בית א-ל א קנד

דמגלח אחת לי"ב חודש עדיין חזקת נזיר עליו והוא עדיין בחזקת נזירותו דהא רק מיקל בתער וגלוח לגמרי לא עביד וגם לפי הנראה אינו מביא קרבנותיו כלל ע' בפ"ג מה' נזירות הלכה י"ב ובמל"מ הלכה י"ח בפסקא המתחלת תו אמרינין בגמרא ר"י אמר אפ"ת ר"י כו' ותבין כי דבריו ודברי עולים בקנה אחד ודו"ק (ג) והנה המהרי"ט תירץ על קושית התוס' דהאיך מהני תנאי בנזירות הא א"א לקיים ע"י שליח ותירץ מהרי"ט דתנאי לא גרע מפתח והוי כמו נדר ופתחו עמו ודפח"ח ואמרתי עפ"ז אתי שפיר הא דנזיר דף ל"ב הי' מהלכין בדרך ובא אחד כנגדן ואמר הריני נזיר שזה פלוני כו' ב"ש אומרים כולם נזירים וכן בדף יו"ד אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני כו' דב"ש אומרים ה"ז נזיר וע"ש בש"ס דדחיק לפרש טעמא דב"ש ולפמ"ש מהרי"ט א"ש דכיון דב"ש ס"ל אין שאלה בנזירות א"כ לא מהני תנאי ותנאי בטל ומעשה קיים ואפילו לא עמדה הוא נזיר ואמנם הש"ס דלא פירש הכי ע"כ דלא ס"ל כתירוץ מהרי"ט ומה שהקשה המל"מ אמאי לא מייתי המקשה ראיה זו בקושיתו מפרסה היא קושית הש"מ ע"ש וכתבתי בזה במ"א

(חדר פג) בדין האומר הריני נזיר שנה

סתם

(א) הרמב"ם פ"ג ה"ז כתב דשנה סתם הוא שנת הלבנה ותמה הכ"מ הא בירושלמי מספקא אי שנת החמה או שנת הלבנה ואמאי פסק לקולא ותירץ דאפשר דטעמ' משום דספק נזירות לקולא ע"ש ואמנם המל"מ הקשה על הכ"מ מהא דר"ה דאמרינין דאם אמר מודרני ממך שנה מונה י"ב חדש מיום ליום וזה שנת הלבנה ובנדרים ספקו להחמיר וע"כ דהטעם משום דהלך אחר לשון בני אדם ע"ש והנה רבינו פסק בפרק יוד מה' נדרים הנודר הנאה מחברו לשנה אסור שנה תמימה מיום ליום ואם נתעברה שנה אסור בה ובעבורה ע"ש והיינו דשם כוונתו לידור הנאה שנה זו מיום שנדר עד יום הזה בשנה האחרת ולכך אם הוא פשוטה מונה מיום ליום היינו או שכ"ג או שנ"ד או שנ"ה ימים ואם נתעברה השנה מונה י"ג חודש אבל כאן שנדר נזירות כמנין ימות השנה ואם פירש שנת הלבנת עונה שנ"ד נזירות דרוב שנות הלבנה הם שנ"ד ימים ואם פירש ימות החמה מונה שס"ה נזירות דהא אין כוונתו לחשוב מיום ליום מיום שנדר רק כמנין שנת החמה דעלמא ולכך אם אמר סתם לא ידענו למה היתה כוונתו ושפיר כתב הכ"מ דרק מספק מקילינין וז"ב גם מ"ש המל"מ דלפ"ד הכ"מ אם לא אמר כמנין ליש ספק נזירות להקל יתבאר לקמן ומה שהקשית בעירובין דף מ"ג דבעי למפשט דיש תחומין למעלה מי"ט דתניא האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא כו' ופריך בחד בשבא לשתרי ומשני תנא ספוקי מספקא לי ולחומרא כו' והקשית דהא קיי"ל ספק נזירות להקל הנה כבר עמד בזה הכ"מ בפ"ד הלכה ל"א מהלכות נזירות דהרמב"ם פסק שם הטעם דשרי בשבת ויו"ט משום דספק נזירות להקל והקשה הכ"מ הא בש"ס הטעם דאין אליהו בא בע"ש ועיו"ט ועוד הקשה ע"ש ותירץ דבש"ס אזיל למ"ד ספק נזירות להקל וע"ש בלח"מ שהקשה א"כ קשה חד בשבת לשתרי ע"ש ואני בער ולא אדע דהא הטעם דלא רצה להכניס לספק נזירות דלא יהיה לו תקנה כגון בהא דכרי דחשב דיברר ע"י מדידה אם יש מאה סאה וכמ"ש הרא"ש ואז יודע לו אם הוא ודאי נזיר או אינו נזיר וכן במלא הקופה ודאי כוונתו לקישואין דאית לי' תקנת' אבל כאן מה הפסד לו אם יהיה נזיר ספק בחד בשבא הא למחר ודאי יהי' ספק נזיר ולא יגלח מספק ואמנם י"ל דהש"ס אזיל דספקו חמור מודאי אבל לטעמא דר' יוחנן דמחלק בין היכא דנחת לנזירות או לא נחת והטעם דאם נחת לנזירות אוקמי אחזקת נזירות וכ"מ בשיטה מקובצת דמדמה לה לעד שלא נזקק לטומאה כו' ואם כן גם כאן שייך זה דספק נזירות להקל ואמנם הש"ס הקשה שם על הטעם דספקו חמור מודאי מהא דתניא נזיר שמשון ולכך פסק הרמב"ם כטעמא דר' יוחנן דמחלק בין נחת לנזירות או לא נחת וא"ש דכתב הטעם דספק נזירות להקל ואין צ"ל דהש"ס אזיל אליבא דריש כמ"ש הכ"מ ודו"ק

