בית א-ל א קנט

פירשו דשליקה הוא יותר מבישול ע"ש ובחידושי כתבתי (ב) ע"ש בהלכה ג' דכתב נזיר ממורט א"צ להעביר תער וע' בכ"מ ולח"מ שהאריכו בזה ובמח"כ נעלם מהם דביומא דף ס"א ע"ב הנוסחא הפוכה דב"ש ס"ל צריך וב"ה ס"ל א"צ ובחנם נדחקו והנה י"ל דתלוי אי בעינין קרא כדכתיב וע' סנהדרין דף מ"ה ואמנם הכא הא חזינין דתגלחת לא מעכבא ולכך כתב הרמב"ם דא"צ להעביר תער משא"כ בבהונות וא"ש סתירת דברי רבינו ודו"ק כי קצרתי

והנה לפי נוסחא זו דיומא א"ש הא דרבי פדת דאמר ב"ש ור"א אמרו דבר אחד והיינו דב"ש אמרו צריך ואין לו תקנה וכמו דאמרו שם בש"ס בלישנא אחרינא לב"ה ע"ש והנה הלח"מ כתב בזה דבר חריף ונכון ע"ש ואמנם י"ל דכל זה לפי הסוגיא דנזיר אבל לפי הסוגיא דיומא י"ל להיפך דב"ה ס"ל כר"א דנתינה על מקומו לאו כלום הוא ולכך ס"ל הכא כיון דתגלחת לא מעכבה ורק למצוה אם אפשר וכאן לא אפשר דהעברת תער על הראש הממורט לאו כלום הוא לכך ס"ל דא"צ להעביר תער על ראשו וב"ש ס"ל כחכמים דר"א דאמרו נותן על מקומו ולכך הכא אף דתגלחת לא מעכבא למצוה בעינין תגלחת ולכך צריך להעביר תער על ראשו למצוה דהעברת תער הוי כגילוח היכא דליכא לקיים תגלחת ממש וז"ב וא"ש דפסק הרמב"ם כאן כב"ה ושם בבהונות כר"א דדא ודא אחת הוא וגם א"ש דפסק כר"א נגד חכמים משום דביה סברו כוותי' ודו"ק והבן בדברים כי לע"ד זה האמת ועפ"ז א"ש דכתב הרמב"ם אם הביא קרבנותיו ולא גילח ראשו אין התגלחת מעכבת והקשה הכ"מ הא סתם לן תנא כר"א ע"ש ובלח"מ ולפמ"ש א"ש דהא ב"ה ס"ל דאין תגלחת מעכבת דאילו ס"ל דמעכבת א"כ נזיר ממורט אין לו תקנה דהעברת תער לאו מידי הוא ודו"ק

(חדר צב) בדין האומר הריני נזיר ונזיר כשיהי' רי בן או איפכא שאמר תחלה הריני נזיר כשיהי' לי בן ונזיר כך וכך

יום

(א) ע' ברמב"ם פ"ד מה' נזירות ובלח"מ שם הלכה א' והלכה ג' ד' והנה מה שפסק רבינו כרב מתנא ולא כבר פדא ע' לח"מ שכתב דלבר פדא דחיקא טובא פירושא דמתני' ע"ש ולע"ד בלא"ה א"ש דהא מסיק שם דבר פדא אתי כתנאי וכר' יונתן ולא כר' יאשיה ורב מתנא אתי כדברי הכל ע"ש בדף ה' ובתוס' ד"ה מאי לאו ע"ש גם לרב מתנא אמרינין מקצת היום ככולו ולבר פדא לא אמרינן ורבינו פסק בהלכות קרבן פסח פרק ששי גבי שומרת יום דמקצת היום ככולו ואין להאריך והנה הלח"מ שם הלכה ג' הביא פירש"י בשם המורה וכתב דהרמב"ם פירש כפירוש המורה ע"ש והנה לפירש"י ותוס' עולים השלשים יום לימי נזירותו ולנזירות בנו ומגלח תגלחת אחת ומביא שתי קרבנות לנזירותו ונזירות בנו והרמב"ם כתב דמשלים נזירות בנו ואח"כ משלים נזירותו ואין נזירות בנו עולה לנזירותו ע"ש גם לדעת הרמב"ם מגלח בין נזירות בנו להשלמת נזירותו ולרש"י ותוס' אין מגלח אלא לבסוף אחר השלמת נזירותו ע"ש ובזה א"ש דלדעת התוס' סותר כשנטמא בימי השלמת נזירותו גם מה שמנה קודם לידת בנו דהא נזירות אחת ארוכה היא אבל לדעת הרמב"ם דמגלח אחר נזירות בנו קודם שמשלים נזירותו ואח"כ משלים את שלו א"כ הוי שתי נזירות ולכך כשנטמא בימי השלמת נזירותו אינו סותר אלא עד נזירות בנו וזה ברור ומפני שהענין עמוק והרבה יש לדבר בזה ואנא מטרידנא טובא כעת קצרתי ולעת הפנאי אשובה אשנה פרק זה אי"ה

