בית א-ל א קס
Beit el part 1 160 · בית א-ל א · free full Hebrew text
Open in the reader →אזלא הסוגיא למסקנא דבעל מיגז בית וממילא ליתא לדחייא דדחי התוס' הפירוש הראשון כמה שביארתי באר היטב ואיש דפשיט דבכולי מילתא קא מתפיס ודו"ק היטב כי ברור הוא לע"ד
(א) הנה הרמב"ם פי"ב מה' נדרים פסק דמפר הבעל לשתי נשיו כאחת וע' בכ"מ דס"ל להרמב"ם דרביני דאמר תיש און משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גם בה רי יהודא אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר והשקה אותה לבדה היינו מדרבנן פשוט דרבינא לא משמע להו אותה דוקא מדיתבי טעמא שלבה גס בה והרמב"ן חולק וסובר דאינו מפר לשתי נשים כאחת והנה יש להסתפק אם נדרה בנזיר וצרתה אמרה הריני כמותך למה שכתבו התוס' דגם רבנן מודי לר"ש בהא דשתיהן מותרות ע"ש או אם אמרה הריני בעקביך דהיא בעיא דלא אפשטא אם הפר הבעל לראשונה אי הוי כמו הפר לשתי נשיו כאחת או דלמא כיון דלא הפר אלא לאחת שפיר דמי ולכאורה יש לפשוט מהא דאמר ר"ש באמרה הריני כמותך דשתיהן מותרות אם הפר הבעל לראשונה והא הוי כמפר לשתי נשיו כאחת ולדעת הרמב"ן אינו מופר ועכצ"ל דזה לא נחשב כמפר לשתי נשיו כאחת אך לדעת הרמב"ם אין זה ראיה דהא ס"ל דמפר לשתי נשיו כאחת והנה לכאורה קשה לפי הטעם דאמרו ביבמות דף צ' דלכך מפר נדרי עינוי נפש שלא תתגנה עליו א"כ לר"ע דס"ל דאם אמרה הריני נזירה לכשאתגרש מפר לה הא עתה אינה נזירה אלא כשתתגרש ומה איכפת לי' אם תהיה אז נזירה ומאי שלא תתגנה עליו שייך בזה וע' בזה בפירש"י דף פ"ט ע"א ד"ה אפילו תימא ר' ישמעאל ע"ש וצ"ע (ב) הנה בהלכה יו"ד כתב אמרה יקדשו ידי לעושיהן אינו נאסר במעשי ידיה מפני שידיה משועבדין לו שאע"פ שאמרו חז"ל קונמות מפקיעין מידי שעבוד חכמים עשו חיזוק לשעבוד הבעל מפני שהוא מדבריהם עכ"ל הרמב"ם ומשמע דאם הי' מעשי ידיה משועבדים לבעל מדאורייתא לא היו עושים חיזוק לשעבוד הבעל ובזה א"ש דהרמב"ם פי"ב מאישות העתיק משנה דהמדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס כפשטה ותמה הר"ן וכתב דבריו תמוהין בעיני הרבה דהא בש"ס אמרינין בהדיא דלא מצי מדיר לה אא"כ אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך כו' ולפמ"ש א"ש דהא הרמב"ם פסק בהלכות אישות דמזונות דאורייתא ולא אלמוה חז"ל ולפ"ז קונמות מפקיעין מידי שעבוד והש"ס פריך למאי דס"ל מזונות דרבנן וכבר הארכתי בזה בחידושי כתובות (ג) והנה בפרק י"ג הלכה ז' כתב הרמב"ם המפר נדרי אשתו או בתו צריך להוציא בשפתיו ואם היפר בלבו אינו מופר אבל המבטל א"צ להוציאו בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה לעשות בין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר וע' בהשגת הראב"ד ובלח"מ שביאר יפה דברי הרמב"ם כדרכו הטוב ותוכן דבריו דאף דאינו יכול לכפותה שתעשה והיא לא עשתה מ"מ הכפיה אינה אלא גילוי רצונה שאינו רוצה בנדר ע"ש ואתי שפיר יותר לפמ"ש דנדרי עינוי נפש דנתנה תורה לבעל רשות