והנה לטעמא דספקו חמור מודאי דודאי נזיר מגלח ומביא קרבן ונפטר מנזירות משא"כ בספק נזיר י"ל לפ"ז בזה"ז דאין לנו קרבן בעו"ה וא"כ גם ודאי נזיר אינו יוצא מידי נזירותו לעולם לא שייך זה ולא אמרינין ספק נזירות להקל וגם לטעמא שהבאתי דהוא טעמא דר' יוחנן דלא החמירו עליו שמא יביא חולין בעזרה ג"כ ל"ש בזה"ז וצ"ע דלא העיר שום מחבר בזה ובמ"א כתבתי והנה ראיתי בתוס' נזיר דף יו"ד ע"ב בסוף ד"ה ואמר הריני נזיר דהקשו וא"ת סוף סוף מה נ"מ לבית הלל הלא אפילו כשנזר זה מן הבשר לא חייל אכל מילי דנזירות כדמשמע להו בגרוגרת ע"ש שנדחקו בתירוצם ולפמ"ש הרמב"ם בפרק א' הלכה יו"ד דאם אמר הריני נזיר מן הגרוגרת הוי נדור לב"ה ע"ש שהראב"ד השיג עליו ואמנם להרמב"ם א"ש קושית התוס' דנ"מ דלב"ה אפילו נדור לא הוי והא דנקט ובה"א אינו נזיר היינו משום דבית שמאי אמרו נזיר לכך נקטו ב"ה אינו נזיר ואמנם באמת אפי' נדור לא הוי כן נלפע"ד ודו"ק

(חדר פד) בדין נזיר שנכנס

לבה"ק

(א) הרמב"ם כתב בפ"ה הלכה חי מה' נזירות דנזיר שנכנס באהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה מדעתו ה"ז לוקה משמע אע"ג דהוא לא עשה מעשה כלל אבל התוס' כתבו דמיירי שהוא ג"כ סייע דאל"כ אינו לוקה דהוי לי' לאו שאין בו מעשה ואמת דהתוס' בנזיר דף י"ז כתבו אהא דאמרינין אילימא דהתרו בו אל תנזור בלא שהיה נמי חייב וכתבו התוס' דלא הוי לאו שאין בו מעשה במה שמקבל נזירות דלאו שיש בו מעשה הוא דאינו יוצא משם כשנודר בנזיר ע"ש בתוס' ואפשר כוונתם כיון שתחלת הכניסה היה מעשה ועתה התרו בו לצאת הוי לאו שיש בו מעשה וע' תוס' שבועות ד"ה או א"צ גם י"ל דעה שנדר בנזיר הוי מעשה כמו מימר דבדיבורו עביד מעשה דעושה מחולין קדש כן הכי נמי דנזירות כהקדש הוא דכתיב קדוש יהיה וע' מה שכתב הרמב"ם בריש הלכות תמורה ובכ"מ שם וכתבתי במ"א ולפ"ז אתי שפיר מה שכתב הרמב"ם סתם ופרע לו חבירו גג התיבה ולא כתב שסייעו ודו"ק

