאינו מפר לה ועברה על נדרה, לוקה (ופירש הפ"מ דלב"ש דאמרו שאפילו מת הבעל צריך האב לחזור ולהפר חלקו וא"כ הפרת האב לבתו לאו מעלייתא הוא וכן הכי נמי מכיון שלא הפר לה ועברה על נדרה לוקה ע"ש והנה הירושלמי לשיטתו דגריס לבית הלל אין צריך להפר ואמנם אנן בדידן דגרסינין אין יכול להפר אתי שפיר דפשיט בש"ס דמקליש קליש נדרא ושפיר פסק הרמב"ם דאינה לוקה ואמנם ראינו דיש סברא לומר דבהפר האב מקלש קליש לנדרה ולא בהפר הבעל ולפ"ז אין ראיה מהא דאמרו ב"ה בהפר האב את חלקו ולא הספיק הבעל להפר עד