(חדר צג) בדין נדר

טעות

(א) הרמב"ם בפ"ב מה' נזירות הלכה ה' כתב מי שנדר בנזיר והלך להביא קרבנותיו ומצאן שנאבדו כו' והנה כתב הרמב"ם שנדר על דעת שיביא קרבנותיו ור"ל דלא תקשי מהא דקונם אשתי נהנית לי מפני שגנבה את כיסי דצריך לומר בפירוש מפני שגנבה את כיסי והיינו דכאן הוי כאילו אמר בפירוש על דעת שיביא קרבנותיו דהא ידע שיצטרך להביא קרבנותיו ובודאי היה דעתו שאם כבר נאבדו בשעת נדרו לא יהיה בנדרו ממש וע' בלח"מ ודו"ק ובזה נלע"ד לפרש המשנה וזה טעות טעה בחום המדי כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בהמ"ק חרב אמר להם כחום המדי אילו הייתם יודעים שבהמ"ק חרב הייתם נודרים והתירן כחום המדי וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו כל שנדר קודם שחרב בהמ"ק נזיר ומשחרב בהמ"ק אינו נזיר וע' פירש"י ותוס' שפירשו דטעות נחום המדי היה דסבר פותחין בנולד ע"ש ולשון וזה טעות טעה כחום המדי לא אתי שפיר דאינה נזכר במשנה מענין נולד ובאמת רש"י פירש בד"ה כל שנדר עד שלא חרב ואע"פ שלאחר מכאן חרב הרי זה נזיר דאין פותחין לאדם בנולד ע"ש והיינו לפי שיטתם שפירשו הא דתני ואם משנגנבה בהמתו נזר אינו נזיר היינו דהוי חרטה מעליא ומתיר לו החכם וברישא דאם עד שלא נגנבה בהמתו ה"ז נזיר פירש"י ותוס' דאפילו בא לפני החכם אינו מתיר לו דהוי נולד ואין פותחין בנולד ע"ש להדיא א"ש דמיירי מתניתין בנולד אבל לפי פירוש הרמב"ם דאינו נזיר הוי אפילו בלא היתר חכם ורישא דתני ה"ז נזיר מיירי אם לא יתיר לו החכם ואתיא אפילו כר"א א"כ י"ל דהפירוש להיפך דאם משנגנבה בהמתו נזר אינו נזיר וא"צ התרת חכם כלל דהוי נדרי שגגות כמ"ש הרמב"ם א"כ א"ש וזה טעות טעה נחום המדי והיינו שהם נדרו בנזיר אחר שכבר חרב בהמ"ק ולא היו צריכים להיתר כלל ונחום המדי התיר אותם ע"י שאלה על נדרם ואמר להם אילו הייתם יודעים כו' והם אמרו לא והתירם ובאמת לא היו צריכים התרה כלל וז"ב ודו"ק ובאמת מהש"ס לא משמע כן דאמר רבה שטפוהו רבנן לר' אליעזר ואוקמוה בשיטתייהו כו' וע' פירש"י ואמנם כבר כתב התוי"ט דרשות נתונה לפרש המשנה בפירוש אחר אם לא יסתור דין הש"ס ובחידושי כתבתי וגם י"ל דזה הוי שכיח דהא ידעו שיחרב בהמ"ק אלא דלא ידעו בהי יומא אבל זה ידעו שהגיע זמנו ליחרב שכבר כלו שבועים שבעים ע' בש"ס וא"כ לא הוי נולד ודו"ק (ב) ובהיותי בזה ראיתי להגאון משנה למלך ז"ל בפ"ב מה' נזירות שהביא דברי התוס' בדף כ"א ד"ה בעל דכתבו וצ"ע דלא דמי לאחרים כיון דרשאי להפר לאשתו ע"ש ופירש המל"מ דכוונתם דנהי דלא שייך הכא הוא אינו מיחל כיון דאין כוונתו להתיר לעצמו אלא להתיר נדר אשתו מ"מ הא הוי נוגע בדבר לזה כתבו דגבי אשתו לא שייך נוגע דהא רשאי להפר נדרי אשתו ואין לך