והנה לפמ"ש הרב המגיד בפרק י"ג מהלכות שכירות בדעת הרמב"ם דכל לאו שאפשר לעבור עליו ע"י מעשה אז אפילו לא עשה מעשה לוקה ע"ש וגם לפ"ז א"ש דעת רבינו דאם חבירו פרע עליו הגג מדעתו אף שלא סייע לוקה כיון דאפשר לעבור על לאו דטומא' ע"י מעשה ואפשר דזה מדוקדק בלשון התוס' דשבועות דף י"ז שהבאתי שכתבו דמתרין בו שלא ידור ולקי כמו נזיר טהור דמתרין בו שלא יטמא כו' והיינו דאפשר לעבור על לאו דטומאה ע"י מעשה ודו"ק ובאמת מה שכתבו התוס' דהוא סייע לחבירו לכאורה קשה הא מסייע אין בו ממש ואמנם זה יש לדחות ע' ט"ז סימן קצ"ח ס"ק כ"א ובנקודת הכסף שם ואמנם לפמ"ש הנודע ביהודא לחלק דדוקא אם עשה מעשה כל דהו אז שייך סברת הרא"ה והה"מ דכיון דאפשר לעבור על לאו זה ע"י מעש' לוקה גם אם לא עשה אלא מעשה כל דהו אבל בלא מעשה לגמרי לא לקי וי"ל דזה כוונת התוס' דסייע חבירו ואף דמסייע אין בו ממש מ"מ הוי עכ"פ מעשה כל דהו וכיון דאפשר לעבור עליו ע"י מעשה גמור שפיר לוקה ודו"ק היטב והנה ראיתי בתוס' בשבועות שם ד"ה טימא דהקשו הא כבר הוא מחולל ועומד ותירצו דהכא הוא מוסיף טומאה שהוא מצוה לפרוש מן הקבר בכל שעה וכ"כ בשיטה מקובצת ועוד כתבו בשם ר"ת דמיירי שהוא סמוך לחשכה ומוסיף טומאה יום אחד ע"ש ולפ"ז יש ליישב גם ההוא דאלו תטמא אל תטמא בכה"ג וכן עלה במחשבה לפני וע' עוד בתוס' שם ובחידושי הרשב"א ויבואר אי"ה במ"א: והנה התוס' נזיר דף מ"ב ע"ב ד"ה אמר לי' כתבו שלא בחיבורין כו' אין כאן מחולל ועומד אלא תוספת אף בו ביום כו' ור"ל אף דבו ביום אין כאן תוספת ימי טומאה דהא בלא"ה הוא טמא שבעה ימים מ"מ איכא תוספת טומאה לענין אדם הנוגע בו וז"פ ולפ"ז לדעת רבינו דס"ל טומאה בחיבורין לאו דאורייתא מ"מ אם נגע במת ביום שאחריו איכא תוספת ימי טומאה ואמנם בזה"ז דאין לנו אפר פרה לא שייך תוספת ימי טומאה דאנחנו לעולם טמאים לנפש אדם ואין לנו במה להטהר והנה שבתי וראיתי בדברי הראב"ד בהלכה ט"ו שכתב והמחייב אותם עליו להביא ראיה אפשר דכוונתו רק על חיוב מלקות אבל מודה דחיוב מדרבנן איכא כמ"ש הרב דגול מרבבה ולפמ"ש יש להסביר זה דטומאה בחיבורין מדרבנן וא"כ עכ"פ איכא תוספת טומאה אדרבנן וה' הטוב יבנה בית הבחירה ויזרוק עלינו מים טהורים לטהרנו א"ס

(חדר פה) בדין מי שנזר שתי

נזירות

(א) הרמב"ם בפ"ג מה' נזירות הלכה יו"ד כתב מי שנזר שתי נזירות בין שנזר שתיהן בב"א בין שנזר זו אחר זו כו' ומנה את הראשונה והפריש קרבן ואח"כ נשאל על הראשונה והתיר נדרו עלתה לו ראשונה בשניה ומביא זה הקרבן ונפטר ואפילו הביא כפרתו כו' וכתב הכ"מ על זה תוספתא בנזיר פ"ב ומ"ש בין שנדר שתיהן כו' כן משמע בירושלמי דנזיר ומ"ש