להפר היא משום דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת והוי כאילו אמרה בפירוש הריני נודר על מכת שלא יקפיד בעלה ויתרצה בנדרה וכיון דלא רצה בנדרה ממילא הנדר בטל ובזה א"ש דאומר לה טלי אכלי טלי שתי דזה מנדרי עינוי נפש הוא ולכך א"צ להוציא בשפתיו דכיון דאגלאי מילתא דאינו רוצה בנדרה ממילא בטל הנדר אבל בנדרים שבינו לבינה דלא שייך דנדרה על מנת שלא יקפיד דהא בודאי יקפיד ורק דהתורה נתנה לו רשות להפר וגזה"כ הוא שלא תפקיע זכותו ע"ש בזה צריך להוציא בשפתיו וביטולו בלב לא מהני דהוי דברים שבלב ואינו דברים ואתי שפיר מה שהקשה הר"ן אהא דאמרו בית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו ודיו דקאי אתא דבשבת אומר לה טלי אכלי טלי שתי דהוי מנדרי עינוי נפש ובזה א"צ להוציא בשפתיו כמ"ש אבל בהפרה בנדרים שבינו לבינה צריך להוציא ואם היפר בלבו אינו מופר וז"ב. וע' בפירוש המשנה שכתב הרמב"ם ואם אד אפשר שיבטל נדרה בשבת במעשה שיכריחנה לעשותו כמו שזכרנו יבטל בלבו כו' ונראה דרצה לומר דאם נדרה ד"מ שתהא נזירה אחר ל' יום ושמע בעלה דצריך להפר לה בו ביום דקיי"ל כרבנן דרבי נתן ובזה לא שייך שיכריחנה לשתות יין בו ביום דהא היום לא נאסרה עדיין ביין ובזה מבטל בלבו ודיו כן נלע"ד כוונת הרמב"ם ז"ל ודו"ק
(א) הנה בש"ע סימן רל"ד סעיף למ"ד כתב אין יכולים לעשות שליח לא להפרה ולא להקמה וע' בט"ז ס"ק למ"ד שכתב ליישב לשון הטור דכתב אפילו בנדרים שנדרה כבר דקשה איך ס"ד דיעשה שליח בדבר שאינו יכול לעשות בעצמו וע"ש מה שתירץ וע' בלח"מ שכתב דרבינו איירי בנדרים שנדרה כבר דאילו בעתיד: לבוא למה לי קרא הא כל מילתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח כדאמרינין בריש פרק ב' דנזיר עכ"ל הלח"מ והנה בש"ס פריך והא לא שמע ומשני לכי שמעינא וע"ש בר"ן שהקשה מאי פריך והא לא שמע והא האפוטרופס שמע ותירץ דמי איכא מידי דבעל לא מצי מיפר דהא לא שמע ושליח מצי משוי ע"ש בר"ן והרא"ש וכתב בפירושו על הא דפריך והא לא שמע ושמיעת האפטרופס לא חשיב כשמיעת הבעל דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליח וע' מה שכתבו תוס' רי"ד והובא בקצה"ח ריש סי' קפ"ב ואמנם הרא"ש כאן כוונתו דהשמיעה הוא ממילא בלא עשית מעשה והתוס' רי"ד כתב דאפילו במידי דעושה מעשה בשביל חברו כגון דמניח תפלין על ראשו בעבור חבירו לא שייך שליחות ע"ש ובאמת לא הבינותי שם דאם אמר אדם לחבירו הנח תפלין בעדי או עשה סוכה ושב בה בעדי איך שייך שליחות בזה הא השליח חייב בתפלין או בסוכה בפני עצמו ואיך שייך שיעשה בשבילו הדבר שחייב בשביל עצמו ולא דמי לשחיטת הפסח אף שגם השליח חייב בפסח זה אינו דהא השליח אינו חייב אלא בכזית פסח והוא שוחט בשביל שותפו שחייב בפסח בכזית בפ"ע והבן (ב) וע' בלח"מ שהקשה על הרמב"ם כיון דהרמב"ם לא ס"ל ההיקש בין איש לאשתו בין אב לבתו וס"ל דהאב יכול להפר אף נדרים שאין בהן עינוי נפש מנא לי' ללמוד אב מבעל לענין דאין עושין שליח להפר דקרא אישה יקימנה