נוגע גדול מזה ע"ש ולע"ד זה רחוק בכוונתם אבל לע"ד כוונתם כפשוטו דהוכיחו דלא שייך הכא הוא אינו מיחל דדוקא בהתרת הנדר אמרינין הוא אינו מיחל אבל בהפרת הבעל לא דהא קיי"ל בר' יהודא דכל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי אשתו ואפילו עם אחרים נסתפק הר"ן אם יכול להתיר ע' בנדרים דף ח' והטעם הוא כמ"ש הר"ן שם דאשתו כגופו והוי כמיחל לעצמו ובהפרה הוא מפר נדרי אשתו ומוכח דבהפרה לא אמרינין הוא אינו מיחל ודו"ק כן נראה לע"ד כוונת דבריהם ולפ"ז הא דנסתפק המל"מ היכא דאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני דקיי"ל הותר הראשון הותרו כולן אם יכול השני להתיר לראשון את נדרו ורצה לפשוט ממה שכתבו התוס' דמצי מתיר ולפמ"ש אין מהתוס' ראיה דיש חילוק בין הפרה להיתר נדרים וכמ"ש וז"ב. ובחידושי אמרתי הטעם דהחילוק הוא דהא כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת והוי כאילו אמרה הריני נודר על מנת שירצה בעלי וא"כ כיון דהבעל אומר מופר לך ומגלה דעתו שאינו רוצה בנדרה ממילא בטל הנדר ולא שייך לומר הוא אינו מיחל דהא הבעל אינו עושה דבר רק דאגלאי מילתא דאדעתא דהכי לא נדרה וזה ברור ואמנם זה לא שייך אלא אי אמרינין בעל מעקר עקר והיינו ודאי משום דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת וכיון דלא רצה ממילא נעקר הנדר אבל אי אמרינין בעל מיגז גייז וכמו דמסיק וקיי"ל הכי א"כ לא שייך מה שכתבתי ולפ"ז שפיר דחו התוס' פירוש ראשון דלא דמי לאחרים וכו' והיינו כמ"ש דהבעל אינו עושה דבר והוי כאילו נדרה ע"מ שיתרצה פלוני ובא פלוני ואמר דאינו רוצה דודאי לא שייך לומר דהאי פלוני התיר לה את הנדר אלא דהנדר ממילא בטל כיון דכא נתקיים התנאי וא"כ הש"ס דרצה לפשוט משם דבעל מעקר עקר שפיר דחו התוס' פירושם אבל לפי האמת דבעל מיגז גייז ל"ש סברא זו ולפ"ז י"ל דנפשט ספק של המל"מ ודו"ק כי אין להאריך כאן ועיין היטב בזה

(ג) והנה תירצו התוס' בד"ה בעל אחרי שדחו הפירוש הראשון כתבו ותירץ הר"ר אליהו דה"פ א"א בשלמא אינו יכול להפר דפשיטא דקיים לה שאם לא קיים לה לא היה דיבורו שום דבר אלא א"א מיגז גייז אינו תלוי בדיבורו וכיון דאין תלוי בדיבורו ממילא הוי מופר עכ"ל התוס' ומזה תמה המל"מ דמה יענו התוס' ביום שידובר בם הא דבעי בדף כ"ב אמרה הריני נזיר בעקביך ובעי למפשט ממתניתין הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני א"י להפר ואי ס"ד בעיקרא קא מתפיס ליפר דידה כו' אלא ע"כ בכולי מילתא קא מתפיס הילכך הוא לא מצי מיפר כו' וע"כ דטעמא דמילתא משום דקאי בלא יחל דבריו משום דנדרו תלוי בנדרה וכמ"ש התוס' וכן מן הסוגיא הסמוכה לזו דהריני נזיר ואתי כו' עכ"ל המל"מ ולפמ"ש א"ש דבדף כ"ב