ואישה יפרנו בבעל כתיב ותירץ דהא דלא יליף רבינו אב מבעל לענין נדרי עינוי נפש משום דאמר קרא כל נדריה ואסריה כמ"ש הרמב"ם בריש פי"ב אבל הכא דליכא קרא מקיימין ההיקש בין איש לאשתו כל מה שנוכל כיון דליכא קרא כנגדו עכ"ל הלח"מ ואמנם אף דדבריו נכונים בישוב דברי הרמב"ם ז"ל מ"מ ללא צורך הוא דהוא מפורש בספרו גבי אב ויליף מדכתיב כי הניא אביה אותה אם היפר האב מופר ואם לאו אינו מופר דברי ר' יאשיה רי יונתן אומר מצינו בכל התורה שלוחו של אדם כמותו ע"ש ואדרבא מזה ראיה מדלא יליף לה ר' יאשיה האב מהבעל בהיקש בין איש לאשתו בין אב לבתו שמע מינה דלא ס"ל ההיקש וא"ש דפסק רבינו דלא כהספרי וס"ל דהאב מפר כל נדרים אפילו דלאו עינוי נפש וחכמי לוניל שאלוהו בזה והשיב ע"ש אבל בזה יש לו ראיה מהספרי עצמו ודו"ק והנה גם אדונינו בעל כסף משנה ז"ל כתב דמבעל נשמע לאב ע"ש וגם לו אשתמיטתי' דברי הספרי הנ"ל במח"כ ע"ש. (ג) והנה המהרי"ט כתב בתשובה דהא דאמרינין מידי דלא מצי עביד לא משוי שליח היינו דאין בדעתו לעשות שליח על זה אבל אם עשה שליח בפירוש מהני וכבר צווחו עליו בבי מדרשא מהא דפריך בנזיר דף י"ב לרבא דאמר כל מידי דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח מהא דהאומר לאפטרופס שלו כל נדרים שתדור אשתי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הפר לה יכול יהיו מופרין תלמוד לומר אישה יקימנו כו' טעמא דאמר רחמנא אישה יפרנו הא לאו הכי אפטרופס מצי מיפר ואילו גבי דידי' תניא האומר לאשתו כל נדרים שתדרי כו' הרי הן מופרין כו' חכמים אומרים אינו מופר כו' ומוקי לה אליבא דר"א ע"ש והא התם עביד שליח בפירושו להאפטרופס ע"ש ולע"ד יש לקיים דברי מהרי"ט דיש לומר במידי דתלוי בזמן כגון אם מקדש אשה דלא מצי עתה לקדשה ועושה שליח לקדשה אחר ל' יום דאז יכול לקדשה שפיר כתב מהרי"ט דיכול לעשות שליח דזמן ממילא קא אתי וכמ"ש המשנה למלך בהי קדושין גבי קטן דאם עושה שליח לקדש אשה כשיגדל ויהי' בן יג"ש ויום א' מהני דזמן ממילא קא אתי ואף דכתב שם דדוקא ביומא דמשלם יום י"ג אבל מקודם לא היינו משום דעדיין צריך שתי שערות והוי מחוסר מעשה ע"ש ולכך בעושה שליח להפר אח"כ מהני שפיר דהא אינו מחוסר מעשה כלל ואף דיש להתעקש דעדיין לא נדרה והוי מחוסר מעשה הנדר שתדור זה אינו דזה לא נקרא מחוסר מעשה דהא זה עיקר השליחות שיפר נדרה לכשתדור אבל בש"ס דנזיר קאי להאי צד דבעינין שישמע הבעל כמ"ש התוס' ד"ה טעמא דכתבו בפירוש ליפר כשישמע הבעל שפיר פריך והא כל מידי דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח דהא מחוסר מעשה דהיינו השמיעה ולכך מוקי לה כר"א וא"כ הוא יכול להפר עתה לכשישמע ולכך מצי משוי שליח וממילא א"ש דברי הרמב"ם דלפי דפסק הרמב"ם בפי"א ה' ס"א דלא צריך שמיעה שפיר כתב הטעם דאישה יפרנו ומיירי שפיר בנדרים שעדיין לא נדרה דדוחק לומר דמיירי בנדרים שנדרה כבר דהא בתחלת דבריר מיירי בנדרים שעדיין לא נדרה וע' במל"מ פרק ששי מה' גירושין הלכה ג' ודו"ק: